יין הטוב, חלק ב, יורה דעה י״גYein HaTov, Part II, Yoreh De'ah 13
א׳תשובתי על דבריו אבדה וחבל על דאבדין, וזה אשר כתב להשיב על דבריו הרה"ג מרדכי אליהו יצ"ו
1
ב׳ב"ה
2
ג׳לכבוד מרן הראשון לציון הגאון נזר ישראל ותפארתו וכו' כמוהר"ר יצחק נסים יצ"ו.
3
ד׳על מה שעיין כת"ר וכתב על דברי הגרי"ש אלישיב שליט"א1תשובתי זו אבדה. בענין אם האשה יכולה לישאל או הבעל יישאל, וכת"ר כבר האריך והרחיב את הדיבור על זה בספרו יין הטוב חלק יו"ד סי' ט"ו. הנה כת"ר הביא בספרו דברי הזכור לאברהם אביגדור סי' י"ב שהוכיח ממסכת תמורה דף יו"ד שהבעל צריך להשאל ולא האשה, שלמד שהמקדיש אינו יכול להחליף ההקדש שהקדיש אלא המתכפר שהוא בעל הקרבן, דתמורה ושאלה ענין אחד הם כמו שכתב הרמב"ם סוף הלכות תמורה דהתמורה היא כמו חרטה מהנדר ואין המקדיש יכול להתחרט אלא המתכפר שהוא בעל דבר, הכי נמי בנידון דידן שהבעל הוא מריה דהאי פיתא, הוא צריך להתחרט ולשאול על החלה ולא האשה. וכת"ר הקשה שם על דבריו וחילק בין תמורה לשאלה, ואף להרמב"ם דסבירא ליה דמתכפר דוקא עושה תמורה, נראה דהיינו דוקא לענין תמורה דאחר שהקדישה אינה עוד שלו אלא של המתכפר והוא מצי להמיר הלכך עליו תשוב גזירת הכתוב. אבל לענין שאלה, להתחרט על עצם ההקדש ולעקור הנדר מעיקרו, בודאי במקדיש תליא מלתא, והוא דוקא מצי להתחרט ולשאול על נדרו ולא המתכפר דהוא לא קרא עליה שם קודש. ואח"כ הוסיף וכתב: "ומה שכתבתי בסמוך דלענין שאלה המקדיש צריך לשאול, היינו עד דלא מטא לידיה של מתכפר, דאי מטא לידי המתכפר תו לא מהני שאלה, וכדאמרינן בנדרים נ"ט דתרומה ביד כהן לא מצי לשאול עליה, וכן הוא בשו"ע סי' רכ"ח ורנ"ח לענין צדקה דמשבאה לידי גבאי אי אפשר עוד בשאלה, ועיין תוספות פסחים דף מ"ו ע"ב ד"ה הואיל השני". עד כאן דבריו.
4
ה׳ועל זה כתב לכת"ר הגרי"ש הנ"ל. והנה בהקדיש קורבן על מנת שיתכפר בו חבירו חידש מעלת כ"ת שאם הגיע הקרבן לידי המתכפר תו לא מצי לאיתשולי, ועל זה מקשה הרי מצאנו שסוטה מביאה מנחה, ואם הביאה מנחה ואמרה טמאה אני או באו עדים שהיא טמאה מנחתה נשרפת (סוטה ו'), והגמרא דנה שם מתי באו עדים. והקשו שם בתוספות הרי הבעל יכול לישאל על המנחה ותצא לחולין כי קיימא לן כבית הלל, עיין שם. והקשה הגרי"ש, הרי האשה היא המביאה את המנחה ומוסרת לכהן, וא"כ הרי באה המנחה לידי האשה, ואיך וכיצד יכול הבעל לישאל? ורוצה להוכיח מכאן שהמקדיש קרבן עבור אחר יכול המקדיש לישאל אפילו בא ליד המתכפר. וכן שקרבן שאני שהוא קדושת מזבח ומסירת הקרבן לכהן לא הוי כמוסר לגזבר או לגבאי בענין צדקה ויכול לישאל.
5
ו׳בריש מילין אומר שכבר קדמו בזה החות יאיר סי' ק"ל וכתב: "ועוד צ"ע אם יועיל התרה גבי קרבן באומר 'הרי זו', שתיכף הוי בביה גיזא דרחמנא וכתרומה המסורה לכהן", וא"כ ספיקו הוא מדין אחר, שלא כדברי הגרי"ש שלדעתו מצי מתשיל. אולם לענ"ד אין אנו צריכים לכל זה, והטעם שיש הבדל עצום בין המפריש קרבן שיתכפר בו חבירו ובין המפריש מנחת אשתו סוטה. הכא הבעל הוא חייב בהפרשה, אין הוא מתנדב ועושה טובה, או שהוא עושה חסד עם אשתו, כי כבר נפסקה ההלכה "אדם מביא על אשתו כל הקורבנות שהיא חייבת" (נדרים ל"ה), וכאן הרי החיוב מוטל עליו, וכלשון הרמב"ם פ"ג מהלכות סוטה הלכה י"ב: "אח"כ מביא עשרון קמח שעורים משל בעל", וכתב שם הכסף משנה משם הירושלמי: "מדכתיב והביא את קרבנה עליה, בעלה". וא"כ אם הוא מפריש ונותן את המנחה לאשתו עדין זה לא נקרא שיצא מרשותו לרשות אשתו ואינו יכול לישאל, מה שאין כן במפריש קרבן לחבירו שחבירו הוא שחייב בקרבן, ואלו המפריש מזכה לו ופוטרו מחיובו ורק צריך שהמתכפר יסכים ותהא ההפרשה מדעתו (עיין ערכין כ"א), וא"כ אחר שהגיע הקרבן לידי המתכפר אז המפריש לא יכול לישאל כדין צדקה שבאה לידי הגבאי. ואפילו באשתו סוטה שלפי דברי התוספות בסוטה כ"ג ד"ה כל הנשואות שכתבו שעיקר הכפרה משום דידה, נכון, הכפרה של האשה, אולם החיוב להביא את הקרבן על הבעל, וא"כ עצם המסירה לאשה לא מקרי יצא מרשותו כי האשה עושה המשך פעולת חיוב הבעל.
6
ז׳ואפרש את דברי ביתר הרחבה: הטעם שאם התרומה או הצדקה באה לידי הגבאי או כהן שלא יכול לאתשולי עליה, כתבו הש"ך בחו"מ רנ"ה ס"ק ו'. אמנם טעמו של הש"ך לא ניחא ליה להנודע ביהודה תניינא סי' קנ"ד שהביא סברת הרשב"א אם באה הצדקה לידי עני או גבאי אינו יכול לישאל וכתב על זה שדברי הרשב"א צריכים ביאור, ולאחר שהאריך בדעת הרמב"ם והביא חולקים על הרשב"א, וממילא על מה שנפסק בשו"ע סי' רכ"ח ורנ"ח שאם באה לידי גזבר אין מועיל הפרה, ולדעתו אפשר להפר, כתב הנודע ביהודה (והביאו הפתחי תשובה יו"ד סי' רנ"ח ט') וזה לשונו:
7
ח׳עד כאן הארכתי להוכיח שדבר זה שהמציא הרשבא שצדקה שבא ליד גבאי שוב לא מצי לאתשולי עלה, אינו מוסכם וחולקים עליו גדולי הראשונים. ואעפ"י כן קשה עלינו לעשות מעשה נגד דעת הרשב"א ולכן חתרתי אל היבשה למצוא בנדון דידן מקום להקל אפילו לדעת הרשב"א. ואומר אני ליתן טעם לדינו של הרשב"א. והנה הרשב"א מדמה זה לתרומה ביד הכהן שאמרו דלא מצי לאתשולי עלה. ואומר אני הא מלתא גופא טעמא בעי, והלא מה שיש שאלה להקדש הוא משום דזה דומה להקדש בטעות דקיימא לן שאינו הקדש, וכמו שהעתקתי לעיל דברי הטור. וא"כ מה בכך שהוא ביד כהן, ואטו אם טעה ונטל חולין וסבר שהיא תרומה ומסרה ליד כהן בתורת תרומה, הלא אם אח"כ נודע שהיא חולין אטו מי יחזיקנה הכהן ויאמר כבר זכיתי בה, הא ודאי ליתא. אומר אני שטעם הדבר הוא משום דכל שאלה ופתח הוא שהנודר אומר אלמלי הייתי יודע דבר זה לא הייתי נודר, ואמנם אם אין הדבר אמת והוא משקר אבל באמת אף אם היה יודע שיהיה כך היה נודר אין לו התרה, אלא שאין אנו צריכין לחשדו בזה והחכם המתיר שומע דבריו ומתיר לו. אבל הכהן אינו מחויב להאמינו, ויכול הכהן לומר שאולי אתה משקר לפי שאתה רוצה ליקח ממני התרומה אתה אומר כך, ואין הכהן מחויב להאמינו ולהחזיר לו. ואפילו אם רוצה לשאול על קריאת שם תרומה שלא על ידי פתח כי אם בחרטה, גם כן אין הכהן מחויב להחזיר לו, כי הלא השואל על נדרו על ידי חרטה מבואר ביו"ד סימן רכ"ח סעיף ה': 'צריך שיתחרט בעיקר הנדר שהיה רוצה שלא נדר מעולם, אבל אם אומר שעתה הוא מתחרט ועד עתה הוא חפץ לא הוי חרטה, שצריך שיעקור הנדר מעיקרו. ויזהר שלא יאמר שמתחרט מעיקרו אלא אם כן הוא ברור לו שהיה רוצה שלא נדר מעולם, שאם לא כן אין ההתרה התרה והוא באיסור נדר כל ימיו' עכ"ל השו"ע. ואם כן לענין איסור החכם מאמינו ומתיר לו, אבל הכהן אינו מחויב להאמינו ולהחזיר התרומה, ולכך תרומה ביד הכהן לא מצי מיתשל. ומהך טעמא עצמו ממילא צדקו דברי הרשב"א שגם צדקה שמסר ביד אחר לצורך עניים לא מצי מיתשל, כי זה שנמסר לידו לצורך העניים אינו מחויב להאמינו ולהפסיד להעניים" עכ"ל.
8
ט׳ואם כן נמצינו למדין שהטעם הוא שיכול הגבאי לומר אני זכיתי בזה ואין לך אתי עסק וענין, אם התורה האמינה אותך להפר את הנדר אינו ענין לי, כי זה רק לענין איסורא, אבל לענין ממונא אני איני מאמינך ולא מקבל את האתשיל שלך. ואם כן במפריש קרבן עבור חבירו, אם בא הקרבן לידי המתכפר אז אין המפריש יכול לישאל עליו ויפסיד את הממון של המתכפר שיהא חייב להביא קרבן אחר במקום החטאת או העולה. אולם אם הבעל מפריש מנחת סוטה ומסרו לאשה הרי היא לא היתה מעולם חייבת להביא קרבן והבעל לא פטרה מחיוב ולא זכתה מעולם במנחה, כי חיוב הבאת המנחה על הבעל והכהנים אוכלים ולה אין לא קנין ולא הנאה, ועל כן יכול הבעל לישאל.
9
י׳בר מן דין, מתוך קושית התוספות סוטה ו', שנשארו בקושיא, נראה שבסופו של דבר המנחה נשרפת, או משום שבפועל הבעל לא נשאל או משום שכיון שנמסרה המנחה לידי האשה ואח"כ לכהן הוי מסירה שקונה כהדיוט וכהסבר הש"ך, ועל כן היא נשרפת ולא נשאלים עליה. עם כל זה אין מכאן קושיא על החידוש שחידש כת"ר שהמתכפר יכול למנוע את השאלה של מפריש הקרבן אי אתא לידיה, וכמו שכתב בספרו, ואין זה דומה לאדם שמפריש קרבן ומוסרו לידי כהן אם יכול לחזור בו או לאו, כי לפי טעם הנודע ביהודה גם בקרבן יאמר לו הכהן איני מאמינך אם יש לכהן בזה ריוח מסויים, אבל בקרבן שאין בו לכהן שום הנאה ויש כאן רק ענין של איסור, כמו שהתורה האמינה אותו לענין נדר כן תאמינו לענין הקרבן, שזה הוי מדין נדר. אולם אם על ידי זה יגרם הפסד לגזבר או לכהן יכול לאמר לו התורה האמינה לך ולא אני. דבר זה ניתן להאמר בענין של ממון גרידא, אבל בקרבן שאם הוא ישאל אז הוי הקרבן כמי שאינו, יתכן שגם אם יש הפסד לכהן, האיתשיל שלו לענין איסורא הוי ואין לכהן ענין בזה. ולפי ספיקו של החות יאיר הנ"ל אי אפשר כלל לאיתשיל על קרבן. ואין כאן מקום להאריך.
10
י״אמרדכי אליהו
11