יין הטוב, חלק ב, יורה דעה ו׳Yein HaTov, Part II, Yoreh De'ah 6
א׳בדין תבעוה לינשא
1
ב׳בדבר מה שנשאל כ"ת בתבעוה לינשא למי שאין לו כח גברא ונתפייסה, אם צריכה לישב שבעה נקיים, שהאריך כ"ת והעלה דצריכה לישב שבעה נקיים גם אם אין כאן חשש חימוד, דלא פלוג. הנה לענ"ד לא נראה כלל מה שהאריך בזה, ולענ"ד פשוט שלא הצריכו שתשב שבעה נקיים אלא במחמדת, והיכא דאין חשש חימוד אינה צריכה, ולא אמרינן בזה דלא פלוג. ומה שכתב כ"ת להוכיח דלא פלוג מדין מחזיר גרושתו שפסק מרן השו"ע (סימן קצ"ב סעיף ה') דצריכה לישב שבעה נקיים, וכתב כ"ת דבמחזיר גרושתו בודאי אין חשש חימוד, דהרי כבר נבעלה לו, ועל כרחך משום דלא פלוג הוא שהצריכו אותה לישב שבעה נקיים, וא"כ כאן נמי אפילו אם נאמר דלא שייך חשש חימוד צריכה לישב שבעה נקיים דלא פלוג. במחילת כ"ת לא עיין יפה בזה, דבב"י כתב שמצא דין זה דמחזיר גרושתו בתשובת הרשב"ש שכתב: "נמצא בגליוני הצרפתים שמחזיר גרושתו צריכה להמתין שבעה נקיים, והוא מובן מדברי קדמונינו". והיינו משום שמחמדת ומשום הכי הוא דכתב דהוא מובן מדברי קדמונינו. וכן ראיתי מבואר להדיא בדברי אביו הרשב"ץ בחידושיו על נדה (דף ס"ה) שהטעם הוא משום שמחמדת, דכתב וזה לשונו: "ואפילו קטנה חוששים לדם חימוד וכן זקנה ומחזיר גרושתו גם כן ואפילו היתה מניקה", וזה הטעם נקטו כל הפוסקים שכתבו דין מחזיר גרושתו, ואין מי שכתב משום דלא פלוג.
2
ג׳ומה שכתב החתם סופר אה"ע סי' נ"ט בשם התשב"ץ שמחזיר גרושתו לא בעי שבעה נקיים דליכא חימוד, לא ידעתי איפוא מצא שכתב כן התשב"ץ, והרי בחידושיו על מסכת נדה כתב מפורש דבמחזיר גרושתו גם כן חוששים לחימוד וצריכה שבעה נקיים וכנ"ל. ועיין בס' עמודי אש בקונטריס בית נשים סי' כ' שכתב דמה שכתב החתם סופר בשם התשב"ץ לא נמצא כלל בהתשב"ץ. ונראה שגם הוא לא ראה את חידושי בעל התשב"ץ על נדה הנ"ל שכתב מפורש שצריכה שבעה נקיים.
3
ד׳ומה שטען כ"ת דהרי כבר נבעלה לו, הנה הרדב"ז בישנות (ח"ד סי' רס"ג) כתב אדרבא דקל וחומר הדברים: "ומה אשה חדשה שאינה מכרת אותו ואינה מהרהרת בו חיישינן שמא תראה מחמת חימוד, זו שהיא רגילה בו ומכרת אותו יפה וזוכרת מעשים שבינה לבינו לא כל שכן". ועיין לו עוד (בח"ג דפוס פיורדא סי' תכ"ג) שנשאל במי שבא על פנויה ונתעברה ממנו ורוצה לכונסה, כתב שצריכה נמי לישב שבעה נקיים, ואם מפני שכבר היא רגילה בו, אדרבא מהאי טעמא חיישינן שמא תראה דם חימוד, כיון שהיא מכירתו מהרהרת בו, וקרוב הדבר שתראה דם מחמת זה. ועיין מה שכתב עוד בדברי דוד (סי' י"ג), ועיין "לבוש" (סוף סי' קצ"ב), ושו"ת "מקור ישראל" בורלא (אה"ע סי' כ"ח), "גנזי חיים" (מערכת גט אות מ"ו), "שואל ומשיב" מהדורא תניינא (סי' ל"ח) ו"תעלומות לב" (ח"א יו"ד סי' כ"ה).
4
ה׳אלא דמדברי מהר"י קשטרו בתשובה (סי' קכ"ה) נראה כחולק על רבו הרדב"ז בסברא זו, דנשאל שם במחזיר גרושתו מעוברת, והביא דברי הרדב"ז בישנות הנ"ל, ואעפ"י כן צידד להקל בנדונו, משום שכתבו חכמי הרופאים וספר צרי הגוף שהמעוברת תתעב המשגל, וזה אות מאותות העיבור, וצידד עוד צדדים, ובכלל כתב נמי דאפשר שלא תקיף יצרה כיון שנבעלה לו כמה פעמים. אלא דגם הוא לא כתב זה אלא בלשון אפשר וכסניף לצרפו עם כמה סניפים, ורבים חולקים עליו בזה. עיין להגאון חיד"א בשיורי ברכה (סי' קצ"ב), שציין כמה פוסקים שכתבו מפורש דגם מחזיר גרושתו מעוברת צריכה לישב שבעה נקיים, והעיר על מהר"י קשטרו שלא זכר מתורת רבו (שבח"ג סי' תכ"ג הנ"ל) אשר החמיר גם במעוברת, הגם שיש קצת לחלק בין נדונו לבין נדון הרדב"ז דמיירי בפנויה שנתעברה ממנו וכנ"ל. ומה שכתב שוב החיד"א ב"יוסף אומץ" (סי' פ"ד) ששוב ראה בתשובת מהר"י קשטרו הנ"ל שהביא מה שכתב הרדב"ז, הוא תמוה, דבשיורי ברכה העיר על מה שלא הזכיר את דברי הרדב"ז בדין מעוברת, וזה באמת לא הזכיר. ומדברי הרשב"ץ הנ"ל מתבאר נמי שגם במעוברת שייך חשש חימוד, עיין ב"מסגרת השולחן" (סוף סי' קצ"ב). ועיין תורת השלמים (ס"ק ט), "מקום שמואל" (סי' ל"ג), "סדרי טהרה" (ס"ק י"ד), ו"מחצית השקל" (ס"ק ה'), "ערוך השולחן" אות י"א.
5
ו׳ומה שכתב כת"ר עוד דגם בזקנה המסולקת דמים החמירו משום דלא פלוג, גם זה לא נכון. ומה שהחמירו בזקנה הוא נמי משם חשש חימוד, דהזקנה גם כן מחמדת, וכמבואר בדברי הרשב"ץ הנ"ל. וכן מבואר להדיא גם כן בדברי הרא"ה בבדק הבית (בית ז' שער ב') וזה לשונו: "לא שנא קטנה ולא שנא גדולה, לא שנא זקנה, אע"ג דמסולקת דמים איכא למיחש לדם חימוד". וכבר האריכו בספרי השו"ת של האחרונים בדין הזקנה, אף כי לא כולם ראו דברי הרא"ה והרשב"ץ הנ"ל, מכל מקום הסכמת כולם היא דהזקנה נמי יש לה יצר דמלבישה ומתאוה ומחמדת ולכן צריכה שתשב שבעה נקיים. ועיין שו"ת בית יהודה (ח"ב סי' ס"ג), זרע אמת (ח"ג סי' קט"ו), חיים שאל (ח"ב סי' כ"ו), גבעת שאול (סי' ס"ה), כרם שלמה (סי' קצ"ב), יאודה יעלה אסאד (סי' קצ"א), ערוך השולחן (סי' קצ"ב אות י"א), ועיין בתשובת ימי יוסף (יו"ד סי' ד') שבמחילת כ"ת לא ראה דברי הפוסקים הנ"ל. וגם בזה לא מצאתי מי שתלה הטעם משום דלא פלוג כמו שכתב כ"ת. והרי לראבי"ה אם בדקה עצמה כשתבעוה ואמרה שבריא לה שלא ראתה אינה צריכה שתשב שבעה נקיים ולא אמרינן דלא פלוג. ומה דלא קיימא לן כראבי"ה היינו משום דלא סמכינן על בדיקתה וחיישינן שמא ראתה טיפה כחרדל ואבדה ולא הרגישה, כמבואר כן בדברי הפוסקים החולקים על ראבי"ה בזה. ואעפ"י כן כתב החות דעת (ביאורים ס"ק א') דאם היה לה מוך דחוק כל שעת התביעה מהני ואינה צריכה לישב שבעה נקיים.
6
ז׳ועל יתר דברי מעלת כ"ת איני רואה צורך להשיב, מוטב שכ"ת בעצמו יחזור על דבריו ויראה מה לרחק ומה לקרב. ומה גם שאין ענין זה סובל אריכות, ופשוט וברור כמו שכתבתי, דלא הצריכו שתשב שבעה נקיים אלא דוקא היכא שיש חשש חימוד, ובתבעוה לינשא למי שאין לו כח גברא, דאין כאן חיבת ביאה, הרי זו לא מחמדא ולא חזיא ואינה צריכה לישב שבעה נקיים, וכדמוכח כן מדברי התוספות ריש פרק החולץ (דף ל"ז ד"ה יחוד) שכתבו: "ויש כאן פת בסלו כיון שאם היה רוצה היה בא עליה, וכיון שפעמים לא היה בא עליה לא מחמדא ולא חזיא", וכל שכן כשאין לאיש כח גברא שברור לה שלא יבא עליה, כל שכן דלא מחמדא ולא חזיא, ופשיטא שאינה צריכה לישב שבעה נקיים. ועיין בהגהות הגאון בעל "ברוך טעם" בכרתי ופלתי (סי' קצ"ב) שכתב בכוונת התוספות דסבירא להו דלא שייך חשש חימוד אלא בנישואין עם ביאה; ובנישואין בלא ביאה, או ביאה בלא נישואין, לא חיישינן לחימוד, ועיין שם מה שהאריך בזה. ושוב ראיתי בשו"ת "חיים שנים" (סי' ו') שנשאל בשאלה זו דנידון דידן והביא דברי התוספות הנ"ל והעלה כן דאינה צריכה שבעה נקיים. והרב-המגיה שם הוכיח נמי מדברי התוספות ישנים ביומא (דף י"ח) וכתב דקל וחומר הדברים, התם דראוי לבעול ואם היה רוצה היה בא עליה אינה צריכה שבעה נקיים, כל שכן בנידון דידן. ועיין בהגהות מבעל ברוך טעם בכרתי ופלתי הנ"ל שם מה שכתב על דברי התוספות ישנים.
7
ח׳אלא דשוב בא לידי ס' דרכי תשובה על הלכות נדה (סי' קצ"ב אות ב') וראיתי בזה הגהה מבן הגאון המחבר שהביא דברי ה"חיים שנים" הנ"ל וכתב: "ועדין צ"ע להלכה כיון דפסקינן בזה בין גדולה בין קטנה ובין זקנה, י"ל דלא חלקו חכמים בתקנתם. וכל שכן באין לו גבורת אנשים דרחמי שמים מרובים ומאתה אין שום מניעה ואודותיו היא מצפה שיתרפא. הגם שראיתי מתוספות יבמות, מסתברא כיון דיחודי מיחד, אף שהיה להם רשות לבוא עליהן מכל מקום לא שכיח הוא על כן אינה צריכה שבעה נקיים דלא שייך חימוד, כל שכן כאן דלעת עתה אין לו גבורת אנשים. אך זה כתבו התוספות לפי התירוץ השני בש"ס, אבל לתירוץ ראשון מודעי להו מעיקרא ויושבת שבעה נקיים, וכיון דלא ידעינן איזה תירוץ הוא עיקר להלכה עדיין צ"ע ויש להחמיר".
8
ט׳ובמחילת כ"ת אין דבריו מחוורין לי, דמה שכתב די"ל דלא חלקו חכמים, כבר כתבתי דזה אינו וחכמים לא תקנו אלא היכא ששייך חשש חימוד, וכדמשמע ממעשה דרבינא בנדה (דף ס"ו) וכדמוכח נמי מדברי התוספות והפוסקים הנ"ל. ומה שכתב דכל שכן באין לו גבורת אנשים שהיא מצפה שיתרפא, לא ידעתי מאי כל שכן, ורחוק מאד מלהעלות על הדעת שתסבור דבהכנסה לחופה יתרפא ותבוא ע"י כך לידי חימוד. ואף גם זה שכתב שדברי התוספות הם לפי תירוץ השני בש"ס ולא ידעינן איזה תירוץ עיקר להלכה, הנה אף אם נניח דלא ידעינן איזה תירוץ עיקר להלכה, מכל מקום עצם הסברא כיון שיודעת שלא יבוא עליה לא מחמדא היא אמת. אלא דבלאו הכי נראה דנקטינן כתירוץ השני כמו דנקטינן הכי בכל מקום שסתמא דתלמודא מתרץ שני תירוצים כי האי גוונא, ותירוץ השני דאי בעית אימא הוא עיקר להלכה. אע"ג דמרן הב"י כתב כאן דמה שלא הביאו הרי"ף והרא"ש תירוצים אלו הוא משום דמספקא להו איזה תירוץ הוא עיקר, הנה הוא עצמו סתר שוב משנתו זו בב"י אה"ע (סי' י"ז) שכתב בנדונו שם וזה לשונו: "והרי"ף כתב שני התירוצים ולא הכריע ומשמע דסבירא ליה דהלכה כתירוצא ד'ואי בעית אימא' דבתרא הוא, וכך הם דברי רבינו, וגם הרמב"ם פסק כלישנא בתרא, וכן כתב הרשב"א" עכ"ל. עיין משנה למלך פרק כ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה כ"ח, ויש לעיין שם היטב. ועיין שו"ת הרש"ל (סי' ל"ה) וגט פשוט (סי' קי"ט ס"ק ב') ושם בכללים שבסוף הספר (כלל ז'). ועוד כמה בעלי כללים האריכו להוכיח דנקטינן בכל מקום כתירוץ השני ד'אי בעית אימא', ופלא שלא ראיתי שהעירו מהסתירה לכאורה שבדברי מרן הב"י. ועיין נר מצוה (ח"ב סי' י"ח אות ט"ו) וכנסת הגדולה בכללי הגמרא (אות צ"ז), יד אהרן בכללים (אות ע"ט) ודברי אמת (דף מ"א ע"א), ועיין רוח חיים (סי' קצ"ב אות ז') שציין על דברי החיים שנים הנ"ל. ובשו"ת ישמח לב (ח"ב יו"ד סי' ד') הביא דברי החיים שנים וכתב: "כיון שמהר"ח פאלאג'י ברוח חיים ציין על דבריו ולא פקפק בהם נראה דהסכים עמו", וכן הסכים הישמח לב עצמו. ונראה לענ"ד דכן יש להורות הלכה למעשה בלי שום פקפוק. והשי"ת יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות אכי"ר.
9