יין הטוב, חלק ב, יורה דעה ט׳Yein HaTov, Part II, Yoreh De'ah 9
א׳תשמישי קדושה של בית הכנסת אי שרי למוכרם
1
ב׳מה שכתב לי הרב הגדול עמוד התורה והיראה בנן של קדושים מוהר"ר שלמה משה שאול לנייאדו זלה"ה ריש מתיבתא בעיר ואם בישראל בגדאד על הערתי בס' צדקה ומשפט יו"ד סי' ח':
2
ג׳על מה דכתב מני"ר [מור ניהו רבה] בהערה א' ליו"ד סי' ח' בס' צדקה ומשפט, שהגאון המחבר ז"ל סובר דמה שכתב הרא"ש (מגילה פ"ד סי' א') ד"לא שנו" דרבא קאי על כל הני דמתניתין, הוא דווקא לענין דמי, אבל בעצם שאני בית הכנסת מהנך דקדושת הגוף נינהו וכו' ומשום הכי הקשה להטור מה שהקשה וכו'. הנה בזה נתכוונת לדעת גדולים הרה"ג חקרי לב יו"ד חלק ג' סי' קכ"ה שהביא נידון כמו הנדון של הרב המחבר והקשה על הטור כמו שהקשה הגאון המחבר. וזה לשונו שם: "מה שהביא הטור ראייה מדברי הרא"ש בפסקיו אין ראייה. ואעפ"י שכתב הרא"ש על מילתיה דרבא 'ואכל הני דמתניתין קאי וכו'', היינו להתיר הדמים שלא בעלוי, כמו שביאר אח"כ והביא פירוש רש"י ז"ל דלמשתי ביה שכרא היינו בדמים. וזה מוכרח שהרי בכל השנויים נשנה ספרים ותורה, דהני ודאי אין ביד ז' טובי העיר להוריד קדושתם כי אם להתיר הדמים. ובחלוקה שנית, אם יש כח בידם להוריד הקדושה, לא פרט כי אם דבית הכנסת אם מכרו ז' טובי העיר יכול הלוקח לעשות בו מה שירצה, והרי בית הכנסת גריע קדושתו מכל השנוים במתניתין כמבואר. וא"כ יש לומר דבתשמישי קדושה יכולים ז' טובי העיר למכור ולהתיר הדמים בלי עלוי, אבל אין הכי נמי דמטפחות ורמונים ושאר תשמישי קדושה נשארים בקדושתם ביד הלוקח" עכ"ל לעניינו. והוא ממש כדברי מני"ר, ובוודאי דהגאון המחבר הבין כן בדברי הרא"ש ז"ל, ומשום הכי הקשה על הטור ז"ל והוא כקושית הגאון חקרי לב ז"ל. אמנם אח"כ כתב וזה לשונו: "שוב ראיתי שהטור למד כן מתשובת הרא"ש ז"ל כלל ה' סי' א' שכתב שבית המדרש יכול לשנותו לדירה, כמו שאמרו דז' טובי העיר במעמד אנשי העיר מוכרים בית הכנסת אפילו למשתי ביה שכר. אע"ג דבית המדרש חמיר מבית הכנסת, אבל כולי האי לא חמיר שלא יוכלו בני העיר לשנות, ועוד דמלתיה דרבא קאי מכל מה שהזכיר במשנה, אפילו דברים שהם חמורים מבית הכנסת, ואכולהו אמר רבא שבני העיר יכולים לשנותו, עד כאן. והרי כל השנויים במתניתין אחר בית הכנסת תשמישי קדושה הם, ואפילו הכי קאמר דיכולים לשנותם להורידם מקדושתם. ואדרבא ממה שכתב 'מכל מה שהזכיר במשנה כו' ואכולהו אמר רבא וכו'' נראה דאף בספרים ותורה יכולים להפקיע קדושתם, וזה תימה. [כי על כן] על כרחך דלאו דווקא נקיט הכי ודווקא אתשמישי קדושה כתב כן, ומכל מקום שפיר העיד הטור על הרא"ש ז"ל דגם בתשמישי קדושה יכולים ז' טובי העיר להפקיע קדושתם היפך דעת הרמב"ן ז"ל" עד כאן. ולפי זה מוכרח לומר דהרא"ש בפסקיו גם כן כך כוונתו, וכמו שכתב החתם סופר בסוף דבריו. וממילא אזלא לה קושית הגאון ז"ל על הטור ז"ל, ואלו היה רואה דברי הרא"ש לא היה מתמיה על הטור ז"ל.
3
ד׳שם בהערה שניה על קושית הגאון חתם סופר סי' ל"ח, והישוב של מני"ר דמה שאמרו טעונים גניזה מיירי בבלו ונשברו לגמרי ואינם ראויים לכלום וראויים לזריקה, ועל כן אמרו שאסור לזרקם אלא שצריכים גניזה. עד כאן דברי מני"ר. הנה גם בזה נתכוונת לדעת הגאון הנזכר דהוא הקשה זאת הקושיא על הרמב"ם ז"ל ובתחילה רצה לתרץ כמו שתרץ מני"ר וזה לשונו בקיצור: "והיה מקום לישב דבלו דלא חזו למידי, דלא יזרקו אלא יגנזו. ואין הכי נמי דאי חזו למידי בידי ז' טובי העיר להפקיע קדושתם", והוא התירוץ של מני"ר, אלא שאח"כ דחה תירוץ זה מן הגמרא, שכתב וזה לשונו: "שאין תירוץ זה מספיק, שהרי אמרו בהך סוגייא (דף כ"ו ע"ב): 'האי כורסייא תשמיש דתשמיש הוא ושרי, כיון דמותביה עליה ספר תורה תשמיש קדושה הוא ואסיר. האי פריסא וכו'' (יעויין שם), ומותר ואסור לא משמע דאיירי לענין זריקה, אלא אם ישתמש בו הדיוט. וכן אמרו: 'האי תיבותא דאירפט, מעבד תיבה זוטרתי שרי, כורסייא אסור' וכן אמרו: 'האי פריסא דבלה לחומשין אסור', ועל כרחך דאיירי דחזי לשום דבר ואמאי אסור, והרי אף לדבר הרשות שרי ע"י מכירת ז' טובי העיר". ואח"כ כתב לישב הסתירה וזה לשונו: "והנראה לי לישב דעת הרמב"ם במה שקשה עוד בדבריו, שהרי בפרק י"א מהלכות תפילה פסק דברי רבא דז' טובי העיר מוכרים בית הכנסת אלא דשרי במותר הדמים, וא"כ בפרק יו"ד מהלכות ספר תורה דאיירי בתשמישי קדושה שאסור להוציאם לחול אם לא יקנו ספר תורה או חומש, למה לא ביאר דאי המכירה ע"י ז' טובי העיר שרי במותר הדמים. ואי סמך למה שכתב בפרק י"א מהלכות תפילה, גם דין זה דתשמישי קדושה בעי עלוי לשתוק מיניה שכבר כתבו שם. לכן נראה שדעתו דכי התיר רבא במותר הדמים במכירת ז' טובי העיר אינו אלא בבית הכנסת דקיל דתשמיש מצוה ולא תשמיש קדושה כדברי הרמב"ן ז"ל, אך בתשמישי קדושה בין בבני העיר לחוד בין עם ז' טובי העיר לא שרי במותר דהוה ליה ירידה במותר זה, וקיימא לן מעלין בקודש ולא מורידין. אלא דסבירא ליה שכל שהדמים כולם יקנו בו ספר תורה דיצאו לחולין, מידי דהוי לפדיון קדשים, וכיון דנתפס הקדושה בדבר של עלוי אין הכי נמי דיצאו לחולין תשמישי קדושה, כיון דמתשמישי קדושה נעשה עתה קדושה, ואין חלוק בין בני העיר לז' טובי העיר. ואם כן תו לא קשה מכל תשמישי קדושה דהוצרכו גניזה, דעל כל פנים אי אפשר ליהנות בהם" עכ"ל לענינינו. עוד יש תירוץ אחר להגאון בעל משנה ברורה סי' קנ"ד (סעיף ג') בביאור הלכה (ד"ה תשמישי) על הסתירה הנז', יעויין שם.
4
ה׳ועל מה שכתב הגאון בן ציון קואינקה, שהביא סעד וסמך לדברי מני"ר, וכתב וזה לשונו: "והאות על זה וכו' וכו'". ולפי עניות דעתי אינה ראייה כלל, דמשמע מדבריו שהבין דמה שאמרו בברייתא דתשמישי מצוה נזרקין (מגילה כ"ו ע"ב), פירוש: מוקצים הם מבני אדם ואסור להשתמש בהם, ועל זה בנה יסודו והכריח מכח סברת הרמב"ן דבאין ראויים קאמרה הברייתא דתשמישי מצוה נזרקין, וזה אינו, דמה שאמרו בברייתא דתשמישי מצוה נזרקין, פירוש: דיכול לזרקם לאשפה דאין בהם קדושה כלל, וכל שכן דיכול להשתמש בהם לכל מה שירצה. ולא מבעיא לדעת הטור או"ח סי' כ"א דאפילו בשעת מצותן יכול להשתמש בהם, דודאי דאינה ראייה כלל, אלא אפילו לדעת השאלתות והרמב"ם דסבירא להו דבשעת מצותן אסור להשתמש בהם, מכל מקום מודים נינהו דלאחר מצותן דמותר להשתמש בהם, וא"כ לדידהו פירוש הברייתא דמה שאמרו דתשמישי מצוה נזרקין היינו לאחר מצותן, וא"כ אינה ראייה כלל כמו שכתבתי. ועוד קשייא לן על דברי הגאון דמה ראייה מביא מסברת הרמב"ן על סברת הרמב"ם ז"ל והוכיח הפך סברתו, דהלא לפי סברת הרמב"ן מוכרח דיודה הגאון לפרש הברייתא דתשמישי קדושה דנגנזין אפילו בראויים קאמרה, דסבירא ליה דכל היכא דקיימי בקדושתיייהו קיימי ואין להם פדיון כלל, ומוכרח לפרש הברייתא לפי סברת הרמב"ן לפי דברי הגאון, דמלי מלי קתני דנזרקין באין ראויים ונגנזין אפילו בראויים, א"כ גם אנחנו נאמר גם כן לפי סברת הרמב"ם ז"ל. ומעתה נפל היסוד ונהרס הבנין. עוד קשייא לן על דברי הגאון, דמה שייך לומר על בית הכנסת דנזרקין, ואין שייך זריקה אלא דוקא במטלטלין לא בקרקע עולם, כי הקרקע ראויה להיות בורסקי ושאר דברים אחרים, ותו לא מידי.
5
ו׳ועל עיקר הדין שכתב [ר]ו"מ שהרמונים של הכרכים אין נמכרים כלל ואפילו לספר תורה אחר, הנה מקדם קדמתה שח"ר אלישע נתן מעשה בית דין על זה למכור הרמונים וכסף שעל התיקים ויעשו אותו לספר תורה החדש, דהיינו שיתיכו הרמונים והכסף ויעשו אותו לספר תורה החדש אשר ימסרוהו לציבור בבית הכנסת ובמעות יבנו בית הכנסת. וחלייהו מהכנסת הגדולה או"ח (סי' קנ"ג) הגהות הטור, שהביא משם המבי"ט (ח"ב סי' כ"ח), וזה לשונו: "ובשל הרבים נמי, אם מוכרים לבני קהל אחר שבאו מחוץ כדי שיתפללו בבית הכנסת ועדיין הבית הכנסת במקומו ובקדושתו עומד וכו', הרי הם מותרים למכור (אפילו בכרכים כיון דנשארים בקדושתן)" יעויין שם, והביאם גם כן הגאון מגן אברהם סי' קנ"ג אות כ"ז, יעויין שם. וכל שכן להט"ז אות ו' שכתב דאפילו מרבים ליחיד מותר למכור אם נשארו בקדושתם..... והגם דהפרי מגדים פקפק על דברי הט"ז, מכל מקום מודה מיהא דמרבים לרבים מותר למכור, יעויין שם. ועיין גם כן להגאון חקרי לב יו"ד שם שהאריך בענין זה, והעלה בסוף דבריו וזה לשונו: "דאסור למוכרם ליחיד להניח בספר תורה שלו" עד כאן. משמע מדבריו דדוקא ליחיד אסור למכור, אבל לרבים מותר למכור כיון דנשארים בקדושתם. וכן כתב הרב מור ואהלות חלק יורה דעה סי' ג', יעויין שם. ואם כן על זה סמך הגאון ח"ר אלישע ז"ל ונמשכו אחריו ומכרו, ובתנאי שיתיכו הכספים ויניחו בספר תורה האחר. ויותר מזה כתב הרב פרח מטה אהרן ח"ב סי' נ"ד, והביאו חקרי לב שם ומור ואהלות, דברמוני כסף גם בשל כרכים שרי למכור בכל גוונא. והגם דהאחרונים ז"ל דחו דבריו, מכל מקום מהני לן מיהא לסניף בעלמא. וכן מ"ש מהקובץ על הרמב"ם ז"ל הלכות תפילה פרק י"א דדוקא מה שצריכים להם תדיר ואי אפשר בלעדם כגון תיבה וכו'. על כן נראה דרמונים של ספר תורה והכספים שעל התיקים דאין צריכים להם, דיכולים למכור כדין כפרים, יעויין שם באורך. וכל זה כתבנו בקצור נמרץ מאפס הפנאי ודי בזה לחכם שכמותו. ואין להאריך כי אם בשלומו הטוב, שיגדל ולא ידל, אכי"ר.
6
ז׳שלמה משה שאול יוסף לנייאדו יצ"ו
7