יסוד ושורש העבודה, א; שער הגדולYesod VeShoresh HaAvodah, The First Gate
א׳בו יתבאר עבודת האדם עבודה תמה בלב ומחשבה ובו יתבאר רוממות אל יתברך ויתעלה ועיקר כוונת בריאת האדם
1
ב׳יחוד היראה ואהבת העבודה הבאה ממנה היא עיקר כוונת הבורא ית"ש ויתעלה בבריאת האדם שיהא האדם עובד אותו יתברך ומעבודתו יגיע נחת רוח להבורא ית' ויתעלה דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתיבים. כתוב בתורה בתחלת בריאת האדם בפ' בראשית ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה ודרז"ל לעבדה זו מצות עשה ולשמרה זו מצות לא תעשה. שנוי בנביאים בישעיה עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. ומשולש בכתובים בקהלת כתיב והאלהים עשה שייראו מלפניו. ופי' החסיד בעל חובת הלבבות שתכלית עשית הבריאה היתה בשביל היראה ומהיראה באה העבודה כי ענין יראה נאמרה בעבד כמ"ש אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי. ובחתימת ספר קהלת כתיב סוף דבר הכל נשמע את אלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם ודרז"ל כי לדבר זה נברא כל האדם. ועוד דרשו כל אדם לא נברא אלא לצוות לזה נמצא שתכלית כל הבריאה לא היתה אלא בשביל האדם אשר יעשה המצוה הרי זאת לפניך שתכלית בריאת האדם לא היתה כ"א לכוונה זאת. ומה רבו כמו רבו כמה פסוקים המורים מהם כיוצא בהם שתכלית בריאת האדם לכוונה זאת. ובזוהר חדש פ' בראשית ד' י"ז ע"ב וז"ל ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם ר' יוסי ור' חייא אמרו תרויהו כתיב אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל ראה כמה יש לו לאדם להרהר ולדקדק בלבו בכל יום ויום ולפשפש במעשיו ולדקדק בכל עניניו ויהרהר בלבו שלא בראו הקב"ה ונתן בו נשמה עליונה ומעלה על שאר בריותיו אלא להרהר בעבודתו ולהדבק בו ולא ילך אחר ההבל כו'. עוד שם ז"ל א"ר תנחום א"ר חנילאי לא עשאו הקב"ה לאדם אלא להשתדל בכבוד קונו הה"ד כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו מאי לכבודי להשתדל ולדעת את כבודי ולחשוב ממעשיו שינתן לו חלק טוב לעה"ב ע"כ:
2
ג׳ובזוהר פ' בהר ז"ל בד' קי"א ע"ב בר"מ כי לי בנ"י עבדים פקודא לעבוד בכל מיני עבודה במקדש ולבר ממקדש בכל אינון פולחנין דאקרי עבודה בצלותא לאשתדלא בתר פקודי אורייתא דכלא אקרי עבודה כעבדא דאשתדל בתר מארי' בכל מה דאצטרך כו' בתרין זונין אקרון ישראל להקב"ה אקרון עבד דכתיב עבדי הם ואקרון בנים דכתיב בנים אתם לה' אלהיכם בזמנין דידע ליה ב"נ להקב"ה באורח כלל כדין אקרי עבד דעביד פקודא דמאריה ולית ליה רשו לחפשא בגניזו וברזין דביתי'. בזמנא דידע ליה ב"נ בארח פרט כדין אקרי בן רחימא דלי' כבן דחפיש בגניזו בכל רזין דביתי' ואע"ג דאקרי בן כו' לא יפוק גרמי' מכללא דעבד למפלח לאבוי בכל פולחנין דאנון יקרא דאבוי והכי אצטרך לכל ב"נ למהוי לגבי אבוי בן לחפשא בגניזו ולמנדע רזין דביתי' ולאשתדלא אבתרייהו ולמחזי לגבי' אבוי עבד כו' בפולחנא דב"נ פלח ליה לקב"ה אית פולחנא דאצטרך ב"נ לאתכללא בתרוייהו למהוי עבד ובן:
3
ד׳לאתעטרא בי' בקב"ה ומה איהו דא פולחנא דצלותא דאצטרך למהוי בה עבד ובן לאתכללא בדרגין עלאין אילין למפלח ולאתקנא צלותא ברזא דעבד למפלח פולחנא דתקונא דעלמין ולאתדבקא רעותי' ברזין דחכמתא לאדבקא במארי' בגניזין עלאין כדקא חזי. בן אתדבק תדיר באבוי בלא פרידא כלל לית מאן דימחי בידוי. עבד עביד פולחנא דמאריה ואתקין תקוני עלמא מאן דהוי תרויהו בכללא חד בחבורא חדא דא איהו בר נש דאתקין רזא דכל מהימנותא בכללא חדא בלא פרידא כלל ומחבר כלא כחדא דא איהו בר נש דקב"ה אכריז עליה בכל אלין חיילין ומשריין דכל עלמין ובכל אינון רקיעין אזדהרו בפלני' מהימנא דבי מלכא דכל גנזי דמארי' בידי' זכאה איהו בהאי עלמא וזכאה איהו בעלמא דאתי מההוא יומא ולהלאה אשתמודע בר נש ואתרשים בעלמין כלהו בשעתא דאצטרך כל חילין ומשריין כולהו אזדהרן למהוי גביה וקב"ה לא בעי אלא איהו בלחודוי וקלא אתערי יחות הוא ליחיד למהוי גביה דיחיד ולאתעסקתא יחיד ביחיד ורזא דתרין כו' עכ"ל. ולבל יעלה על לב האדם שהש"י צריך ח"ו לעבודתינו כאדון הצריך לעבד שישמשו והוא נצרך לשמוש ההוא ע"כ גלה לנו בתורתנו הקדושה אצל הקרבנות אשה ריח ניחוח לה' ודרז"ל נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. נמצא מפורש בשום שכל והבן שמהעבודה אין להשם יתעלה כ"א הנחת רוח וכיון שכן הוא שכל עיקר בריאת האדם הוא לעשות נחת רוח ליוצרו ית' השכל מחייב שישתדל האדם כל ימי חייו להרבות נחת רוח להבורא ית' ויתעלה בכל עת ובכל שעה ובכל רגע. אך מהות הנחת ע"ד כלל הוא היראה והאהבה כמאמר הכתוב ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' ולאהבה וגו' ופרטי היראה הם מל"ת ופרטי האהבה הם מ"ע וביחוד מעסק תורתנו הק' יש להבורא ית' נחת גדול וגם מה שמהללים ומשבחים אותו ומספרים תהלותיו מגיע לו ית' נחת גדול כמאמר הכתוב עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. ואף שברא הבורא עולמות עליונים ושרפים וחיות ואופנים עד אין קץ ותכלית וכולם משבחים ומפארים ומהללים את שם ית"ש כמבואר במזמור יהללו את ה' מן השמים עכ"ז ברא ג"כ את האדם התחתון בגוף הגשמי להללו ולשבחו ג"כ להשם ית' ויתעלה:
4
ה׳ועיקר זאת תורת האדם הוא אנחנו עם קדוש כמאמר הכתוב אדם אתם וזה מבואר בפ' הן לה' אלהיך השמים וגו' רק באבותיך חשק וגו'. ולא עוד אלא שיש להבורא ית' יותר שעשוע ותענוג משבחיו של אדם התחתון יותר משבחים של כל העולמות כולם:
5
ו׳וז"ל הזה"ק פ' אחרי דף ס"ו ע"א תאנא קב"ה כמה רתיכין כמה חילין אית ליה כמה שולטנין ממנן משתכחין בפולחני' כד זמין להו ישראל בהאי עלמא אכתר לון בכתרין קדישין כגוונא דלעילא אשרי לון בארעא קדישא בגין דישתכחון בפולחני' קשיר לכלהו עלאי בהו בישראל וחדוון לא עאלין קמיה ופולחנא לא אתעבד קמיה לעילא עד דישראל עבדין לתתא כל זמנא דישראל משתכחין בפולחניה דמאריה לתתא ה"נ לעילא כביכול בזמנא דישראל בטלי פולחנא לתתא בטלי לעילא ופולחנא לא אשתכח לא לעילא ולא לתתא ועל דישראל בטלי פולחנא דקב"ה כד שראן בארעא ה"נ לעילא כ"ש לבתר. אמר קב"ה ישראל אי אתון ידעין כמה אוכלוסין כמה חולין מתעכבין בגינייכו תנדעון דלית אתון כדאי למיקם בעלמא אפי' שעתא חדא ועכ"ד כו' עכ"ל. וז"ל פ' בשלח ד' מ"ו ע"א ושבחא דסליק מהאי עלמא דאיהו רחוק יתיר דא ניחא לקב"ה מכולא עכ"ל:
6
ז׳ואף גם זאת שכל התיקונים של כל העולמות תלוים במאמר ומעשה האדם התחתון כי ע"י מעשיו הטובים ותפלותיו ההגונים וע"י לימוד תורה הקדושה ושארי דבורים הנדברים איש אל רעהו בעבודת הבורא ית' נתקנים ומתעלים כל העולמות גם להיפך ח"ו עושה פגמים בכל העולמות. וז"ל בזוהר ד' מ"ט ע"ד ת"ח בשעתא דישראל זכאין כורסא יקירא דלעילא אסתלק לעילא לעילא בכמה חדון בכמה רחימו ומתחברן עלמין בחדוא וכלהו אתברכין מעמיקא דנחלין ועלמין כלהו אתשקיין ואתברכין ואתקדשין בכמה ברכאן בכמה קדישין קב"ה חדי עמהון בחדוה בשלימא. ובשעתא דישראל לאו אינון זכאין כולא איהו בהפוכא ועכ"ד רחימו דקב"ה לא אתמנע מנייהו וכורסי' דליה יתבא עלייה' כאמא על בנין ולא אתמנעת מלמתבע עלייהו רחמי כו' ע"כ. ובזה"ק פ' אחרי דף ע"ט ע"א ז"ל אר"ש חייבין עבדי פגימותא לעילא מאי פגימותא כמה דאוקמינן פגימותא ממש עכ"ל:
7
ח׳ופ' האזינו ז"ל ר' רצ"ו ע"א א"ר יצחק כל הני תקונין וכל הני מילי למחצדא חקלא אתמסרן ותנינן חייבי' עבדי פגימותא כביכול לעילא כו' דכל הני תקונין לא אשתכחו כדקא יאות עכ"ל:
8
ט׳ובפ' תרומה ד' קנ"ה ע"א ז"ל רזא דכורסי' קדישא לא אתקין לעילא אלא מגו תקונא דבני עלמא כד אינון בני נשא זכאין וחסידין וידעי לתקנא תקונין כו' עכ"ל:
9
י׳ובפ' צו דל"א ע"א ז"ל והתקדשתם והייתם קדושים. מאן דמקדש גרמי' מלרע מקדשין ליה מלעילא מאן דמסאב גרמיה מלרע מסאבין ליה מלעילא. מקדשין ליה מלעילא יאות דהא קדושא דמאריה שריא עליה. אבל מסאבין ליה מאן אתר. ואי תימא מלעילא וכי מסאבותא שריא לעילא א"ר חייא היינו דתנינן בעובדוי דלתתא אתער עובדא לעילא אי עובדא דלתתא היא בקדושה אתער קדושא לעילא ואתי ושריא עליה ואתקדש ביה. ואי איהו אסתאב לתתא אתער רוח מסאבותא לעילא ואתי ושריא עליה ואסתאב ביה דהא בעובדא תליא מילתא דהא לית טב וביש קדושא ומסאבותא דלית ליה עקרא ושרשא לעילא. ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא. מאי דתלי בעובדא. בעובדא אתער לעילא אתעביד עובדא. ומה דתלי במלין במלין כד אתגזר במל' אתער הכי לעילא ואי תימה מלה מאי אתער. אלא הכי כתיב ודבר דבר. ההוא דבר אתער מלה אחרא לעילא דאקרי דבר. דבר ה' אשר היה ודבר ה' היה יקר בדבר ה' שמים נעשו דהא תנינן ההוא מלה סלקא ובקע רקיעין עד דסלקא בדוכתיה ואתער מה דאתער אי טב טב אי ביש ביש כמה דכתיב ונשמרת מכל דבר רע עכ"ל:
10
י״אהנה עיניך תחזינה משרים כי עיקר כוונת הבורא ית' ותכלית הבריאה הוא בעבור האדם לתת נחת רוח בעבודתו לית"ש ויתעלה ואשרי האיש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד גבור בארץ יהיה לתקן תקונא דלעילא במעשה ובמחשבה ובדבור פיו כל צבאו וימיו בעולם הזה ודי בהערה זו למשכיל:
11
י״ב
12
י״ג
13
י״ד
14
ט״ו
15
ט״ז
16
י״ז
17
י״ח
18
י״ט
19
כ׳
20
כ״א
21
כ״ב
22
כ״גהנה כל מלאכת העבודה שאמרנו אינו שוה בכל אדם כי לפי מה שתגדל הכרתו בגדלותו ורוממותו של הבורא ית"ש ויתעלה תגדל נפש חפצו ולב שלימותו בעבודתו ית"ש לעסוק בתורתן ולקיים מצותיו ומדות טובות ונתינ' שבחיו והודיותיו ומי יאיר לו מאור הזוהר הקדוש מרבוי עולמות העליונים לאין קץ ומספר וכל העולמות כגרגיר חרדל לפניו יתברך ויתעלה אזי בוודאי יתלהב לבו להללו ולשבחו לית' ויתעלה בתמידות על גדלותו ורוממותו ית"ש בבריאת העולמות שברא לאין קץ ומספר. ואעתיק בקצור נמרץ בכל האפשרי קצת מקומות מרבוי העולמות שברא יוצרנו ובוראנו ית"ש ויתעלה זכרו לעד כדי לעורר לבב אנוש כערכי ליראתו ואהבתו ית' ולא אעתיק ענין המאמרים בעצמם כדי שלא תכבד על הקורא רק אעתיק ענין רבוי העולמות הנזכרים בהם בכדי להקל על המעיין. וז"ל בזוה"ח דף מ"ה ע"ד כל נהורין וכל רזין לא סלקין ולא נחתין ולא מתפשטין אלא במשחתא דא בר לעילא לעילא דלית שיעורא ולא קיימי בהאי לאסתכלא ולמנדע כו' קשרא קדמאה תלתא אלפי עלמין קשורין ביה כו' בין עלמא ועלמא אלף עלמין עלמא תתאה מכלהו ארכי' אלף אמין וחמש זרתין. ומפרש בסמוך וז"ל ארכא דההוא זרת שתין רבוא עלמין בהאי זרת אתתקני שמיא בכללא דשתין רבוא עלמין וכל עלמא ועלמא כלול בארבע אלפין עלמין אחרנין הה"ד ושמים בזרת תכן. עכ"ל. (ולפי מספר הזרת יחשוב האדם מספר האמה ויבין מזה גדולתו ורוממותו של הבורא ית' ויתעלה). ונחזור לראשונות להשלים מאמר הקודם וז"ל עוד והאי קשרא אורכי' תלת אלפי אמין ואמש אצבעין פותי' תלת אלפי אמין כו' בעגולא חדא שית אלפי עלמין מהאי קשר' שארי קו המדה לאתפשטא מדיד אלף דהוא עיזקא חדא ואלף דהוא עיזקא חדא לאתחזאה דא בדא ואלין עיזקן אינון מאתן אלף עלמין דכסיף בהו קב"ה כו' בין עיזקא ועיזקא ת"ק אלף עלמין בין עלמא ועלמא טפח עיזקא תנינא רב מחברת' כו' ומשחתא דקיימא בקו המדה אקרי משחתא דרבוע עומקא דרבוע דא חמשין זרתין כו' קשרא תנינא כו' האי קשרא כגוונא דקשרא קדמאה איהו ושיעורי' דליה ואורכי' ופותי' כההוא גווני ממש (ר"ל ברבוי העולמות הנ"ל) בר דהאי כו' ד' מ"ו ע"א ז"ל קשרא תליתאה קשרא דא לאו איהו כקדמאה כו' וחושב עולמות עד אין מספר וקץ ותכלית ואעתיק רק מספר מה שיכול האדם להשיג בשכלו ועוד ז"ל אשתכח בההוא בוציצא במדידו שית מאה אלפין עלמין ושתין רבוא אחרנין כו' קו המדה מדיד וקשר חמש מאה אלפין עלמין כו' בהאי סטרא רומי' ופותי' ברזא דנפיק מבוציציא כו' תלת מאה אלפין זרתין (וכבר נת' לעיל אורך הזרת שהוא שתין רבוא עלמין ולפ"ז יחשוב האדם בתלת מאה אלפין זרתין כמה עולמות בהם) לאתפשט' בתלת מאה עלמין ובין עלמא ועלמא תלת מאה אלף טפחים וכלהו קיימי וכו' ואלין עבדין כו' במשחתא שית מאה אלף עלמין ושית זרתין ושית טפחים כו'. ד' מ"ו ע"ב ז"ל בההוא פשיטו דגוונין קיימין במדידו לאורכא לעילא ותתא שבע מאה אלף עלמין ושית ותליסר זרתין וכן בכל אינון סטרין כו' אשתכחו אלין גוונין במדידו כו' תמני' ועשרין אלף עלמין ואלף ומאתן מהאי סטרא ומהאי סטרא ותריסר זרתין עד הכי פשיטו כו' והולך ומונה עולמות לאין קץ ומספר ותכלית. ועוד ז"ל כיון דמטי התם אתפשטת בוציצא וקיימא כו' אשתכח ביה אלף אלפין וארבע אמות רבוא עלמין וכמה רזין כו' לבתר אתפשטת מהאי אתר ומדיד בריבוע חמש קשרין וכל קשרא וקשרא אית ביה חמש מאה אלף עלמין כו' אשתכח תמני' אלף עלמין. עוד עמוד ג' ז"ל שבע אלפי עלמין קיימין בנהירו דמשחתא כו' וחושב עוד התפשטות של קו המדה לאין קץ ומספר ותכלית:
23
כ״דועוד ז"ל בעמוד ד' האי פשיטו כו' למעבד משחתא בי' איהו אלפי אלפין רבוון עלמין כו' איהו רזא דכתיב אלף אלפין ישמשוני ורבוא רבוון קדמוהי יקומון כו' פשיטו תניינא כו' למעבד ביה משחתא בההוא סטרא אלף רבוא עלמין ושבע מאה אלף וחמשה ושבעין וסימנך ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים זכאין אינון דידעין לאפקא רזין עילאין גוי מהימנותא וידעין למיעל לימינא ולשמאלא כדקא יאות בלא כסיפא וע"ד כתיב והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. ע"כ מאמר קו המדה:
24
כ״הומי שיעיין בפנים במאמר זה יביט ויראה יותר ויותר עולמות עד אין קץ ומספר ותכלית. גם מי שיעיין באדרא קדישא מרבוי עולמות לאין קץ ומספר ותכלית יתלהב לבו יותר ויותר לעבוד את יוצרו ובוראו ית"ש באהבה עצומה עד מאוד מגודל גדלותו ורוממותו לאין קץ וסוף ותכלית וחקר ואעתיק רק מאמר קצר אך לא אעתיק לשון הזוהר בעצמו כי לשונו הקדוש במאמר זה נעלם וסתום מאוד אך אעתיק לשונו הקדוש בל' קלילא המורגל לכל אדם בכדי שיוכל כל אדם להבין ולהשיג מאמרו ברבוי העולמות העליונים. וזה התחלת לשונו בפ' נשא באדרא בד' קכ"ח ע"ב תאנא. בגולגלתא דרישא תליין כו' ואפרש לאדם שאין עסקו בס' הזוהר ותקונים וזהו בעולמות העליונים הקדושים יש עולם א' עליון ונורא מאוד ומעולם זה יוצאין אורות מצוחצחות במספר זה אלף אלפין רבוא ושבעת אלפים וחמש מאה וכל אור ואור ממספר זה נחלק עוד לחלקים קטנים לארבע מאות ועשר חלקים בחושבן קדו"ש וכל חלק וחלק מאלו החלקים הקטנים מכל המספר מאיר לארבע מאות ועשר עולמות. ומסיים בזה הל' וכל עלמא ועלמא סתום וגניז ולית דידע לון בר איהו ר"ל לבד עולם העליון ההוא שממנו יוצאין מספר האורות הנ"ל ומי שיעיין בפנים בזה"ק. יראה שלא העדפתי ולא חסרתי בהעתקה מלשונו הקדוש. עתה אחיי ורעיי יחשוב וימנה האדם אותן עולמות הנזכרים במאמר זה לבד לפי מספר האורות המאירים בהם ויראה משם אפס קצהו מרוממותו וגדלותו של הבורא ית' ויתעלה זכרו לעד בבריאת עולמות נעלמים לאין קץ ומספר ותכלית גם בשאר מקומות בזה"ק מרבוי עולמות וחיילות לאין קץ ומספר ותכלית וכלם מהללים ומשבחים ומפארים בתמידות להבורא ית' ויתעלה זכרו לעד וכשהשיג דהע"ה רבוי העולמות מבריאת הבורא ית' ויתעלה אמר גדול ה' ומהולל מאוד ולגדולתו אין חקר. מלכותך מלכות כל עולמים. גדול אדונינו ורב כח לתבונתו אין מספר. ובודאי ראוי לכל איש הישראלי מעם קדוש ליתן הודאה עצומה בלבו ובמחשבתו בתמידות להבורא ית' ויתעלה על שבחר בו וברא אותו בחלקו ובגורלו הקדוש לעבדו בקיום מצותיו ועסק תורתו הקדושה שעי"ז יוכל להשיג קצת גדלותו ורוממותו של יוצרו ובוראו ית' ויתעלה שזה היתה כוונת הבורא ית' ויתעלה בבריאת האדם בעה"ז להכיר גדולתו ורוממותו של יוצרו ובוראו ית'. וז"ל זה"ק פ' תרומה ד' קנ"ה ע"א ת"ח קב"ה ברא לי' לב"נ ברזא דחכמתא ועבד ליה באומנות סגי ונחח באנפוי נשמתא דחי למנדע ולאסתכל' ברזין דחכמתא למנדע ביקרא דמארי' כו'. עכ"ל:
25
כ״ווז"ל פ' פקודי ד' רמ"ז ע"ב האי חיותא קדישא קיימא כד נשמתא סלקא ומטת לגביה כדין שאל לה ברזא דחכמתא דמאריה וכפום ההיא חכמתא דרדיף אבתרה ואדבק בה הכי יהבי לה אגרא ואי יכול לאדבקא ולא אדבק דחי לה לבר ולא עיינה וקיימא תחות ההוא היכלא בכסופא וכד נטלו גדפייהו אילין שרפים דתחותה כדין כלהו בטשי בגדפייהו ואוקדן לה ואתוקדת ולא אתוקדת וקיימא ולא קיימא והכי אתדנת בכל יומא נהירת ולא נהירת ואע"ג דעובדין טבין אית לה בגין דלית לה אגרא בההוא עלמא כאנון דמשתדלי בחכמתא לאסתכלא ביקרא דמאריהון ולית שיעורא לאגרא דאינון דידעי חכמתא ביקרא דמאריהון זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי דכתיב אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה. עכ"ל ועוד גם זאת מבריות של עולם זה התחתון יכול אדם להתבונן גדלותו ורוממותו וגודל טובת ונפלאותיו של הבורא ית' כי יסד ארץ ומלואה תבל וכל יושבי בה על מכוני הטבע מששתי ימי בראשית שמטפה סרוחה יתהוה במעי הנקבה ולד עם אברים חצונים ופנימים גבורות ה' בזה. מצורף לזה גבורותיו ונפלאותיו במצולת הבטן עם הולד בחדשי העבור כנזכר בגמ' הקדושה וז"ל זה"ק פ' תזריע ד' מ"ג ע"ב ומן יומא דמתעברא אתתא עד יומא דאולידת לא ידעין בני נשא עובדוי דקב"ה כמה אינון רברבן וכמה אינון עלאין הה"ד מה רבו מעשיך וגו'. עכ"ל:
26
כ״זוז"ל פ' תולדות ד' קל"ד ע"ב ת"ח כל מאן דאשתדל באורייתא איהו קיים עלמא וקיים כל עובדא ועובדא על תקוניה כדקא יאות ולית לך כל שייפא ושייפא דקיימא ביה בב"נ דלא הוי לקבליה בריה בעלמא דהא כמה דב"נ איהו מתפלג שייפין וכולהו קיימין דרגין על דרגין מתתקנן אלין על אלין וכלהו חד גופא ה"נ עלמא כל אלין בריין כלהו שייפין שייפין וקיימין אלין על אלין וכד מתתקנן כלהו הא חד גופא ממש. וכלהו כגוונא דאורייתא דהא אורייתא כלהו שייפין ופרקין וקיימון אלין על אלין וכד מתתקנן כלהו אתעבידו חד גופא כיון דאסתכל דוד בעובדא דא פתח ואמר מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך עכ"ל:
27
כ״חובעת יצירתו נופח בו רוח החיוני היינו בבהמות. ובאדם רוח יותר במעלה שיהיו בו כח הדבור. ופלאי פלאות נעשים בענין כח הדבור שבאדם שהכין הבורא ית' באדם חמשה כלי המבטא שמהם תצא הכ"ב אותיות הקדושים. ומאיכות ומהות הב"ך אותיות אין לי עסק לדבר בם מרוב העלמם וחלקם הבורא ית' בחכמתו הנפלאה אלו הכ"ב אותיות יציאתם לחמשה חלקים שחלק אחע"ה יוצא מהגרון גיכ"ק מהחיך דטלנ"ת מהלשון זסשר"ץ מהשניים בומ"ף מהשפתים והנה כי זה כל האדם ירגיש בעצמו החלוקה הנפלאה זו במבטא. אחי ורעי שקלו האמת בדעתכם דרך משל אדם רוצה בקו לשונו להוציא מפיו תיבה בת חמשה אותיות שכל אות הוא ממוצא אחר כגון [י ש ת ב ח] השכל מחייב שקודם שיוציא מפיו תיבה זו צריך ישוב גדול מקודם בדעתו ובשכלו באלו מקומות שצריכין לנענע בה תחלה החיך מסיק למהות תוצאות היו"ד מתוכה ואח"כ השיניים לתוצאות השי"ן מתוכה ואח"כ הל' לתוצאות התי"ו ואח"כ יפטירו בשפה יניעו לתוצאות הבי"ת מתוכה ואח"כ הגרון לתוצאות החי"ת. והנה כל העם רואים ראיה חושית שהאדם מוצא תיבה זו וכיוצא בלי ישוב סדר כלי המבטא כלל וכלל ולא תיבה אחת בלבד אלא אפילו תיבות הרבה זא"ז בלי ישוב ודעת להתנועע תחלה כלי המבטא בכל אות ואות של כל תיבה גבורות ה' בזה וגם לפעמים אדם מדבר מתוך שינתו והחמשה מוצאות המבטא עושים פעולתם מעצמם לדבר דבר בגזירת אומר ועושה בתקון טבע זו מששת ימי בראשית בכלי המבטא שבאדם גבורות ה' גבורות ה' בחכמה נפלאה זו ובודאי כל אדם בדברו איזה ענין אף שלא בעסק תורתו ותפלתו יכול להתבונן במחשבתו גבורותיו ונפלאותיו של יוצרו ובוראו ית' שמו מענין נפלאות לקול אשר יבטא האדם בעצמו כנ"ל ויוכל להיות בתמידות דבוק ביוצרו ובוראו ית' ויקיים הפסוק השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך ודי בזה למשכיל גם גבורות הבורא ית' ויתעלה וחכמתו הנפלאה בשאר בריו' וז"ל התיקונים תיקון ס"ט ד' קט"ז ע"א הוא ברא כול' ולית בורא עליה וכי אית דיכול למברא אפי' יתוש זעיר אלא הוא כו' עכ"ל והיה אמונת עתך זה סדר זרעים ואילנות וכל מיני עשבים מה מאוד נפלאות מעשה הבורא בהם כיוצא בהם ע"ד הטבע בגזירת מאמרו מתחלת בריאת העולם ית"ש ויתעלה זכרו לעד וז"ל הזוהר פ' יתרו דף פ' ע"ב אלו ידעין בני נשא כל מה דנטל קב"ה בארעא וכל מה דישתכח בעלמ' ישתמודעון חילא דמאריהון בחכמתא סגיאה כו' ות"ח לית עשבא ועשבא דאתיילד בארעא דלא הויביה חכמתא סגיאה וחילי' בשמיה סגי' כו' עכ"ל ואם אלף שנים יחיה האדם מי יוכל למלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו וחכמתו הנפלאה מהנהגתו ע"ד הטבע בגזיר' מאמרו מתחלת בריאת העולם. ומה גם בניסים שהם חוץ לטבע מה גדלו מאוד מעשה ה' ונפלאותיו במצולה כגון בקריעת הים ומי הירדן נכרתו וכיוצא בהם בודאי שהבורא ית"ש עושה ניסים ונפלאו' וגבורו' אלף פעמים כקריעת ים סוף וכיוצא בהם בכל שעה ובכל רגע אף בבריאותיו של עה"ז השפל וגם יוכל האדם להתבונן בשכלו ודעתו שבניצוץ קטן אור השכלי שנתן הבורא ית' באדם עולה שמים ויורד תהום במחשבתו ברגע אחד ידבר במחשבת שכלו דברים שהם ברומו של עולם בשמים ושמי השמים ויבט לארץ מתח' ובתהום הכל ברגע קטן ואל קצוי ארץ וים רחוקים הכל ברגע א' ויכול אדם לחשוב ברגע א' מה שלא היה יכול לעשות בעשיה תמידית כל ימי חייו אף אם יהיו הרבה ימיו ומספר ארוכים לאלפים ולרבבות שניו:
28
כ״טגם יכול האדם להשיג בתורה הקדושה שכליו' גדולו' ונפלאו' עד אין חקר ובחכמות התכונה ובכל החכמו' ואם בניצוץ השכל הקטן הזה שחנן הבורא ית' את האדם יש חכמה נפלאה כזו ק"ו ב"ב של ק"ו הבורא ית' ויתעלה זכרו לעד שהוא מקור כל השכליות והמחשבות שהוא שורש ומקור גם לעולם המחשבה העליונה שמעולם המחשבה העליונ' בא כל השכליות לכל העולמו' שתחתי' ואיך לא יבא ירא' ופחד על האדם במחשבתו שהיא ניצוץ קדוש מעולמו' העליוני' הקדושים והנוראי' יחשוב דברים בטלים ובפרט הרהורים רעים רחמנא לצלן ואיך לא יבוש האדם מהמחשבה שלו בעצמו שהוא ניצוץ קדוש כנ"ל וז"ל ז"ח ד' ל"ז ע"א כד סליק במחשבה עלאה לבר' עלמא עלא' ותתאה כלא הוי ברגע חדא כו' וב"נ לתתא אית ליה מחשבא סתימא דלית דידע בה בר קב"ה בלחודוי ויהבה ליה לב"נ למחשב מלין דאורייתא מלין דמצוה כו' ואע"ג דבסטרא דמחשבה עלאה אתייהב ליה רשותא למחשב מלין דמצוה מלין דלאו מצוה אסורין כו' דלא יתפני ב"נ לסטרא אחרא כו' ות"ח דהא נעיצן כלהו אמירן סיפא ברישא ורישא בסיפא רישא למנדע לקב"ה במחשבתי' סיפא דלא לאסטאה מחשבתיה ורעותי' לסטרא אחרא וכד ב"נ מתדבק בהאי כדין כלהו עלמין מתמלאין ברכאן עלאין דנגדין מן עתיקא סתימא דכלא עכ"ל. ודי בהערה זו. ובשביל זה מוזהר האדם מלהסתכל בעיניו בדברים הרעים כמ"ש עוצם עיניו מראות ברע. גם ארז"ל על חוש השמע אם ישמע דבר שאינו הגון יכוף אלי' לתוכ' והכוונה בזה כי כל החושים שבאדם באים מהשכל והוא המחשבה לכן כשרואה או שומע דבר שאינו הגון פוגם מחשבתו הקדושה שבאה מעולם העליון הקדוש ועושה ג"כ פגם בעולם העליון ר"ל ע"כ חיוב על האדם לתת אל לבו בתמידות גבורותיו וחכמתו הנפלאה של הבורא ית"ש וביחוד בשעה שמסדר שבחו של הבורא ית"ש כגון בברכת יוצר מה רבו מעשיך ה' כו' וכדומה יש לאדם להתבונן במחשבתו גבורותיו ונפלאותיו מכל הנ"ל אזי בא בלבו של אדם ירא' הרוממות מעוצם התבוננותו ברוממות וגדלות הבורא ית"ש בתמידות. וז"ל הזה"ק פ' ואתחנן ד' רס"ג ע"ב פקודא ה' ליראה בארח כלל ובארח פרט והא יראה אוקימנא בגין דאית עלי' דב"נ לדחלא מקמי' קב"ה תדיר ובגין יראה יסתמר בארחוי ויראה הוא אתר דאקרי יראה כד"א לירא' את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלהיך בגין דתמן שריא דחלא דקב"ה כו' וע"ד בארח כלל אית לדחל' ובתר בארח פרט כד ידע ב"נ מאן איהו יראת ה' ודא איהי דחלא דחביבותא דאיהו עיקר ויסודא למרחם ליה לקב"ה בתר. האי יראה עביד לנטרא כל פקודוי דאורייתא למהוי ב"נ עבד נאמן לגבי קב"ה כדקא יאות עכ"ל. והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע בהערה זאת:
29
ל׳
30
ל״א
31
ל״ב
32
ל״ג
33
ל״ד
34
ל״ה
35
ל״ו
36
ל״ז
37
ל״ח
38
ל״ט
39
מ׳
40
מ״א
41
מ״ב
42
מ״ג
43
מ״ד
44
מ״ה
45
מ״ו
46
מ״ז
47
מ״חהנה כי יש סבר במשרים להסביר אנוש כערכי מהות יראת הרוממות על דרך זה הלא עיניכם הרואות את כל היראה והבושה שהאדם מתבייש ומתירא להתקר' אל אדם גדול ומפורסם מאוד בחסידות ופרישות ובתורה כי יפול חתיתו ופחדו על אנשים הפחותים מערכו ומגיע אליהם היראה והבושה מלהתקרב אליו ומה גם לאכול לפניו ולדבר עמו איזה ענין. ובודאי אדם גדול זה לא יענישנו לא במכות רצח ולא בשום דבר מחמת חסידותו הגדולה למה ירא לך ולמה נפלו על פניך הפחד והיראה להתקרב אליו אין זה כי אם מפאת ידיעתך ומכירך בערך רוממותו וגדלותו בתורה ובחסידות ופרישותו הגדולה תגדל הבושה והיראה מלהתקרב אליו ובודאי גדלה התשוקה והרצון של כל אדם להתקרב אליו בכל היכולת ולדבר עמו איזה ענין אך פסיקא אלימא היא הבושה והיראה על פניהם לבלתי התקרב אליו ויראה זו נקראת יראת הרוממות נמצא יראה כזו גורם ההתקרבות להאדם הגדול כי עליך תשוקת החמדה והרצון וקירות לבך ורעיונך שם כל הימים לזכות ההתקרבות לאדם הגדול ולעשות לו רצונו ונחת רוח בכל מה דאפשר אף שלא בפניו הן בדבור הן במעשה ובודאי מקומו של אדם קונות לו בלבו לזכי' גדולה אם יעשה לאדם גדול זה איזה שירות ושמוש בכדי שיעשה נחת רוח לפניו. ובודאי ג"כ האדם הגדול הזה כשיכיר ויודע לו באותו אדם כי הוא זה תשוקתו הגדולה והעצומה להתקרב אליו אך מסוה הבושה על פניו אזי פתח בחרדה המסלקת והמציא לו מזור תרב חבילות תחבולות שיתקרב אליו האדם ההוא וידבר עמו כל צרכו ויגיד לו כל לבו ולעשות רצונו ותשוקתו להיטיב עמו בכל ענינים על צד היותר טוב הנה זאת חקרנוה כן היא וא"כ איפו זאת עשיה לאדם ילוד אשה יחון כי יבחון רוממותו הגדולה אמור מעתה במשרים כי דבר הנלמד מענינו הוא וק"ו ב"ב של ק"ו הוא ביראת הרוממות מלכו ש"ע ממ"ה הקב"ה וב"ש שהוא רב ושליט עלכל העולמות שברא עולמות לאין קץ ומספר בודאי אדם שיודע אפס קצהו מרוממותו וגדולתו וגבורותיו וחכמתו הנפלאה של הבורא ית' ויתעלה ואף רק מהנהגת עה"ז השפל ויבט לארץ ובכל מיני הבריות שבו בודאי נופל על האדם הזה יראת הרוממות ומיד יגיע אליו הפחד והבושה גדולה להתקרב אליו ית"ש דהיינו בבחון אמונת את פחיתת ערכו ושפלותו מגוף העכור שלו וממיעוט שכלו וישים לנגדו גודל רוממותו וגדולתו וחכמתו הנפלאה של הבורא ית"ש ויתעלה אזי אין לו לאדם מקום בית מנוס מפני פחדו והדר גאונו ית' וכשהשיג דהמע"ה יראה זו הרוממות אמר אנה מפניך אברח וגו'. ואף יש לאדם בושה גדולה לדבר איזה דבורים לפניו ית"ש מצרכי ענינו כי ירא מגשת אליו ית"ש אך במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו וחסדו הגדולה של הבורא ית"ש ויתע' ודבר זה מתורת משה למדנו כי שם רמז ואין מספר בכמה מקומות בת"הק שיתקרב אליו וישאל מאתו ית' כל צרכו ויעשה בקשתו בפ' משפטים כתיב כ"א צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו. וסמוך לו נאמר ושמעתי כי חנון אני. גם בפ' ק"ש קול רמז אשר נלמד מענין ולעבדו בכל לבבכם דר"ז איזה עבודה שהיא בלב הו"א זו תפלה. גם מרומז בפסוק את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד הרצון בזה אף שאמרתי לך לירא מפניו ית' עכ"ז אותו תעבוד וקצרה היריעה מהכיל כמה פסוקים המפורשים בתורה ובנביאים ובכתובים ע"ז. אך בלתי הרשאה זו היה האדם מתירא מתפחד להתקרב אליו ית"ש לדבר איזה דבורים לפניו מגודל שלטנותו ורוממותו ית' כנודע וכנ"ל. ועל היראה זו הרוממות האמתית רמז לנו משרע"ה בתו"הק במ"שמה ה' אלהיך שואל מעמך כ"א ליראה את ה' אלהיך וע"ז רמזו רז"ל אין לגבי משה מלתא זוטרתי היא שבשביל שגדלה השגתו ברוממותו וגדלותו של הבורא ית"ש ויתרומם יותר מכל ישראל כמעט לאין תכלית כמ"ש ותחסרהו מעט מאלהים גלל כן ממילא בא אליו היראה והבושה מהבורא ית' ויתרומם. ובודאי אדם שהשיג יראה העיקרית יראת ההתרוממות רחוק הוא מלחטוא כי תפול עליו אימה ופחד ובושה גדולה מהשם יתעלה כי יאמר בלבבו איך אעשה דבר שהיא נגד רצונו ית"ש ויתעלה שהוא רב ושליט כנ"ל. ועל יראת התרוממות הזה אמר הכתוב ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו ודי בזה הערה למשכיל:
48
מ״ט
49
נ׳
50
נ״א
51
נ״ב
52
נ״ג
53
נ״ד
54
נ״ה
55
נ״ו
56
נ״ז
57
נ״ח
58
נ״ט
59
ס׳
60
ס״א
61
ס״ב
62
ס״ג
63
ס״ד
64
ס״ה
65
ס״ו
66
ס״ז
67
ס״חהדרש אשר עברנו בה להיישיר אותה לאנשים כערכי להבין ולהורות את הדרך מהות ענין יראת ההתרוממות מעתה הגיע שעת הביאור עד מקום שידינו מגעת באיכות הדבר אדם איך יזכה לבוא ליראה זו הרוממות יש א' והן שני להקימו לבוא לידי יראת ההתרוממות:
68
ס״טהא' באר מעיין עיונו ובינותו בספרים מגדלותו ורוממותו ית"ש ויתעלה כאמור באריכות למעלה:
69
ע׳ב' מפאת ההשגחה וידיעתו ית"ש על כל מעשה בני אדם ויודע מחשבותם כמש"ה אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה'. עוד נאמר קרא. חופש כל חדרי בטן רואה כליות ולב. עוד נאמר כי הוא יודע תעלומות לב. עוד נאמר משמים הביט ה' ראה את כל בני אדם ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי ארץ היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ואם אדם אינו מאמין ח"ו בכל הכתובים האלה הוא כופר בעיקר ואין לו חלק באלהי ישראל. ואף כל העכו"ם מודים שהבורא יודע מחשבות ורואה כל מעשה בני אדם ובזה אינם מכחישים שבודאי הבורא שבראם יודע מסתורם כי מי שיש לו מוח בקדקדו יודע על האמת הזה ואמשיל לו להחבירה בדרך משל ומליצה מדבר גשמי והוא בהיות מעשה ידי אומן כלי השעות שקורין זיגע"ר בוודאי האומן מנוס' בהכרח שהוא היודע ומשיג בתכלית הידיעה בהילוך זה הכלי בכל גלגליו סגלגליו וכל מי שיש לו מוח בקדקדו יודע שעל כל אומן ואומן במלאכתו ההכרח להשיג מלאכתו על תכליתו בשלימות. מהיות מזה ראיה מוחשת ועד ממהר יתנו עדיהן ויצדקו בידיעתו ית"ש בהיות כי הבורא ברא את האדם מתחילת יצירתו עד צאתו לאויר העולם בחכמתו הנפלאה לאין קץ ולאין תכלית שאין שכל האנושי משיג אף אפס קצהו בחתוך אברים פנימים וחצונים גבורת ה' גבורת ה' בזה ובייחוד במלאכת תבנית הרוחניות שבו שאין שכל האנושי משיג אף מהותו ואיכותו של הרוחניות זו כלל וכלל ואיך היא המחיה את כל האברים הפנימים והחצונים שבודאי היוצר והבורא עשה כל זה בחכמתו הנפלאה וא"כ מן ההכרח ידיעתינו בזה שבוראנו יודע כל מחשבותינו. לכן בעת הסתת יצרו של האדם להטרידו באיזה תאוה אף בספק ספיקא של איסור הן במעשה דהיינו איזה איסור אכילה ושתיה או של גזל רח"ל וכיוצא בהן הן באיזה מחשבה בטלה שאינו נוגע כלל בעבודת הבורא ית' ויתעלה וביחוד בהרהור עבירה רחמנא לצלן או להליכה בטלה ולדבר בם דברים בטלים רח"ל וכדומה תיכף באותו רגע שיבוא לאדם התאוה והמחשבה ישים האדם אל לבו שבודאי יוצרו ובוראו ית"ש ויתעלה זכרו לעד משגיח על המעשה או על המחשבה זו אשר לא טובה בעיניו ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת לעיניו ובפניו ית"ש ויתעלה כי מלא כל הארץ כבודו ואוי לי איך אדחוק רגלי השכינה מלפני שעומדת כנגדי ורואה במעשה או במחשבה זו ואיך אעיז פנים נגדו ית' ויתעלה ואיך אשא פני אל המלך ית"ש ויתעלה אחר פטירתי שהשלכתי אחר גוי יראתו ופחדתו וכחשתי השגחתו אוי לי ואוי לנפשי. ובדברים האלה בהעלותו על לבו בוודאי ירתע לאחוריו מהמעשה או מהמחשבה ההיא ויתגבר על היצר ואז יהיה עבד נאמן להבורא ית' ויתעלה ויזכה לכל טוב הצפון ונקוט כללא בידך בעבודת הבורא ית' ויתעלה ועל כלל זה היה כוונת הבורא ית' בבריאת האדם בעה"ז השפל וזו היא שבכל עשית מעשה והדבורים והמחשבות של האדם הן בעסקי שמים הן בעסקי העה"ז עיקר הכוונה בהם שיעשה נחת רוח להבורא ית' ויתעלה שזהו עיקר העבודה וגם עיקר כוונת הבורא ית' שצוה אותנו בכל מצותיה הקדושים בתורתו הקדושה הוא רק על כונה זו כמו שדרז"ל ע"פ אשה ריח ניחח אמר הקב"ה נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני וגם כוונת הפסוק אם צדקת מה תתן לו כוונתו אם יצדק האדם במעשיו הטובים מה תועלת להבורא ית' מזה רק הנחת שאמר ונעשה רצונו:
70
ע״א
71
ע״ב
72
ע״ג
73
ע״ד
74
ע״ה
75
ע״ו
76
ע״ז
77
ע״ח
78
ע״ט
79
פ׳
80
פ״א
81
פ״ב
82
פ״ג
83
פ״ד
84
פ״ה
85
פ״ו
86
פ״ז
87
פ״ח
88
פ״ט
89
צ׳
90
צ״א
91
צ״ב
92
צ״גהלא הוגד מראש בפרקים הקודמים סיבה המסבב יראת ההתרוממות והאהבה עזה בעבודת הבורא ית"ש ויתעלה עתה באתי לבאר בעז"ה לאנשים כערכי עבודת הלב והמחשבה שהוא העבודה העיקרית שנצטווינו בתו"הק ולעבדו בכל לבבכם המסובב מיראת התרוממות ומאהבה עזה. ולבאר כמה עניני עבודות בכדי שיבא מאלו העבודות נחת רוח להבורא ית"ש וכל העבודות שאבאר בעז"ה הוא בא אל האדם בלבו ובמחשבתו מפאת דבקותו ואהבה עזה ביוצרו ובוראו ית"ש ויתעלה נותן בתמידות אל לבו לתת להבורא ית"ש איזה נחת רוח בכל עת ובכל רגע ויותר במחשבתו כי אף שאין הזמן גרמא לעמוד לשרת בפה מוכשר במחשבה הוא כי במחשבה יכול האדם לעבדו ית"ש בכל עת ובכל רגע. ומאלו כמה ענינים שנבאר יכול המשכיל למצוא מעצמו כמה פרטי העבודות לכל הדברים אשר נעשו תחת השמש וה' יתן חכמה. הנה כשרואה האדם בבה"כ שנחסר אדם מאנשי בה"כ שהיה רגיל לבא תמיד ועכשיו לא בא יכניס האדם צער גדול בלבו על שנחסר העבודה והנחת רוח מיוצרנו ובוראנו ית"ש ויתעלה שהיה מהראוי לבוא לית"ש מאדם זה דהיינו בענייתו קדיש וברכו וקדושה עם הצבור ושארי עבודו' כיוצא בהן ומה גם ת"ח שהיה רגיל ללמוד תורה בקביעות ועכשיו מוטל על ערש דוי ר"ל יכניס צער גדול בלבו על שנחסר העבודה ליוצרנו ובוראנו ית"ש מת"ח זה וכן להיפך כשרואה חבירו מתפלל בכוונה עצומה מאוד או שרואה כוונתו העצומה בכל העבודות שיכלו להיות שמעבודות ההם בא נחת רוח ליוצרנו ובוראנו ית"ש ויתעלה יכניס בלבו ובמחשבתו שמחה עצומה מאוד ע"ז. וכן שמעתי דוגמת עבודה זו על אדם גדול ומפורסם ר' משה איויער ז"ל כששמע שנולד בן זכר בעירו היה שמח שמחה גדולה ואמר נולד עבד להבורא ית"ש כי מן הסתם יבא מן הילד כשיגדל נחת רוח להבורא ית"ש שרוב עמינו עם קדוש רובם כשרים ועובדי ה' המה. ואף שנשמע שנולדה נקבה בעיר יש ג"כ לשמוח שאף מנקיבה בא נחת רוח ליוצרנו ובוראנו ית"ש שמשבחים להבורא ית"ש ויתעלה כשרואים איזה נפלאות וגבורות הנעשים בעולם וגם מתפללים אליו ית"ש אודות פרנסתם ומגדלות בניהם לת"ת ומחנכים אותם ג"כ למצות הקדושים. וגם ברב עם הדרת מלך, וז"ל הזה"ק פ' תרומה ד' קס"ד ע"א ברב עם הדרת מלך אלין אנון ישראל דכתיב בהו כי עם קדוש אתה לה' אלהיך כו'. וכד אנון סגיאין בחושבניהן יקרא דקב"ה איהו דהא עלאין ותתאין משבחין שמיה דמלכא עילאה ומשבחן ליה בגין עמא קדישא דא כו'. וע"ד ברוב עם הדרת מלך הדורא איהו דמלכא עלאה קב"ה עכ"ל. וכ"ש שמוטל על אבי הבן היולד עצמו לשמוח שמחה עצומה בלבו וליתן הודאה עצומה להבורא ית' שמו שזיכה אותו בבן להיות עבד ה' ויבא נחת רוח להבורא ית' מיוצאי חלציו וביחוד כשיגדל קצת כשיכול לחנכו אז במצות וביחוד כשיתן אותו למלמד ללמוד תו"הק וגם כל ימי חייו בכל עת אשר עולה על לבו של אביו מלמוד תו"הק ומעשית מצות של בנו יכניס בלבו שמחה עצומה כנ"ל. וגם בעת שבנו מברך איזה ברכה או עושה איזה מצוה וגם אם רואה או שומע מבני אנשים אחרים יש להכניס שמחה בלבו שמזה בא נחת רוח להבורא ית' שמו וכן כיוצא בדברים האלו וכן להיפך כשמת בר מינן איזה ילד יש להכניס צער גדול בלבו על שנעדר הנחת רוח מבוראנו ית"ש שהיה מהראוי לבא מהילד כשהיה נתגדל וגם יש להשתתף ולצער עצמו על צערו של אביו ולחשוב בלבו שאיש הישראלי מעם קדוש יש לו צער כזה על אודות בנו. וביחוד אם בר מינן ימות ח"ו איזה ת"ח שבוודאי נעדר נחת רוח גדול מבוראנו ית"ש ויתעלה מלמוד תו"הק ומעשיות מצותיו יכניס צער גדול בלבו ע"ז ולהוריד דמעות על כוונה הנ"ל כי מה שאמרו בגמרא כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקברו בחייו בוודאי אין כוונת הגמרא הקדושה על העדר האדם כשר כי מה יתן ומה יוסיף להמת בבכיתם והצטערתם על העדרו מהעולם אך בוודאי כוונת הגמרא עיקר הבכיה והצער על ההעדר הנחת רוח שהיה בא אל הבורא ית' מאדם כשר הזה שמת ודי בזה. וגם כשיש איזה חולה בעיר ר"ל אף איזה ילד ובפרט ת"ח שנפל למשכב ח"ו צריך האדם לחקור לידע שם אמו ולהתפלל עליו בכל הג' תפלות של יום וכוונת התפלה יהיה רק על כוונה הנ"ל בשביל נחת רוח יוצרו ובוראו ית"ש ויתעלה ומפרטי עבודות שבארתי ילמד סתום מן המפורש ותקיש אל השאר פרטים רבים אחרים, ומכללות עבודה זו הוא ג"כ אם נשמע שאדם אחד מבנ"י הרויח הון רב במו"מ שלו יש להכניס שמחה בלבו ולחשוב שבוודאי יצא מפיו כמה הודאות ושבחים להבורא ית"ש ע"ז גם בוודאי מן הסתם יתוסף באדם זה כמה מצות מעשיות בצדקה ובג"ח וכיוצא מן ההון שחננו השם יתעלה ומכל זה יבא נחת רוח לית"ש ויתעלה. ולהיפך אם נשמע שאדם א' אבד הון רב במו"מ שלו יש להכניס צער גדול בלבו ע"ז על כוונה הנ"ל. ואע"ג דכשם שמברכים על הטובה בשמחה כך חייב לברך על הרעה וא"כ גם מזה אל תנח מלבוא נחת רוח להבורא ית"ש מ"מ יוצא בגרעון כסף המצות מעשיות הצדקה וג"ח שהיו ראוים לבא בזה וכן יש להצטער ולהשתתף בצרת חבירו באיזה צער המגיע לו למשל כשרואה בעת רפש וטיט בחוצות בימי חשון וכסליו איש עני ואביון הולך במנעלים קרועים או בעת הקור גדול בימי טבת ושבט לבוש בגדים קרועים וסחופים ראוי להשתתף בצערו ולהכניס בלבו ג"כ צער ויחשב בלבו איש הישראלי מעם קדוש יסבול צער גדול כזה. גם אם פגע בעת היוקר בעני ואביון ראוי להכניס צער גדול בלבו על צער ודוחק של האביון הזה וכל כיוצא בזה ואף שאין ידו משגת שיהיה בעזרו של האביון בכסות ופרנסה עכ"ז למצוה רבה יחשב לו מחשבה זו. וז"ל זה"ק פ' תרומה ד' ק"נ ע"ב זכאה איהו מאן דמהרהר הרהורין טבין לגבי מאריה דאע"ג דלא יכול קב"ה סליק ליה רעותא כאלו עביד עכ"ל. ובפ' פקודי ז"ל ד' ר"ן ע"ב מציץ מן החרכים שמא דאלין ארבע דאקרון חרכים עירא"ל כו' ואלין אינון קיימין לאשגחא על כל אנון דעבדין עובדין טבין ועל כל אנון דמחשבין מחשבה דמצוה אע"ג דלא יכלי למעבד. עירי"ה קיימא לסטר דרום ודא קיימא לאגחא לכל אינון דמנחמי למסכנא או דצערי לבייהו עלייהו אע"ג דלא יכלי למיהב ליה כו' עכ"ל. ויש לכוין ג"כ להשתתף בצער השכינה הקדושה כי בודאי יגיע לה כביכול ג"כ צער מזה ומכיוצא כמ"ש עמו אנכי בצרה ובודאי יבא ממחשבה ומכוונה זו נחת רוח להבורא ית"ש ויתעלה:
93
צ״דומכללות עבודה זו הוא ג"כ דבר זה באם ראה או שמע באדם א' שעבר על עשה או לא תעשה ר"ל יכניס מיד צער גדול בלבו על שנעדר מהבורא ית' נחת רוח מזה האדם ומהצער הגדול שמכניס בלבו בא להבורא ית' נחת רוח מזה האדם שציער עצמו על העדר עבודתו ית"ש ויתעלה וזה עיקר העבודה של האדם בעה"ז השפל לשמוח בתמידות במחשבתו מנחת רוח שבא לבורא ית"ש מעבודת בני אדם ולצער א"ע על העדר הנחת מהבורא ית' לפעמים כנ"ל. גם אם שומע לפעמים שהרשעים מחרפים עם קדוש ואמונתם הקדושה יש להכניס צער גדול בלבו מאוד ומאוד ולהתפלל במחשבתו רבון כל העולמים עד מתי יחרף צר ינאץ אויב שמך לנצח שמך הגדול והקדוש וכל כיוצא בזה ובודאי מהצער והמחשבה זו בא להבורא ית"ש נחת רוח שנשתתף בצערו כביכול. ומכללות עבודה זו הוא ג"כ זה כשהאדם מצפה שיבוא בקרוב מצוה על ידו לקיימה ישמח ויגל מאוד ע"ז שיבא ע"י בקרוב נחת רוח ליוצרו ובוראו ית' ע"י מצוה זו ואצ"ל על איזה מצוה מקריות שהיא ממילא חביבה מאוד על האדם אלא אף על המצות שתלוים בזמן כגון בערב פסח סמוך לערב ישמח האדם מאוד שיקיים לערב כמה מצות דאורייתא ודרבנן וכן בכל ערבי הרגלים וערבי שבתות וכיוצא וכ"ש בעת ובעונה של עשית המצות ישמח ויגל מאוד ומאוד על ביאת נחת רוח מעשייתן ליוצרנו ובוראנו ית"ש ויתעלה וגם מכללות עבודה זו להשכיל לתור דרך באיזה מעשה והנהגה וכוונה טובה ואף שמהראוי הצנע לכת עם ה' ולהסתיר מעשיו הטובים מב"א מ"מ ראוי לגלות לאדם כשר וצדיק בכדי שיגיע לית"ש נחת רוח מזה ואזי אחר שיגלה לאדם כשר וצדיק ויראה או יבין אשר יעשה אותם האדם הצדיק ההנהגה או כיון אותה הכוונה יגיל וישמח עד מאד על שבא נחת רוח ליוצרנו ובוראנו ית"ש וכן כיוצא בזה ויוסיף דעת יוסיף לקח וראוי לאדם מאד שירגיל א"ע בכל עת ובכל רגע בכל עניני עבודת הלב והמחשבה וז"ל הזה"ק פ' ויצא ד' קנ"ד ע"ב בסתרי תורה. בני עליון קדישי עליונין בריכן דעלמא מוחא דאגוזא כנשו למנדע כו' מאן מנכון די אעל ונפק ואיתתקף באלנ' דחיי כו' אסתמר מהרהורא בישא וכו' ווי ליה דאתעקר בההוא הרהורא מאלנא דחיי כו' בגין דההוא הרהורא טבא סליק לעילא אחיד באלנא דחיי כו' כל קדושין וכל ברכאן אפקין מיני' אחסין חיין לנפשי ואסוותא לגרמי' עלי' אתמר והי' כעץ שתול על מים וגו' כל מילין דעלמא אזלין בתר מחשבא והרהורא כו' בגין דכל קידושין דעלמא אפיק ומשיך בהרהורא טבא כו' ודאי רעותא ומחשבה משיך משיחו ועביד עובדא בכל מה דאצטרך וע"ד בצלותא אצטרך רעותא והרהורא לכוונא וכן אנון בכל פולחנין דקב"ה הרהורא ומחשבה עביד עובדא ומשיך משיכו בכל מה דאצטרך עכ"ל. ובפ' ויקהל ד' קצ"ח ע"ב ז"ל קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה וגו' ת"ח בשעתא דב"נ שוי רעותי' לגבי פולחנא דמארי' ההוא רעותא סלק בקדמיתא על לבא דאיהו קיומא ויסודא דכל גופא לבתר סליק ההוא רעותא טבא על כל שייפי גופא ורעותא דכל שייפי גופא ורעותא דלבא מתחברן כחדא ואנון משכין עלייהו זיהרא דשכינתא לדיירא עמהון וההוא ב"נ איהו חולקא דקב"ה הוי כו' עכ"ל ובפ' תרומה ד' קס"ב ע"ב ג"כ ז"ל כל מילין דעלמא לא תליין אלא ברעותא, עכ"ל. (פי' ברעותא הוא הלב כי כן תרגום אונקלס ע"פ ויתעצב אל לבו ברעותיה) ע"כ דברנו בענין עבודת הלב ומחשבה לבד ודי בהערה זו:
94
צ״ה
95
צ״ו
96
צ״ז
97
צ״ח
98
צ״ט
99
ק׳
100
ק״א
101
ק״ב
102
ק״ג
103
ק״ד
104
ק״ה
105
ק״ו
106
ק״ז
107
ק״ח
108
ק״ט
109
ק״י
110
קי״א
111
קי״ב
112
קי״ג
113
קי״ד
114
קי״ה
115
קי״ו
116
קי״ז
117
קי״ח
118
קי״טועתה אנוש כערכי אערוך לפניך שולחן מלא נחת רוח בעבודה אשר תעבוד לפניו ית"ש ואבאר עוד בעז"ה כמה דברים פרטים בעבוד' זו השרשית של נתינת נחת רוח ליוצרנו ובוראנו ית"ש ויתעלה ע"י המחשבה והדבור ומפרטי הדברים אשר אבאר יקיש האדם מעצמו אל השאר כיוצא בהם וזהו כשלומד אדם איזה ספר והיה קשה הבנתו באיזה מקום מלבוא אל כוונת הספר ואחר העיון בא אל כוונתו האמתי מהראוי ליתן שבח והודיה ליתב"ש במחשבתו וגם בפה מלא ויאמר בשמחה עצומה בזה הלשון רבון כל העולמים אני נותן שבח והודי' לשמך הגדול על שנתת לי שכל ובינה להבין תורתיך הקדושה והתמימה. גם כשלומד בתורתנו הקדושה אף בנגלה באיזה דרש נפלא שדרשו רז"ל מיתור איזה אות מהמקרא או מיתור איזה תיבה או מאיזה סמיכות של התיבות והמקראי קודש והיא היא נפלאות מתורתנו הקדושה ע"ד הפשט ומכ"ש אם לומד איזה פירוש נפלא בזה"ק ובתקונים או בשארי ספרי המקובלים ע"ד הסוד והיא היא נפלאות מהבורא ית"ש ויתעלה בעצמו כי אורייתא וקב"ה כולא חד כנודע יש לאדם לשמוח בלבו ובמחשבתו שמחה עצומה מאד על חלקו הטוב שהוא מעם קדוש הישראלי שנתן להם כלי חמדה גנוזה קדומה תורת ה' תמימה ונפלאה כזו אחריהם בפיהם ירצו סלה ברצוי שבח בשמחה גבורות ה' גם יש להכניס בלבו שמחה עצומה ואהבה רבה ביוצרנו ובוראנו ית"ש ויתעלה מגודל אלהותו וחכמתו הנפלאה שמניצוץ קטן מאור השכלי שנתן הבורא ית"ש לאדם המחבר הספר או הדרשן יכול להמציא כ"כ שכליות והמצאות בפירושי תורתינו הקדושה וק"ו ב"ב שק"ו במקור השכליות הוא הבורא ית"ש ויתעלה עד הנה עזרנו ה' אלהינו לבאר כמה ענינים בעבודה זו של נתינת' נחת רוח בעניני שכליות ומעכשיו חל עלינו חובת ביאור ג"כ כמה פרטים בעבודה זו בעניני הגשמית וזהו כששומע אדם רעמים או רואה ברקים וברך ברכה הראויה להם ואח"ז שומע ג"כ באותו שעה אף שאין צריך לברך עוד עליהם עכ"ז ראוי לומר בל' זה גבורות ה' גבורות ה' בשמחה ובהודאה עצומה במחשבתו גם כל המקריות שיקרה לאדם הן דבר גדול הן דבר קטן וקל מאוד הן בדבר טוב הן להיפך ח"ו לא יחשב לו שהוא מקרי רק יתאמת אצלו שכל הדברים הם בהשגחתו הפרטית ית"ש ויתעלה כמבואר במס' ערכין ד' ט"ז ע"ב עד היכן תכלית יסורין כו' רשב"ל אמר אפילו נתכוונו למזוג לו בחמין ומזגו לו בצונן כו' מר בריה דרב אבדימי א' אפי' נהפך לו חלוקו במתניתא תנא אפי' הושיט ידו לכיס לטול שלש פרוטות ועלו בידו שתים כו' עכ"ל. הנה עיניך לנוכח יביטו ועפעפיך יישירו נגדיך דאפילו בדבר קל כמו הושטה לטול שלש והוצאה מלאכה גרוע בגרעון כסף אחת ושתים עלתה לו הוא בהשגחה פרטית למרק עונו וא"כ צריך להצדיק עליו את הדין בזה ולהודות לית"ש חסדו הגדול שנפרע ממנו מעט וממנו תקיש במדה טובה המרובה על כל הטובה אשר הצילו ה' מאיזה היזק הנראה לו אפי' בדבר קל מאוד ליתן הודאה בשמחה להבורא ית"ש. ועל הכלל הגדול הזה צריך האדם בתמידות לשקול בפלס ומאזני משפט השכל שלא למנוע ח"ו נחת רוח מהבורא ית"ש מההודאה שהוא מחויב ליתן לו ית"ש. ובודאי יש לאדם לחקוק עבודה זו של עשיית נחת רוח ליוצרנו ובוראנו ית"ש ויתעלה על לוח לבו ואל יליזו מעיניו אפילו רגע א' כי על קוטב עבודה זו היה עיקר בריאת האדם בעה"ז כנ"ל ובזה יקיים הפסוק כל הנשמה תהלל יה שדרז"ל על כל נשימה ונשימה תהלל יה ולכאורה הוא מן הנמנע כי אף מי שהוא בעל מלאכה אחת לעסוק תמיד בתורה יומם ולילה הוא מן הנמנע בזה שלא יבוטל מעסק בכמה עתים קטנים ויבוטל אז מחשבתו מעבודת הבורא ית"ש ויתעלה ואיך יקוים פסוק כל הנשמה תהלל יה כדרז"ל אך אם נתאמת באדם עבודה זו של נתינת נחת רוח בתמידות ליוצרו ובוראו ית"ש מפאת אהבתו ותשוקתו העצומה באהבת הבורא ית' ויתעלה אז בכל רגע שיבוטל מלמודו יחשוב מחשבה זו בשמחה עצומה הנני מאמין באמונה שלימה שאתה יחיד ומיוחד וז' תיבות אלו יכול לחשוב בכל עת ובודאי ממחשבה זו יבא נחת רוח גדול ליוצרנו ובוראנו ית"ש. ומכללות העבודה זו השרשיות של נתינת נחת רוח בתמידות לבוראנו ית"ש גם אם יסתכל האדם בדברים הגשמים של העה"ז כגון על עצים ואבנים ועל כל דבר הגשמי יכוין במחשבתו חכמתו הנפלאה של הבורא ית"ש ויתעלה בצמיחת עץ זו ובצמיחת פירותיה וחכמתו הנפלאה בבריאת אבן זו וכיוצא בהם וביחוד אם יכוין כוונה האמתית בחכמתו הנפלאה של הבורא ית"ש איך מהעולמות העליונים הקדושים נתהווה מעילה לעילה עד עולם השפל הזה הגשמי חומר העכור הגס גבורות ה' גבורות ה' וחכמתו הנפלאה בזה שאין שכל האנושי השיג אף אפס קצהו ואז בכוונה הנ"ל מוציא האדם ניצוצות קדושות מדברים הגשמיים הנ"ל והיא שורש העבודה של כל התרי"ג מצות של תורתנו הקדושה כנודע מספרי המקובלים ודי בהערה זו. וזה ברור שע"י עבודה זו של נתינת רוח בתמידות ליוצרנו ובוראנו ית"ש ויתעלה יתאמץ האדם אל כל מ"ע לעשות אותה בשלימות על צד היותר נכון באופן שיגיע יותר נחת רוח ליוצרו ובוראו ית"ש גם יתרחק האדם אף מספק ספיקא של איסור הן של גזל הן של מאכלות אסורות הן של הרהורים בטלים וכ"ש מהרהורי עבירה רחמנא לצלן כי יאמר האדם בלבו לא די שלא אגרום לו ית' נחת רוח אלא אף אעשה רח"ל פגמים גדולים בעולמות העליונים הקדושים שהוא נגד רצונו ית"ש ויתעלה ובודאי בטענה זו יכתת וישבר היצר וילך מעליו:
119
ק״כ
120
קכ״א
121
קכ״ב
122
קכ״ג
123
קכ״ד
124
קכ״ה
125
קכ״ו
126
קכ״ז
127
קכ״ח
128
קכ״ט
129
ק״ל
130
קל״א
131
קל״ב
132
קל״ג
133
קל״ד
134
קל״ה
135
קל״ו
136
קל״ז
137
קל״ח
138
קל״ט
139
ק״מ
140
קמ״א
141
קמ״ב
142
קמ״ג
143
קמ״ד
144
קמ״הלמען אחיי ורעיי אדברה נא אך הפעם והודיעה נא אתכם את שאהבה נפשי ותדעו נאמנה שא"א שיבוא האדם לתכלית העבודה זו השרשיות והעיקרית הנ"ל אם לא כשירגיל את עצמו לקיים בתמידיות שני מ"ע כלליות שבתורה הקדושה האחת מ"ע של ואהבת לרעך כמוך ובאמת אמר עליה ר"ע זה כלל גדול בתורה. והשניה תלויה בה והיא מ"ע של בצדק תשפוט עמיתך ושניהם נאמרו בפ' קדושים כי קדוש יאמר לו כשיתמיד האדם בהם בודאי יבוא למדרגה עליונה להקרא קדוש. דהיינו שיאהוב את חברו כנפשו וכגופו בכל ענינים ממש כמו שהוא שמח כשנותן לו הש"י שום טובה לרעהו וכן ח"ו להיפך ישתתף עמו בצרתו ויהא נעצב ודואג במר לבו כאלו ח"ו היה בא עליו ר"ל וכן במעשה שיעשה רצון רעהו ממש כמו שעושה לעצמו כל מה שהוא רוצה. וכן לא יעשה לרעהו שום דבר שהוא נגד רצונו כמו שאינו עושה לעצמו שום דבר שהוא נגד רצונו וזהו עיקר כוונת הבורא ית"ש ויתעלה בצווי מ"ע של ואהבת לרעך כמוך ואיתא בזה"ק אף מי שמזכיר איזה ענין משובח של חברו צריך לברכו ואם לא ברך אותו ענשו מרובה וז"ל פ' במדבר דף קי"ז ע"ב ת"ח האי מאן דאמר שבחא דחברי' דבנוי או דממוני' בעי לברכא לי' ולאודא עליה ברכאן מנלן ממשה דכתיב והנכ' היום ככוכבי השמים לרוב לבתר מה כתיב ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים וגו' תרין ברכאן הוו חד כו' ואי איהו מני שבחא דחברי' ולא אודי עליה ברכאן הוא נתפס בקדמיתא מלעילא ואי איהו מברך ליה הוא מתברך מלעילא וברכתא בעי לברכא ליה בעינא טבא כו' מאן דמברך ליה לקב"ה על אכו"כ דבעי עינא טבא ולבא טבא ורחימותא דלבא בג"כ ואהבת את ה"א בכל לבבך וגו' עכ"ל. ודי בהערה זו. ומ"ע של בצדק תשפוט עמיתך היינו לדון את חברו לכף זכות בכל ענין ובכל מעשה שיעשה חבירו אפי' שהזכות יהיה רחוק מן השכל צוה הבורא ית' לקרב אל לבו דווקא זכות היא תלויה מחוברת למצות עשה של ואהבת לרעך כמוך כי הדבר ברור הוא באם שידין חבירו לכף זכות אפילו פעם אחת שוב לא יכול לקיים בו מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך על בורי' ושלימותה כפי שאבאר בסמוך בעז"ה ושני מצות אלו יכול האדם לקיימם בכל עת ובכל שעה ובכל רגע דהיינו מ"ע של ואהבת כו' יכול לקיים אותה בכל עת במעשה ובמחשבה כיצד אם עושה לרעהו איזה טובה בפועל הוא מקיים מ"ע של ואהבת כו' בפועל ואם רואה או שומע על חברו איזה טובה והוא שש ושמח בלב שלם ממש כאלו בא לו אותה הטובה הרי קיים מ"ע זו של ואהבת כו' במחשבה וכן ח"ו להיפך ר"ל נמצא מ"ע זו יכול האדם לקיים בכל עת שתבא לידו אפי' אם הוא במרחץ או בשאר מקום שאינו נקי וכן מ"ע של בצדק תשפוט כו' יכול האדם לקיים במחשבתו ג"כ בכל עת שיתרחש משא"כ בשאר מ"ע ול"ת שבכל התרי"ג מצות ואף במקום שאין נקי יכול האדם להעלות על דעתו לשמוח בטוב חברו הן בחול הן בשבת וי"ט ובחול יכול ג"כ לצער עצמו בצרת חברו משא"כ שאר מצות התלוים בזמן או במקום וגם זה ברור לכל משכיל כי גדול שכר של שני מצות אלו עד מאוד כנודע מרז"ל לפום צערא אגרא בהיות ששני מצות אלו אין צווי קיומם תלוי רק בטובתו של חברו יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום לתת קנאת איש מרעהו בטובת חברו וגלל כן הזהיר התנא במדה רעה זו וכיוצא בהם יותר מכל העבירות ואמר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם וכשמתגבר האדם על יצרו מפאת אהבה ויראה של יוצרו ובוראו ית"ש ויתעלה לקיים השני מ"ע אלו על בוריין בשלימות גדול ממש ככוונת הבורא ית' ויתעלה בהם כנ"ל מה רב טוב הצפון לו ועין לא ראתה. ודי בהערה זו:
145
קמ״ו
146
קמ״ז
147
קמ״ח
148
קמ״ט
149
ק״נ
150
קנ״א
151
קנ״ב
152
קנ״ג
153
קנ״ד
154
קנ״ה
155
קנ״ו
156
קנ״ז
157
קנ״ח
158
קנ״ט
159
ק״ס
160
קס״א
161
קס״ב
162
קס״ג
163
קס״ד
164
קס״ה
165
קס״ו
166
קס״ז
167
קס״ח
168
קס״ט
169
ק״ע
170
קע״א
171
קע״בומעתה ראוי לבאר האי כללא דנקיטנא לעיל בפ' הקודם שא"א לבוא אל תכלית העבודה העקרית של נתינת נחת רוח להבורא ית' אם לא תוקדם ברגילות שני מ"ע של ואהבת לרעך כמוך ושל בצדק תשפוט וגו' ואיכה נדע את הדבר. יאמר עליו כי הוא זה ידוע ופשוט כשיש לאדם ח"ו איזה העדר שמחה והוא מצטער א"ע מאוד ע"ז. אזי אם רואה אחרים מצטערים ג"כ על צערו יש לאדם זה קצת נחת רוח בזה. אך אם רואה שאין שום אדם מצטער על צערו אז מצטער יותר ויותר כמאמר שאול בחיר ה' ואין חולה מכם עלי פי' על צערי שאינכם חוששין לדאוג בצרתי. וזה ידוע שהשכינה מצטערת כביכול ג"כ בצרתו של אדם כמרז"ל בסנהדרין בשעה שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי וא"כ המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך ק"ו על דמם של צדיקים עכ"ל הגמרא. הנך רואה בעיניך מגודל צער השכינה כביכול בצער האדם וא"כ אם האדם מקיים מ"ע של ואהבת כו'. ומצער עצמו בצער של חבירו בזה מיקל ג"כ צער השכינה כביכול ויש לה קצת נחת רוח בזה כאמור ועוד שבבא איזה טובה על האדם ממילא תרבה הנחת ג"כ למקום ב"ה הן ברבוי בנים או ברבוי עושר וכיוצא כנ"ל וכן להיפך כביכול. נמצא כשאדם מקיים מ"ע של ואהבת לרעך כמוך למשל ששומח שנולד בן לרעהו ושמח שמחה ממש כאלו נולד לו אותו בן ושמח שמחה זו כדי לקיים מ"ע של ואהבת וגו' ושמח ג"כ בלבו שמחה עצומה על שבא ג"כ להבורא ית' נחת רוח גדול שנולד מי שיעשה לו ית"ש נחת רוח כשיגדיל בלמוד תורתו ובקיום מצותיו הקדושים נמצא מזאת השמחה של זה האדם מכל הנ"ל מגיע להבורא ית' נחת גדול וזה ששמחים על שמחתו נמצא בשמחה זו עובד האדם להבורא יתברך עבודה גדולה ועצומה לאין קץ ותכלית ומזה יקיש האדם לכל שאר טובות שיגיע לחברו. וכן ח"ו להיפך אם יעדר ח"ו איזה טובה מחברו ומצטער עצמו מאוד על צערו של חברו כדי לקיים מ"ע של ואהבת כו' וגם על העדר הנחת מהבורא ית' כביכול נמצא בזה שמצטער עצמו מאוד עושה ג"כ נחת גדול להבורא ית' כנ"ל הרי בארתי שהעבודה של נתינת נחת רוח לבוראנו ית' תלוי במ"ע של ואהבת לרעך כמוך ובסמוך אבאר שמ"ע זו של ואהבת תלוי דוקא אל קיום מ"ע של בצדק וגו' ודי בזה:
172
קע״געתה אבאר ב' וג' דברים מענין מ"ע זו של ואהבת לרעך כמוך ומהם יקיש האדם אל כל פרטי הדברים מעצמו. וזה הוא. כשרואה אדם את בן חברו שעשה או שדיבר דבר שאינו הגון יוכיח אותו וקודם שיוכיחו ע"ז יכוין במחשבתו קיום מ"ע של הוכח תוכיח את עמיתך ויכוין ג"כ לקיים מ"ע של ואהבת לרעך כמוך כי בודאי רצונו ג"כ שמי שרואה את בניו בדבר שאינו הגון שיוכיח אותם וראוי שקודם שיוכיח אותו יאמר בפה מלא הריני מוכן ומזומן לקיים שני מ"ע מן התורה שצוני בוראי ית"ש מ"ע של הוכח תוכיח את עמיתך ומ"ע של ואהבת לרעך כמוך. גם אם שמע שיגיע לחבירו איזה היזק אם לא ישמור א"ע מדבר אחד אז חיוב גדול עליו במ"ע זו של ואהבת וגו' להגיד לחבירו ולזרזו שישמור עצמו מדבר ההוא שיוכל להגיע לו ההיזק מזה וקודם שיאמר ויזרז אותו יאמר בשמחה עצומה הריני מוכן ומזומן לקיים מ"ע מן התורה של ואהבת וגו' ובזה יש שורש ג"כ מענין של השבת אבדה כי כל אלו המצות מענין א' וטעונה ופריקה ודומיהם ויזהר האדם מאוד שלא ימנע עצמו מדבורים כאלה וכיוצא. וז"ל הזה"ק פ' תזריע דף מ"ו ע"ב כמה דעונשא דהאי ב"נ בגין מלה בישא כך עונשין בגין מלה טבא דאתי' לידי' ויכול למללא ולא מליל בגין דפגי' כו' ודי בזה. ובכלל מ"ע זו הוא ג"כ אם רואה בגד חברו מונחת על הארץ יגביה מעל הארץ ויאמר בפה מלא הריני מוכן ומזומן לקיים מ"ע של ואהבת וגו' וגם השבת אבדה באמור שצוני יוצרי ובוראי ית"ש כי בוודאי אם היה בגד שלו מונח על הארץ היה מגביהו בכדי שלא יפסד. ומדברים שהצגתי לפניך יקיש האדם לכל הענינים. אך זה ברור ופשוט שחין אדם יכול לבא אל קיום מ"ע של ואהבת לרעך כמוך על אמתותה ועל תכליתה בשלימות ותמידות אם לא עמד על המדרגה של קיום מ"ע זו בצדק תשפוט עמיתך על תכליתה בשלימות ובתמידות כי המה תלוים ואחודים זה בזה. ולהבין זה הוא פשוט דהיינו שרואה בחברו שעשה איזה מעשה או יצא מפיו איזה דבור שלכאורה הוא נגד רצון הבורא ית' יש לדין אותו תיכף לכף זכות ויחשוב במחשבתו בזה"ל הריני מוכן ומזומן לקיים מ"ע של בצדק תשפוט עמיתך ויתאמץ בהתאמצות גדול במחשבתו למצוא לו איזה זכות במעשה או בדיבור ההוא ואז כשהוא צדיק בעיניו בוודאי יתאמץ לו ג"כ לעשות רצונו באיזה ענינים שיהיה ביכלתו ולקיים בזה מ"ע של ואהבת וגו' ואף שהיה טועה בדבר זה במה שדן אותו לכף זכות עכ"ז עשה רצון הבורא ית' שצוה ע"ז במ"ע בצדק תשפוט עמיתך ובוודאי עשה בזה נחת רוח לפניו ית' בקיום מ"ע זו. אך אם לא דן אותו לכף זכות על המעשה או על הדבור ההוא ונתחזק בעיניו בחזקת רשע בוודאי מאז והלאה לא יתאמץ בשבילו לעשות לו איזה טובה בכל יכולתו בעת הצטרכותו אז עובר ג"כ על מ"ע של ואהבת וגו' כנ"ל. גם הגמרא הקדושה והזה"ק מלאים על כל גדותיו מזו העבודה שרצון הבורא ית' ויתעלה שילמדו סנגורים בתמידות על בניו עם קדוש אף בשעה שאין עושין רצונו של מקום ב"ה ולמדו מגדעון ומהושע ומאליהו כדמיון האב שיש לו בן שאינו הולך בדרך טובה יודה ע"ז כל בר שכל שעכ"ז רצון האב שילמדו בני אדם על בנו זה תמיד סנגורי' ולדון אותו לכף זכות ובודאי אם ישמע מאיזה אדם שלמד עליו חובה דבר זה הוא על אפו ועל חמתו כ"ש בהבורא ית"ש שהוא טוב ומטיב לכל ולא ידח ממנו נדח שרצונו שילמד על בניו סנגורים ולדון אותם בתמידות לכף זכות ושכרו שמן השמים ידונו אותו ג"כ לכף זכות כמרז"ל בשבת ד' קכ"ז ת"ר הדן את חברו לכף זכות דנין אותו לכף זכות. וז"ל זו"ח ד' כ"א ע"ב אר"א אע"ג דיהוי צדיקא רבא מכל עלמא ויימר בישא קדם קב"ה או דלטורין על ישראל עונשיה סגי מן כלהון ולא אשכחנא צדיקא טבא כאליהו בכל דרא ומשום דאמר דלטורין על ישראל כו' דכתיב כו' בי' שעתא אבאיש סגיא קמיה. ת"ח מה כתיב ביה וימצא מראשותיו עוגת רצפים מהו רצפים אמר קב"ה כדין יאות למיכל מאן דאמר דלטורין על בני כו' א"ר יצחק לא זז אליהו משם עד שנשבע לפני הקב"ה להורות זכותן של ישראל תמיד וכל מי שעושה זכות הוא מקדים ואומר לפני הקב"ה כך וכך עשה עכשיו פלוני ואינו זז משם עד שיכתבו זכותו דההוא גברא דכתיב כו' עכ"ל הזה"ק בקיצור. ונחזור לענינינו שאם אדם אינו מקיים ח"ו שני מ"ע אלו על אמתותם בשלימות לבד מה שהוא מבטל כמעט בכל עת שני מ"ע אלו מן התורה ממעט גם נחת רוח מהבורא ית' בתמידות כנ"ל ולא עוד אלא שעבירה גוררת עבירה רח"ל לעבור על כמה לאוין על לא תשנא את אחיך בלבבך ולאו של נקימה ונטירא וכיוצא. וזה ברור אם ירגיל אדם א"ע לקיים שני מ"ע אלו בתמידות על מכונם ואמתותם בכל הענינים אז בודאי יהיה תפלתו זכה וברורה בלי שום מחשבה זרה ר"ל ודי בהערה זו:
173
קע״ד
174
קע״ה
175
קע״ו
176
קע״ז
177
קע״ח
178
קע״ט
179
ק״פ
180
קפ״א
181
קפ״ב
182
קפ״ג
183
קפ״ד
184
קפ״ה
185
קפ״ו
186
קפ״ז
187
קפ״ח
188
קפ״ט
189
ק״צ
190
קצ״א
191
קצ״ב
192
קצ״ג
193
קצ״ד
194
קצ״ה
195
קצ״ו
196
קצ״ז
197
קצ״ח
198
קצ״ט
199
ר׳
200
ר״א
201
ר״באך בזאת נאות לכם אחי ורעי. עבודת הבורא ית"ש ויתעלה שעלו זכרונם לטובה בכל הפרקים הקודמים עוד צריכין אנו למודעי ולהעלות על לב תמיד הכלל הגדול שכתב החסיד בעל חובת הלבבות בשער עבודת האלהים פר' ד' והוא זה שכל מעשה בני אדם לא נחלקו רק אל הטוב ואל הרע רצונו לומר שאין לך דבר בעולם בעניני האדם הן במעשי הן בדבוריו הן במחשבותיו הן בשמיעתו שיהיה לפעמים רשות דהיינו לא מצוה ולא עבירה זה מן הנמנע רק כל חמשה עניני האדם המוזכרים אי אפשר להיות רק או מצוה או עבירה רח"ל אף שבעל חובת הלבבות כלל כל העניינים בדרך כלל ע"ש אך אני אפרש בעז"ה בדרך פרטי כל עניני האדם בפ"ע כדי שיהא נחקר על לב האדם כל עניני חושיו בפרטות וכל חוש יהיה לזכרון תמיד בעיני שכלו ועי"ז בנקל יכול להזהר מחלק הרע שבו. ופתח דברי יעיר בעניני העשי' מעניני אכילת האדם בהיות כי דבר הגורם הוא לכל חטא אשר יחטא האדם בשבועה ונעלם ממנו יראת הבורא ית"ש כמש"ה פן תאכל ושבעת וגו'. ושכחת את ה' אלהיך וגו'. הנה אכילת האדם לא יצויר כ"א היותו או צווי מהבורא ית' או אזהרה דהיינו אם אוכל מאכלות המותרות וכדי ספוקו לבד ונזהר מכל אזהרות שנזכר בש"ע מהלכות דרך ארץ עושה בזו האכילה מצוה ועבודה להבורא ית"ש כמצות תפילין וציצית כמו שכתב החסיד בעל חובת הלבבות בפרק הנ"ל מפסוק הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' ולאכילה ההוא יקרא מצוה מטעם כי צדיק אוכל לשובע נפשו כדי שיהא חזק ובריא לעבודת יוצרו ובוראו ית' ויתעלה כמבואר בשלחן ערוך אורח חיים סי' רל"א ובודאי חיוב גדול על האדם לכוין עכ"פ כוונה זו הפשוטה בעת אכילתו לבל ימשול לבהמות נדמו באכילתו ועל אדם זו נאמר צדיק אוכל לשובע נפשו ואם חסר אחת מכל התנאים הנ"ל אזי עבירה היא בידו. וביחוד אם אוכל יתר מכדי ספוקו כל יתר כנטול דמי מעבוד הבורא ית' כי איבריו כבדים עליו ויבא מזה בטול תורה וכוונת התפלה וגם גורם ח"ו חולת הגוף כידוע והוא מוזהר ועומד השמרו מאד לנפשותיכם ועל אדם זה שלהוט אחר המאכלות אמר שהע"ה בחכמתו ובטן רשעים תחסר. היוצא מזה שקוטב אופני אכילת האדם מוסב על א' מאלו השנים או צווי או אזהרה וע"כ צריך האדם להזהר בהם מאוד. וכן בענין ההליכה:
202
ר״גאם הולך האדם לבית עולמו בה"כ ובהמ"ד או הליכתו עולים לו לטובת חבירו או אפי' לאיזה הצטרכות הפרנסה על צד ההיתר או לבריאת גופו הליכה זו היא הליכת מצוה אבל אם ההליכה אינה מענינים הנ"ל אין רצון ית"ש בהליכה זו ועבירה היא בידו ועד"ז תמצא בכל עניני מעשה אדם:
203
ר״דוכן בדיבור. אם דבורו בנחת רוח הבורא ית"ש כתורה ותפלה ושבחי הבורא ית"ש ויתעלה או בספור נסים ונפלאות וגבורת הבורא ית' ויתעלה או לעשות איזה טובה לחברו או באיזה מו"מ באמונה. הנה הוא מצוה וכל דבור שאינם מענינים הנ"ל הם דברים בטלים ועובר על מ"ע מן התורה ודברת בם כנודע. וכן במחשבה אם חושב בתורה הקדושה כו' כנ"ל היא מחשבה של מצוה ונוטל על המחשבה שכר גדול בזה ובבא. ואם מחשבתו אינו מענינים הנ"ל כלל רק מחשבתו בדברים בטלים שאינם נוגעים כלל לעבודת הבורא ית"ש לעבירה תחשב ועונשו גדול רח"ל:
204
ר״הוכן בראיה. אם כוונתו לראות איזה דבר בכדי שיקח איזה יראה ומוסר מד"ז או להבחין מראייתו נפלאות וגבורת הבורא ית"ש בכדי ליתן ע"ז שבח והודאה בפיו במחשבתו להבורא ית"ש. או שכוונתו שמראי' זו יבא לאדם איזה טובה או להזהיר ולהציל מפח יקש רעה לאיזה אדם וכיוצא בזה היא ראיה של מצוה ונוטל עליה שכר גדול אבל אם ראייתו אינו נכנס בסוג הנ"ל היא ראיה של עבירה כי אבד זמנו על דבר בטל וע"ז נאמר בישעיה סי' ל"ג עוצם עיניו מראות ברע כי כל ראיה שאינה בסוג הנ"ל היא רע בעיני ה'. וכ"ש אם ראייתו ע"ד ערוה רח"ל:
205
ר״ווכן בשמיעה אם היא ע"ד הנ"ל הוא שמיעה של מצוה ונוטל עליה שכר גדול. ואם אינה מעניני הנ"ל היא שמיעה של עבירה ועונשו רב ר"ל ואף אם נזדמן פתאום לשמוע דבר שאינו הגון הזהירו רז"ל שיכוף אליה לתוכה וכ"ש שאסור לאדם לכוין לשמוע דבר שאינו הגון שאינה כלל מענינים הנ"ל. נמצא כל עניני האדם הן מעשיו הן דבוריו הן מחשבותיו הן ראיותיו הן שמיעותיו לא יצויר רק על א' משתי אלה או על דרך הטוב או ע"ד רע ר"ל ואין בכל עניני האדם שיצויר בו דבר הרשות והחסיד בעל חובת הלבבות כלל כל ענינים שבארתי במלות קצרות וז"ל והנה נחלקו מעשי בני אדם אל טוב ואל רע והמשכיל מי ששוקל את מעשיו קודם עשיתם במשקל הזה ויבחון אותם במחשבתו הטובה וכח הכרתו ויבחר בטוב מהם ויעזוב זולתו כמ"ש דהמע"ה חשבתי דרכי וגו' וגם הוא מ"ש החכם (קהלת י"ב) כי את כל מעשה האלהים יבוא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע הנה הכניס המעשה כולם תחת טוב ורע עכ"ל ור"ל קודם איזה עשיה או דבור או מחשבה או ראיה ושמיעה ישקול האדם בשכלו היטיב על זה הענין יהיה העשי' או הדבור או השמיעה או הראיה או המחשבה אם הוברר הדבר לפניו שהם מענין עבודת הבורא ית' יעשה וידבר ויחשוב ויראה וישמע ואם לאו יחדל וירחיק מהם כמטחוי קשת ואם ילך האדם בתמידות בדרך זו אז יהיה עובד ה' בשלימות כל ימיו ויזכה לראות בנועם ה' ובכל טוב הצפון שעין לא ראתה:
206
ר״ז
207
ר״ח
208
ר״ט
209
ר״י
210
רי״א
211
רי״ב
212
רי״ג
213
רי״ד
214
רי״ה
215
רי״ו
216
רי״ז
217
רי״ח
218
רי״ט
219
ר״כ
220
רכ״א
221
רכ״ב
222
רכ״ג
223
רכ״ד
224
רכ״ה
225
רכ״ו
226
רכ״ז
227
רכ״ח
228
רכ״ט
229
ר״ל
230
רל״א
231
רל״ב
232
רל״ג
233
רל״ד
234
רל״ה
235
רל״ו
236
רל״ז
237
רל״ח
238
רל״ט
239
ר״מאך את זה לא תוכלו אחיי ורעי לקנות כח ההכרח הזו הנזכרת בפרק הקודם כ"א בצירוף קניית מדת ההשתוות דהיינו שיקבע בלבו תחילה מדת ההשתוות על אמתתוה ושלימותה שיהיה שוה בעיניו השבח והגנאי ואין מחבב שבח הבריות שמשבחין אותו ואיננו ירא מגנותם. כי כל מה שיתענג האדם ממה שישבחוהו ב"א וירא מגנותם לעולם לא יהיה עובד אלהים ית' באמת כי בכל איזה מעשה או פעולה שיעשה בעבודת הבורא ית' יאמר לו יצרו עשה כזה וכזה ויהיה לך תפארת מן הבריות וכל ישעו וכל חפצו להדר עצמו בפני הבריות בהסת היצר ועושה מעשים שבהם יהיה לו תפארת מן הבריות אף שאין רוח המקום נוח מן המעשה ההוא ואף בשעה שהוא עוסק בתורה ובאיזה מצוה או בתפלה מתגבר עליו יצרו שלא תהיה כונתו רק להתפאר בזה בפני הבריות והתשובה נגד יצרו כתב בחובת הלבבות בשער יחוד המעשה פרק ה' וז"ל השב עליו ומה יועילני שבח בני אדם והשם הטוב שיהיה לי בתוכ' עם ידיעתי בקיצורי במה שאני חייב להבור' יתעלה ומה הנאתי בכבוד' והדורם ואין להם יכולת להועילני ולא לדחות הנזק מעלי והלא הם בזה כמו הצמח ובעלי חיים שאינם מדברים כו' ומה הוא העה"ז אפי' אם יתפשט זכרי בכלו (ר"ל בכל העולם) ומה מדת ימי ואם יצא בו שמי. כש"כ שזכרי לא יעבור בו חלק קטן מחלקי הישוב כשיגדל ויפשט ולא יתמיד כ"א זמן מועט (פי' כ"א חיי הבלו של שנות האדם שיחיה בעה"ז השפל) וישכח כאלו לא היה ואמר הכתוב אך הבל בני אדם כזב בני איש וגו' ואמר תצא רוחו ישוב לאדמתו. ואמר אין זכרון לראשונים א"כ טרוד נפשי בו וכוונתי אליו פחיתות נראה וטעות מגונה ממני עכ"ל בקצור:
240
רמ״אובוודאי אם אדם לא השיג עדיין מדת ההשתוות בלתי אפשר שיהיה עובד השם יתעלה בשלימות ובתמימות וכלל אחד יקח האדם בדעתו למשל אם יתפלל בכונה עצומה ובהתלהבות גדול בין שאר אנשים דהיינו בבה"כ וכיוצא יצייר בלבו לענין זה שאין בבה"כ זה ב"א רק שאר בע"ח כי מה הפרש בין בני אדם ובין שאר בעלי חיים בענין המשך זמן קיומם בעה"ז השפל כי כמות זה כן מות זה או ישים על לבו שמתפלל ביער בפני אילנות וצמחים בודאי לא יעלה על לבו שום התפארת מהם ומהמונם. ואם יצרו מתגבר עליו ומביא בלבו התפארות מאנשים יתגבר עצמו ויחשוב איך אכעוס ליוצרי ובוראי ית"ש שמשגיח על מחשבתי שהיא חנף ומרע ואיך אשא פני אחר פטירתי מן העה"ז השפל לפני יוצרי ובוראי ית' ובפרט מה שנמצא בזה"ק מגודל מעלת האדם ומגודל שכרו בעה"ב המסתיר מעשיו הטובים ועבודת הקודש מבני אדם ובהיפך המפרסם מעשיו הטובים וז"ל זה"ק פ' חיי שרה דף קכ"ב ע"ב ופ' שלח לך דף קס"ח ע"א זכאה איהו מאי דאזער גרמי' בהאי עלמא כמה איהו רב ועלאה בההוא עלמא והכי פתח רב מתיבתא (פי' ראש הישיבה של פמליא של מעלה) מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר דכתיב כו' ת"ח דלא רבי קב"ה אלא לדאזעיר לא אזעיר אנא לדרבי זכאה איהו מאן דאזעיר גרמיה בהאי עלמא כמה איהו רב בעלוי' בההוא עלמא. עכ"ל. והיאך לא יפול אדם על הארץ ויבכה בכי גדול עד שלא ישאר בו ממש כח לבכות על קניות מדה זו של השתוות ושל הסתרת מעשיו מב"א בכל מה דאפשר בכדי שלא יאבד עולמו בעולם הנצחי. וז"ל מהר"ח וויטל ז"ל בס' שערי קדושה הוראת מעשיו לבריות ידעת משרז"ל ענין אותה האשה שהיתה נענשת בגיהנם על שהיתה מספרת לחברתה היום התעניתי כו' ולא די שאינו מקבל שכר אלא שנדון בגיהנם ואמרו חז"ל לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ויהיה כל דרכיו לשמים ואם אדם יכול שיעשה כל דרכיו לשמים בסתר ולא יפרסם לבריות אפי' אחד מהם שכרו כפול ומכופל מפני שכבוד אלהים הסתר דבר עכ"ל מהרח"ו. ודי בהערה זו. אך אם יפתה היצר את האדם ח"ו בשביל גודל מעלת הסתרת מעשיו לקצר בעבודת הבורא ית' דהיינו שלא יתפלל האדם בתמידות בצבור בכוונה עצומה ובהתלהבות גדול ושלא יברך ברכת הנהנין בכוונה עצומה בעת ישיבתו עם ב"א ושלא ירבה בלמודו וכיוצא בכדי שלא יהא נקרא צדיק וחסיד בין הבריות חלילה וחס לשמוע אל היצר בזה וכבר הזהיר ע"ז מאוד החסיד בעל ח"ה בשער יחוד המעשה פרק ה' ועיי"ש:
241
רמ״ב
242
רמ״ג
243
רמ״ד
244
רמ״ה
245
רמ״ו
246
רמ״ז
247
רמ״ח
248
רמ״ט
249
ר״נ
250
רנ״א
251
רנ״ב
252
רנ״ג
253
רנ״ד
254
רנ״ה
255
רנ״ו
256
רנ״ז
257
רנ״ח
258
רנ״ט
259
ר״ס
260
רס״א
261
רס״ב
262
רס״ג
263
רס״ד
264
רס״ה
265
רס״ו
266
רס״ז
267
רס״ח
268
רס״ט
269
ר״ע
270
רע״א
271
רע״ב
272
רע״ג
273
רע״ד
274
רע״ה
275
רע״ו
276
רע״זהנה ראיתי בין סיום השער הזה לפתיחת השערים הבאים אחריו בעז"ה שהשער הזה יהיה סגור בסיום עבודה אחת פרטית רמה ונשגבה מאד אשר בעבודה הזאת עושה אדם תקונים גדולים ונפלאים בעולמות העליונים הקדושים לפי שאצטרך להזכיר עבודה הרמה הזו בהרבה מקומות בחבור הזה מהראוי להציגה בסוף השער הראשון בכדי שיהיה זה השער צדיקים יבואו בו להבין בשערים הבאים אחריו שבכ"מ אשר אזכיר את שם העבודה זו בקיצור ישכיל אחרית דבר מראשיתו בגודל מעלתה וציורה בכדי שיזדרז האדם לקיימה לתת בזה נחת רוח ליוצרנו ובוראנו ית"ש ויתעלה זכרו לעד. והיא עבודה של מסירת נפש אף אם מוסר עצמו למיתה רק בכח ולא בפועל וגודל מעלת העבודה זו מבואר בזה"ק ובתקונים במקומות הרבה ובכתבי האריז"ל ומביא ג"כ גודל מעלתה והציב ציונים בכמה מקומות בתפלה לצייר בלבו מסירת נפש כאשר יבאו זכרונו לטובה בפנים התפלה כ"א על מקומו יבוא בשלום ובעז"ה אעתיק המאמרים מזה"ק בפסוק היחוד של שמע. ועבודה זו באה לאדם מפאת גודל תשוקתו ואהבתו ליוצרו ובוראו ית' ויתעלה בוער בלבו למסור עצמו למיתה בכחו דהיינו במחשבתו הן באיזהו מקומן של שבחים והודאות בגודל אלהותו ית"ש ויתעלה זכרו לעד הן באיזה מקום של תפלה על העדר כבוד המקום ב"ה וב"ש בגלות הזה וע"י מסירת נפש זו למיתה אף רק בכח במחשבתו לבד בשמחה עצומה מאוד וכוונתו בזה לקדש שמו הגדול בכל העולמות אז נתרומם ונתעלה ונתקדש שמו הגדול של יוצרנו ובוראנו ית' ויתעלה בכל העולמות העליונים ותחתונים ובזה מכניע ומשפיל סטרא אחרא מאוד מאוד עד לעפר וכל העולמות העליונים הקדושים מתגדלים ומתרוממים בזה מאוד מאוד ועושה בזה נחת רוח גדול לאין ערך ותכלית להבורא ית' ויתעלה וזהו עיקר עבודתינו בכל המצות ובודאי המסירת נפש של האדם אף שהיא רק בכח צריך שיהיה בלבא שלים ולא בלבא רחיקא כי הבורא ית' ויתעלה בוחן לבות הוא כי זה דבר פשוט שיחשוב האדם במחשבתו שמוסר עצמו למיתה על קדושת שמו הגדול אך מסירה כזו אינו מועיל כלום רק צריך שיגמור בלבו בהחלט גמור שבודאי יעמוד בנסיון ויעבור עליו כל מיני מיתות משונות ולא יעבור על דת האמונה הקדושה ויצייר ג"כ במחשבתו שעושים לו ברגע זו כמה מיתות משונות ויצייר ג"כ במחשבתו הצער והיסורים של המיתות ועומד בנסיון והבורא ית' ויתעלה בוחן לבות ורואה מחשבתו והציורים של המיתות והיסורים שבמחשבתו שעושים לו ברגע זו ועומד בנסיון זו היא מסירת נפש גמורה אף שהיא רק בכח אך זה פשוט אצלי שכל בר ישראל אפי' קל שבקלים ימסור עצמו למיתה בפועל ולא יעבור על דת יהודית האמונה הקדושה כי לכן נקראים אנחנו עם קדוש בכלל. ובפרט מי שנגע אף קצת יראת אלהים בלבו בודאי יחשוב במחשבתו שלא יאבד עולם עומד שכולו ארוך בשביל עולם עובר ובוודאי יסבול יסורים והמיתה שעה מועט בעה"ז השפל והבזוי ויקנה בזה עולם העליון שכולו ארוך לעולמי עולמים והבורא ית' ויתעלה משתעשע באדם מזה בכל העולמות ואומר ראו מה ברי' בראתי בעולמי שלא חס על גופו וסבל יסורים קשים לכבודי ומסר עצמו על קדושת שמי אשרי לו ואשרי חלקו ושמעתי על צדיק אחד בדורנו שחשקה נפשו תמיד מתי יבא לידו שימסור עצמו על קדושת השם בפועל כי חשקה נפשו לעשות נחת רוח גדול להבורא ית' ויתעלה. ונחזור לענינינו שצריך האדם לצייר דוקא במחשבתו הקבלה של המסירת הנפש זה הוא הציור. במיתת סקילה יצייר האדם במחשבתו שהוא עומד על מגדל גבוה מאוד וכנגדו עומדים כמה וכמה מעובדי כוכבים ובידם עכו"ם ואומרים לו השתחוה לעכו"ם זה ואם לאו אנו זורקין אותך מעל המגדול על הארץ והוא משיב להם איני רוצה להשתחות לפסל ומסכה מעשה ידי אדם כי אלהינו אלהי כל הארץ יקרא הוא אלהי ישראל הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד ולו אכרעה ואשתחוה ויצייר תיכף במחשבתו שדחפו אותו מעל המגדל לארץ ויצייר ג"כ במחשבתו ביסורים קשים ומרים שסבל במיתה משונה זו זהו הציור של מיתת סקילה ויכול לצייר ג"כ בציור מיתה אחרת דהיינו שזרקו עליו אבנים גדולות מאד. והציור של מיתת שריפה יצייר ג"כ במחשבתו כנ"ל שרוצים לכופו להשתחות לעבודת כוכבים וגם לפניהם מחתה קטנה עם בדיל ועופרת מהותך על האש ואומרים לו אם אינך משתחוה אנו יוצקים הבדיל לתוך פיך ומשיב להם תיכף ומיד ג"כ כנ"ל ויצייר ג"כ תיכף במחשבתו שפתח בעצמו את פיו ושפכו הפתילה של אבר לתוך פיו ויצייר ג"כ במחשבתו היסורים הקשים והמרים שסבל בזה ויכול ג"כ לצייר מיתה זו בענין אחר דהיינו שזרקו אותו אל מדורת אש גדול ונורא:
277
רע״חוהציור של מיתת הרג יצייר במחשבתו ג"כ כנ"ל כאלו חרב מונחת על צואריו באם לא ישתחוה לפסל ומשיב להם ג"כ כנ"ל ויצייר במחשבתו שחתכו את ראשו בסייף ויצייר במחשבתו ג"כ היסורים שסבל בזה ויכול ג"כ לצייר שאר מיני מיתות. והציור של מיתת חנק יצייר במחשבתו ג"כ כנ"ל באם שלא ישתחוה יחנקו אותו או יטביעו אותו בנהר ומשיב להם כנ"ל ויצייר תיכף במחשבתו שחנקו אותו עד שיצא נפשו או שהטביעו אותו בנהר הגדול שלפניו ויצייר ג"כ היסורים הקשים שסבל בזה זו היא מיתת חנק אך שיכוין האדם במסירת נפש זו שהיא ממש בפועל לקדש שמו הגדול ית' ויתעלה בכל העולמות ובוחן כליות ולב אלהים צדיק ובוודאי שהעבודה זו הרמה יכול אדם לעשות בכל עת ובכל רגע כי ברגע קטן יכול אדם לצייר במחשבתו איזה מיתה עם סבילת היסורים ממנה וכוונתו יהיה ליחד שמו הגדול ולעשות בזה נחת רוח גדול להשם ית' ויתרומם ויתעלה זכרו לעד והכל עולים מתוך המחשבה ויזכנו להיות מהעובדים אותו ית' בתמימות אמן:
278
רע״טנשלם שער הראשון בעז"ה ית' ויתעלה:
279
