יין הטוב, חלק ב, יורה דעה ח׳Yein HaTov, Part II, Yoreh De'ah 8
א׳אם בא חכם לתוך ד' אמות חייב לעמוד, ואם נשאר החכם עומד כלום ישאר עומד גם הוא
1
ב׳דברי הגרש"ז אויערבאך יצ"ו על תשובת מור אחי הגאון היע"ר זצ"ל שנדפסה בח"א סי' י"ג.
2
ג׳ב"ה
3
ד׳שלום רב וברכה מרובה למעלת כבוד ידידי הרה"ג הנכבד מופלג בתורה חריף ובקי מוה"ר יצחק נסים רחמים ירחמהו ד' ושלומו הטוב ישגא סלה.
4
ה׳הנני עושה בזה רצונו לעיין בהני מילי מעלייתא דמר אחיו הרה"ג מוה"ר יחזקאל עזרא ז"ל שהדפיסם ב"המאסף", למען יהיו שפתותיו דובבות ומהרה יקום לתחיה. ופונה אני בתחלה למה שהעיר בצדק בפסק השו"ע יו"ד סי' רמ"ב סעיף י"ח: "אם קראו לרבו לקרות בתורה בצבור אינו צריך לעמוד כל זמן שרבו עומד", וכתבו על זה הפרי מגדים והג"ר עקיבא איגר ז"ל דהטעם הוא מפני שהוא עומד במקומו הראוי לו, ועל זה תמה דהא מקור דין זה הוא מהשבלי הלקט המובא בב"י ושם מבואר דרק משום כבוד הצבור הוא דאינו חייב לעמוד ולא משום דהוה כעומד במקומו הראוי לו.
5
ו׳ובהשקפה ראשונה היה נראה לענ"ד ליישב עפ"י מה שכתב שם השבלי הלקט: "וגמרינן להא מילתא (דאינו חייב לעמוד עד שישלים לקרות) ממאי דאמר רב האי גאון זצ"ל דהא דאמרינן המתפלל כנגד רבו שאסור לא אמרו אלא ביחיד אבל בצבור אין לו לחלוק כבוד לרבו ומותר להתפלל כנגדו" עכ"ל. והנה מרן הב"י בשלחנו הטהור שם בסעיף ט"ז מביא דין זה שלא להתפלל כנגד רבו ולא מחלק כלל בין יחיד לצבור. ואדרבה בב"י טור או"ח סי' צ', אף שמביא חלוק זה שבין יחיד לצבור משמיה דמהר"י אבוהב והאהל מועד, אפילו הכי אסיק: "ולענין הלכה יש לחוש לזה אפילו בצבור". וגם הרמ"א בהגה"ה שמעתיק דבריהם, היינו נמי מטעמא אחרינא דכיון שכך הוא סדר ישיבתו לא יחשדוהו בצבור שמקבל אותו כאלוה, אבל לא זכרו כלל טעם זה של השבלי לקט דצריך שתהא אימת הצבור עליו. ומעתה כיון דחזינן שהשבלי הלקט לא גמר דינו אלא מחלוק זה שבין יחיד לצבור שאין דעת מרן ז"ל בזה כמותו, נמצא שצריכים בעל כרחין לומר דמה שפסק בשו"ע דאינו צריך לעמוד עד שישלים לקרות, הוא לאו מטעמיה דצריך שתהא אימת צבור עליו, אלא משום דחשיב כעומד במקומו הראוי לו.
6
ז׳אלא שעם כל זאת לבי בל עמי מפירוש זה בפסק השו"ע, ולכן נראה לענ"ד גם דרך אחרת. דהנה דבר זה נראה ברור, דאע"פ שהשבלי הלקט סובר דבצבור צריך שתהא אימת צבור עליו ואין לו לחלוק כבוד לרבו, אפילו הכי הא חזינן דאינו פוטר מלעמוד אלא בשעה שהרב עומד על יד שלחן הקריאה, אבל בשעה שנעקר הרב ממקומו והלך לקרות ודאי שצריכים לעמוד אז מפניו. ולכאורה קשה דמאי שנא מהא דהמתפלל כנגד רבו שסובר הוא עצמו שבצבור אין לו לחלוק כבוד לרבו. והנראה לענ"ד פשוט דדוקא במתפלל כנגד רבו, שהרב יושב על מקומו כאחד מן הצבור, אז שפיר אמרינן דצריך שיהא אימת צבור עליו ולא להחשיב את רבו ליותר מכל הצבור, מה שאין כן בשעה שהרב נאיד ממקום למקום ואינו כלל במקום קביעותו, אז כיון שאין הרב עומד על מקומו כשאר הצבור אין זה פוגם כלל בכבוד הצבור בזה שהוא מכבדו אז יותר מכל אדם. וכיון שכן נראה גם בדעת השבלי הלקט דעיקר הטעם שאין להתלמיד לעמוד על עמדו עד שישלים לקרות היינו רק מהך טעמא שהרב עומד מיהת במקומו הראוי לו ואינו עומד שם דרך מקרה כעומד לפוש. ומה שהוסיף לומר דצריך לאדם שיהא אימת צבור עליו היינו לאשמעינן שאין ראוי כלל להחמיר ולעמוד, אבל אמת הוא שגם בלאו הך טעמא דאימת צבור היה פטור מלעמוד כיון דחשיב כאילו הרב עומד במקום קביעותו. מה שאין כן אם לא היינו חושבים את העמידה במקום הקריאה כעומד במקום קביעותו והיינו חושבים את הרב כפרוש ממקומו הקבוע וגרע כוחו מכל הצבור שכל אחד יושב לו על מקומו, אז היה הדין נותן שהתלמיד צריך שפיר לכבדו בעמידה כל הזמן עד שישלים לקרות ויחזור למקומו הקבוע. ובפרט דלפי מה שהעתיק הב"י וגרס בשבלי הלקט "וצריך" בוא"ו ולא ככתוב בנוסחא שלנו "דצריך", כל שכן דאתי שפיר טפי הא דאמרן שאין זה עיקר הטעם. אלא שעדיין קשה טובא דמה טעם מחמיר הב"י במתפלל כנגד רבו בצבור אחרי שכבר הורה גאון להקל (אפשר שהוספה זו היא בשבלי הלקט השלם ולא בזה שהיה למראה עיני הב"י, כנראה מדבריו שם).
7
ח׳גם עיקר החלוק שבין עומד סתם לעומד במקומו הראוי צריך עיון קצת דמנלן הך מילתא, והרי אפשר דמה שאמרו "עד שישב במקומו" היינו דוקא בישיבה ולא בעמידה, ואפילו אי אמרינן דבמקומו ממש סברא הוא שאין להצריך דוקא ישיבה, מכל מקום הרי אפשר דכל זה דוקא כשעומד על כל פנים במקום שמיוחד לו גם לישיבה, מה שאין כן בקורא בתורה שאין אותו המקום מיוחד אלא לעמידה ולא לישיבה, בכי האי גוונא מנלן שהתלמיד פטור מלעמוד כל זמן שרבו עומד אי לאו משום אימת ציבור? ונפקא מינה לפי זה, דבשעה שהחכם עומד ודורש הא תלמידו חייב לעמוד כל הזמן, כיון שהוא עומד במקום שאינו מיוחד לו כלל לישיבה. וחושבני דבכי האי גוונא ליכא נמי טעמא דאימת צבור כיון שאינם מתפללים יחד אלא אדרבה באו כולם לחלק לו כבוד ולשמוע מה שהוא דורש.
8
ט׳והנראה לענ"ד דהנה בפ"י מהלכות ספר תורה הלכה י' כתב הרמב"ם: "כל הרואה ספר תורה מהלך חייב לעמוד מפניו, ויהיו הכל עומדים עד שיעמוד זה שהוא מהלך בו כשיגיענו למקומו". והנה דבר זה נראה שאפילו אם הגיע זה שמוליכו לארון הקודש להצניעו שם, אפילו הכי חייבים ודאי כולם לעמוד עד שיכניסנו ממש לתוך הארון, ולא סגי כלל במה שהאוחז ביד כבר עמד מלכת כיון שספר התורה הרי עומד עדיין שלא במקומו הראוי, וכיון שכן נראה לענ"ד דמה שהאריך הרמב"ם ולא כתב סתם "עד שיגיענו למקומו" היינו לאשמעינן שאם מוליך ספר תורה ממקום למקום על מנת להשאר עומד עם הספר גם כן ליכא כלל חובת עמידה, אחרי שהספר תורה עומד במקומו הראוי ואינו עומד עם הספר כעומד לפוש, וכמו שכתב שם הפרי מגדים. ומעתה אף אם נאמר דהשבלי הלקט מחמיר גם בעומד במקומו או שאינו מחשיב כלל את העמידה במקום הקריאה כעומד במקומו הראוי, מכל מקום מדברי הרמב"ם הנ"ל שפיר משמע כדאמרן דכל שהוא עומד על מנת לעמוד באותו מקום ולא לפוש הרי זה חשיב שפיר כעומד במקומו הראוי לו. ועיין בפרישה סי' רפ"ב ס"ק ג', אבל כל דבריו שם הם רק להגירסא שבטור ולא כגירסא שבנוסחת הרמב"ם.
9
י׳ב) ולענין עיקר הספק בבא חכם לתוך ד' אמותיו ונשאר עומד ומדבר עם אחד בעסקיו אם חייב הלה לישאר עומד על עומדו כל זמן שהוא מדבר או לא. הנה מה שכתב להוכיח מהשבלי הלקט "דאם איתא דיש חולק בין קורא בתורה לעוסק בצורכו, הוה ליה להגאון לבאר את זה ולא למסתם סתומי" (יש מקום לטעות בכוונת דבריו, עיין שם באורך) וסובר משום כך דצריך שפיר לישאר עומד כל הזמן שהחכם עומד ומדבר. נראה שאף שהפרי מגדים כתב כן להדיא דעומד לפוש לא חשיב כלל כעומד במקומו הראוי, וכמבואר נמי בכסף משנה סוף פ"י מהלכות ספר תורה, והוא הדין נמי בעומד ומדבר בעסקיו, מכל מקום נראה לענ"ד דיש לחלק ולומר דדוקא בתלמיד שצריך לעמוד כל הזמן עד שיתכסה רבו מעיניו או ישב על מקומו, אז הוא דלא פטור מלעמוד אלא דוקא כשעומד מיהת במקומו הראוי, מה שאין כן בחכם סתם דמיד כשעבר מכנגד פניו אינו צריך עוד לעמוד, בכי האי גוונא י"ל דכיון שהחכם פנה לעסקיו אע"ג דלא הוי כעומד במקומו הראוי, מכל מקום הרי זה כאילו עקר כבר מפניו ואינו חייב עוד לעמוד. וגם מסופקני דאפשר שבסתם חכם ליכא כלל חובת קימה אלא אם כן החכם מהלך או רכוב דכמהלך דמי, מה שאין כן בעומד, יתכן שאפילו אם עמד לפוש אינו חייב לעמוד אלא ברבו מובהק או נשיא. ותימה גדול ראיתי שם בפרי מגדים, דמשמע שהבין בדברי הרמב"ם פ"ו מהלכות תלמוד תורה הלכה ז' דמה שאמר: "אחד עומד ואחד יושב" קאי אחכם, וזה אינו, כמובן למעיין שם, וצ"ע.
10
י״אג) ומההיא דגמ' שבועות דף ל' ע"ב נראה לענ"ד דדביתהו דרב הונא כשבאה לדין ועמדה על מקום קבוע ודאי דלכולי עלמא ליכא כלל חובת קימה, וכל אדם הנמצא שם רשאי שפיר לישב כל זמן שהיא עומדת לפני הדיינים. ובכוונת הגמ' שם נראה פשוט כמו שכתב שם הר' יחזקאל הלוי דשאני התם דכיון שעומדת לפניו ומחמתו אין זה דרך כבוד שתהא האשת חבר עומדת והוא יושב. והכרח גדול לזה מפירוש הכסף משנה המובא שם דסובר שבשעת משא ומתן הושיבוה ורק על שעת גמר דין שהיא צריכה לעמוד על זה אמר היכי לעביד. דלפי זה כל שכן דקשה טפי, דהרי ברור הדבר דכיון שהושיבוה תחלה א"כ היינו ודאי כעומד במקומו הראוי לו וכיון שכן מה סברא הוא לחייבו בקימה מפני זה שהיא חוזרת ועומדת לשעה פורתא, והלא נדון זה דומה לנשיא שנכנס לבית הכנסת שאין לו שם מקום קבוע, דודאי שהקביעות לשעה נמי חשיב קביעות ואם ישב וחזר ועמד ודאי ליכא כלל חובת קימה, ואין זה חשיב כלל כעומד לפוש או כמדבר בעסקיו. ועל כרחך צ"ל דשאני התם דגרע טפי הואיל והיא עומדת לפניו ומדברת עמו ונמצא שמחמתו היא עומדת. גם חושבני דגבי אשת חבר אפילו אם בעלה היה נשיא או אב"ד גם כן אין צריך לכבדה אלא כסתם חכם ולא יותר. וכיון שכן הרי אנן בעניותן לא ברירא לן אם יש חובת קימה גם בשעה שהחכם עומד ולא עובר. וגם נראה שעל פי סברא זו יש ליישב מה שהביאו האחרונים שיטת האר"י זלה"ה שאין לעמוד כלל בפני אשת חבר ואף לעשות לה הידור אינו צריך, שלכאורה הוא היפך הך סוגיא דשבועות, אבל להנ"ל אתי שפיר דשאני הכא דכיון שהיא עומדת ומדברת עמו ומחמתו היא עומדת הרי זה חשיב קצת כעין בזיון שיהא הוא יושב והיא עומדת, מה שאין כן כשהאשה הולכת לדרכה שפיר י"ל דאין נכון כלל לעשות הידור לאשה ולקום מפניה.
11
י״בואגב אעיר על החכם שדוחה את ראיתו של הר' יהושע שושן על פי דברי הכסף משנה, דלפי שטתו אין זו דחיה כלל, שהרי על כל פנים מוכח מקושית הכסף משנה דאי אפשר שיעשה את עצמו כל הזמן כאילו הוא עומד, שהוא סובר ודאי דצריך שפיר לעמוד כל הזמן שהחכם עומד.
12
י״גוהנני ידידו מוקירו ומכבדו מאד מברכו בכל מילי דמיטב
13
י״דשלמה זלמן אויערבאך
14