יין הטוב, חלק ב, יורה דעה ט״וYein HaTov, Part II, Yoreh De'ah 15
א׳בענין הנ"ל
1
ב׳תשובת הרה"ג שלמה טנא יצ"ו
2
ג׳ערב שבת קודש ג' אלול תשי"ז בני-ברק
3
ד׳הוד כבוד מרן מו"ר הגאון הגדול פאר הדור והדרו, כש"ת מוהר"י נסים שליט"א, הרב הראשי לישראל, ראשון לציון.
4
ה׳אחר דרישת שלום הדר"ג בכבוד ויקר,
5
ו׳נתכבדתי בקבלת ספר כת"ר יין הטוב ח"א, נהניתי למאד מדבריו הק' וברכתי עליו ברכה הראויה לו ברכת הטוב והמטיב, כי אכן משובח יין זה ויש בו מן הטובה, המשמח אלקים ואנשים וקובע ברכה לעצמו, ועל כגון דא נאמר נכנס יין יצא סוד, כי יש בו דברים נפלאים וסודות תורתינו הקדושה, ורבים יהנו מתורתו וילכו לאורו הגדול.
6
ז׳יורשה לי בהזדמנות זו לציין איזו הערה שעלה בדעתי עת עיוני בספר כת"ר בסי' ט"ו חלק יורה דעה, נושא ונותן במקרה שקדם הבעל והפריש חלה מהעיסה אם מחוייב לשלם לאשה עשרה זהובים, מביא פלוגתא בין הגאון החיד"א להיעב"ץ, הראשון סובר שאמנם המצוה מוטלת על האשה אבל אין הבעל מחוייב לשלם, והיעב"ץ סובר שהבעל מחוייב לשלם לאשה י' זהובים, וכב' מרן מכריע וזה לשונו: "ונראה לפי עניות דעתי, מה שהכל של הבעל אין זה גרעון בזכות האשה, והרי זה דומה למצות כיסוי הדם, דקיימא לן דאם קדמו אחר לשוחט דחייב לשלם לו עשרה זהובים שכר מצוה, ואפילו אם קדמו בעל העוף".
7
ח׳ולולא שאיני כדאי להכריע, נראה לפי עניות דעתי שהבעל פטור מלשלם, כי הבדל גדול ומרחק רב בין מצות הפרשת חלה לכיסוי הדם, כי בכיסוי הדם המצוה מסורה אך ורק לשוחט העוף, אלא שאם אחר קדמו וכיסה הרי נעשתה המצוה באופן שאי אפשר לבטלה, כיון דמצוה זו היא עובדא שאינה תלויה בנתינת רשות, אלא כל מי שעושה את המצוה קיים את המצוה ואין להחזירה. ברם בהפרשת חלה, תרומה, וכדומה, שאי אפשר להפריש בלי רשות הבעלים האמיתיים, וכל עוד שהבעלים אינם נותנים רשות אין שום ערך להפרשתו של האחר המפריש בלי רשות. ועל כן בבואנו לדון ביחס לתשלום עבור המצוה, מן החובה לדון בראשונה מי הוא הבעלים על העיסה או על התבואה, ולמי רשות להפריש חלה ותרומה, וכתוצאה מהקביעות את הבעלות על העיסה הרי ממילא יקבע אם מחוייבים לשלם עשרה זהובים. ולכן במקרה של בעל ואשה, אם אמנם האשה רגילה להפריש חלה, אבל ברור הדבר שאין בכוחה לשלול את הזכות מהבעל, כיון שסוף סוף הלא הוא בעל העיסה ובעל התבואה. ולהיפך, נראה שהוא יכול למכור את התבואה ולעשות אתה כחפצו ורצונו, ועל כן ברור הדבר שעלינו לקבוע שהבעל הוא הבעלים האמיתיים ויכול להפריש תרומה וחלה מבלי שיהיה זקוק לבקש רשות מהאשה על כך. ואחרי שאנו קובעים שביכולתו להפריש, הרי הדבר יהיה בחינת "תרתי דסתרי", אם רשאי להפריש הרי הוא בעל העיסה, ויש לו רשות להפריש מצד דיני התורה, הרי ממילא אין לחייבו בתשלום.
8
ט׳ואף אם נצא מתוך הנחה שהאשה היא המפרישה למעשה ויש לה כבר חזקה במצוה זו ולכן אינו רשאי הבעל לקחת ממנה חזקה זו, אבל נראה שביחס לתשלום עשרה זהובים אין ערך לחזקה זו, וכסמוכין לכך יש לציין את ההלכה בחו"מ סי' שפ"ב: "היה לו בן למול ובא אחר ומלו חייב ליתן לו עשרה זהובים, אבל נתנו לאחר למול ובא אחר ומלו פטור", יעויין שם בש"ך ס"ק ד', ותמצית הדברים, כי מן האב הוא פטור כיון שלא רצה למול, ומן המוהל פטור דבמה זכה במצוה זו דבמה הקנה לו האב, ואפילו הקנה לו בקנין אינו כלום שאינו אלא קנין דברים. הרי יש לנו יסוד בהלכה זו שאף אם אחד מוסר לשני לעשות איזו מצוה אין השני קונה את המצוה להיות הבעלים עליה שיוכל לתבוע עבורה י' זהובים, וכל עוד שלא עושה את המצוה אין הוא הבעלים עליה.
9
י׳כן בנדוננו, אף אם הבעל מוסר רשות לאשה שהיא תפריש חלה, אבל האשה לא זכתה במצוה ע"י קנין, וכל עוד שהעיסה שייכת לבעל הרי הוא הבעלים על העיסה, וכאמור שאם בידו להפריש חלה ואינו זקוק לבקש את רשות האשה על כך, הרי ממילא אין לחייבו בתשלום י' זהובים. הן אמנם שיש לחלק קצת בין הנושאים, ונדוננו אינו דומה להלכה הנ"ל שנתן לו רשות למול, כי האשה החזיקה במצוה זו והיא תמיד מפרישה חלה, ויתכן שחזקה זו מעניקה לה זכות כמו קנין גמור, והרי מצינו שיש דין קדימה למי שמוחזק לעשות מצוה שאין לגזול ממנו, באשר חזקה זו מהווה כמו קנין. אכן הדבר צריך עיון וחפוש אם בעד חזקה כזו יש לשלם עשרה זהובים, בעוד שהבעל לא הפסיד את קנינו והוא יכול להפריש חלה בלי רשות האשה, וכאמור הרי הדבר יהיה כתרתי דסתרי שיש לו רשות להפריש וגם צריך לשלם, אתמה. על כן הדעת נוטה שאין שום חיוב לשלם לאשה, ודומה הדבר להלכה הנ"ל אצל מילה. ויש לעיין בסוגיא יבמות פ"ו: נשואה בת ישראל נותנת רשות לתרום, וברמב"ם הלכות תרומות פ"ד הלכה י"ב ובאור שמח שם שהאריך בזה.
10
י״אהחותם בברכה, ובברכת כתיבה וחתימה טובה בספרן של צדיקים גמורים, ויאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, ויזכה לראות בישועת ישראל ובהרמת קרנו וקרן התורה.
11
י״בש' טנא
12
י״גבית הדין הרבני ת"א-יפו
13