יין הטוב, חלק ב, יורה דעה י״דYein HaTov, Part II, Yoreh De'ah 14
א׳בענין הנ"ל מהגרצ"פ פראנק זצ"ל
1
ב׳ב"ה י"א ניסן תש"ח
2
ג׳שלום וישע רב לכבוד ידידי הרה"ג בתורה ויראה כש"ת מוהר"ר יצחק נסים שליט"א
3
ד׳בהזדמן לי בימים הללו לעבור על השאלה, והיא לו נדפסה בספרו (יין הטוב יו"ד סי' ט"ו) באשה שהפרישה חלה וחזרה ונתערבה דהרמ"א פסק להתירה ע"י שאלה, ודן מעלת כ"ת מי ישאל, האשה או הבעל, והאריך בזה. ומביא דברי הארחות חיים שהובאו דבריו בבדק הבית (סי' שכ"ד) וזה לשונו: "ובתשובה מצאתי שילמדו לנשים לומר אם הוצאתי חלה ושכחתי ונתערבה, יהיה לי הזכות להוציא פעם שניה", עד כאן. ולמה לא יתנה הבעל בעצמו ויודיע לאשה דבכל פעם שתתערב החלה יכולה היא להוציא פעם שנית, ונראה דאין תנאי הבעל ושאלתו מהני במקום האשה שהיא המפרישה והמקדישה ומצוה דידה היא, עד כאן דבריו. הנה הוכחה זו אינה מספקת בכדי להוכיח שאין הבעל יכול לשאול על הפרשתה ואם נשאל לא מהני, דמה שמדקדק מהארחות חיים דתנאי של הבעל לא מהני, מזה אין ראיה על דין השאלה, דבודאי תנאי לא מהני אלא אם המפריש יתנה על הפרשתו שהיא בתנאי זה, אבל זה יפריש התרומה וזה יתנה לא אמר כלום. ולפי הנהוג שהפרשת חלה היא ביד האשה, הארחות חיים כפי ההוה דבר, שהיא המפרשת תתנה התנאי של ההפרשה. אבל אין זה נוגע לזכות שאלה, שהאחרונים נסתפקו שאע"פ שהשליח מפריש מכל מקום השאלה תהיה ע"פ המשלח שהוא בעל התרומה, כי יש לדון שהיתר התרומה הוא דוקא בשאלה בבעלים.
4
ה׳ובמה שהגאון חיד"א משיג על הגאון יעב"ץ דמהיכי תיתי שהבעל שהכל שלו אם קדם והפריש חלה שיצטרך לשלם לה עשרה זהובים, ועל זה כתב כת"ר לדחות דמה שהכל של הבעל אין זה גירעון בזכות האשה, דומיא דמצות כיסוי דקיימא לן דאם קדמו אחר לשוחט וכיסה חייב לשלם לו עשרה זהובים שכר מצוה, ואפילו אם קדמו בעל העוף עצמו, משום דמצות כיסוי הדם על השוחט רמיא. והכי נמי הפרשת חלה על האשה רמיא, ואע"פ שהעיסה היא של בעלה, אם קדם והפריש חייב לתת לה עשרה זהובים, עד כאן. הנה לדידי ערבך ערבא צריך, דבכיסוי הדם נמי אם בעל העוף קדם וכיסה יש לדון בהך דרשא דמי ששפך יכסה [ד]לא נאמר אלא בששחטו בעל העוף עצמו שכן הוא מענינא דקרא שבעל העוף בעצמו שוחט אז עליה רמיא הכיסוי, אבל אם הבעלים נותנים לאחר לשחוט ומכל שכן כשמשלם לו והרי השוחט הוא שלוחו של הבעלים וחשיב כאלו הבעלים בעצמם שחטוהו, שפיר י"ל דמצות כיסוי הוא על הבעלים דהשוחט שליחותא דבעלים קא עביד.
5
ו׳ובזה אמרתי לתרץ קושית הערוגות הבשם שהקשה בההיא דבבא קמא (צ"ט ע"ב) גבי טבח אומן שקלקל דר' יוחנן מחלק דבשכר חייב ובחנם פטור, ומבואר שם דגם בעוף הדין כן דבחנם פטור, ואמאי, הא בחיה ועוף השוחט זוכה במצות כיסוי, וא"כ אף כששוחט בחנם מכל מקום ליהוי שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף, כמו במלוה על המשכון ובשומר אבדה דלרב יוסף נעשה שומר שכר משום שכר מצוה דבההיא הנאה דלא בעי למיתב ריפתא לעניא, ובחו"מ (סי' ע"ב סעיף ב') נחלקו הפוסקים להלכה אי כרב יוסף או כרבה, ולמה בטבח אומן שקלקל בחנם לכולי עלמא פטור. אבל לפי האמור דמצות כיסוי אכתפיה דמרא דתרנגולתא רמיא, לא קשה מידי, דהא השוחט עוף של חבירו לא זכה במצות כיסוי ולכן בחנם פטור.
6
ז׳והנה בערוגות הבושם מוסיף לומר עוד דבהא דאמרינן בסי' א' להלכה דקטן היודע לאמן ידיו ואחרים רואין אותו נותנין לו לשחוט אף לכתחלה, זהו דוקא בבהמה אבל בחיה ועוף דיש מצות כיסוי, וכיסוי קטן לא חשיב דלאו בר מצוה הוא, לכן לכתחלה אין ליתן לקטן לשחוט עוף, דהא מצות כיסוי הוא על השוחט ויתבטל מצוה של תורה דמי ששפך יכסה, ומעורר על סתימת הפוסקים שלא חילקו דבעוף אין ליתן לקטן לשחוט, עד כאן. הנה לדברינו כל זה ראיה דמצות כיסוי הוא על הבעלים ולא על השוחט בשליחותן של הבעלים, ומשום הכי שפיר סתמו הפוסקים דגם בקטן נותנין לו לכתחלה לשחוט ולא חששו לביטולה של המצוה דמי ששפך יכסה, דאין בזה משום ביטול מצוה דלעולם המצוה היא על הבעלים של העוף.
7
ח׳ומה שכתב כת"ר: "ולא ידעתי למה לא יתחייב לשלם לה שכר מצוה אם הבעל קדם והפריש", י"ל פשוט ע"פ מה שכתב באור זרוע (הלכות חלה, סי' רכ"ח) דהפרשת חלה שהאשה מפרשת זהו מתורת שליחותו של הבעל, אם כן אף אם היא מפרשת אין המצוה מתיחסת אליה דלאו מצוה דידה היא, אלא הבעל הוא המקיים את המצוה והאשה אין לה אלא זכות מסייע לדבר מצוה שהבעל מקיים, א"כ לא נטל ממנה עיקר המצוה רק את זכות מסייע, ועל זה אין משלמין עשרה זהובים.
8
ט׳כל זה אמרתי להעיר בדברי קודשו למלאות רצונו.
9
י׳והנני ידידו דורש שלום תורתו
10
י״אצבי פסח פראנק
11