יסוד ושורש העבודה, יא; שער האיתון י׳Yesod VeShoresh HaAvodah, The Eleventh Gate 10

א׳

ב׳

ג׳

ד׳

ה׳

ו׳

ז׳

ח׳

ט׳

י׳

י״א

י״ב

י״ג

י״ד

ט״ו

ט״ז

י״ז

י״ח

י״ט

כ׳

כ״א

כ״ב

כ״ג

כ״ד

כ״ה

כ״וכוונת היום

כ״זלהורות את בני ישראל אנשים כערכי עבודה גדולה ונפלאה ליוצרנו ובוראנו ית"ש ויתעלה זכרו לעד בכוונת ענוי הצום והתענית ביום הקדוש והנורא הזה הלא ידעת שענוי זה מאכילה ושתיה הסמ"ע ול"ת עלינו בספר תורת אלקים מפורש ועניתם את נפשותיכם וגו' כי כל הנפש אשר לא תעונה וגו' כמבואר בהרמב"ם פ"א מהלכת שביתת עשור הלכה ד'. ומבואר עוד שם הלכה ה' שאף רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה כולה הם מדאורייתא וז"ל וכן למדנו מפי השמועה (ר"ל הל"מ) שאסור לרחוץ בו או לנעול את הסנדל וכו'. ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתיה שנאמר שבת שבתון שבת לענין אכילה ושבתון לענינים אלו ואין חייבין כרת או קרבן אלא על אכילה ושתיה כו'. עכ"ל הרמב"ם והוא מגמרא דיומא דף ע"ד ודף פ"ב ע"ש. ופשוט הוא שמ"ע של הענוים האלו צוה יוצרנו ובוראנו ית"ש ויתעלה עלינו בחסדו וברחמיו הגדולים שעל ידי ענוים אלו ירחם עלינו ויכפר לנו את חטאתינו ועונותינו ביום הנורא הזה וזה מפורש בפ' אחרי ובפ' אמור בפ' אחרי כתיב והיתה זאת לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו וכן פסוק כזה בפ' אמור הרי מפורש שעיקר כפרת העונות ביום הזה הוא בשביל הענוי אך זה מבואר בגמרא הקדושה שהעינוי לבד בלא תשובה וחרטה גמורה והוידוי אינו נחשב לכלום והרי הוא כטובל ושרץ בידו ועכ"פ עיקר כפרת עונותיו הוא בשביל הענוי כמפורש בפסוק הנ"ל ופשוט הוא אף אם יקבל האדם בלבו ביום זה על עצמו תשובה שלימה ואמתית בחרטה גמורה על העבר וקבלה אמתית אלהבא שלא ישוב לכסלה עוד לעולם ואף אם יקבל על עצמו שיתענה אחר י"כ על העבירות שעבר עד הנה משבת לשבת כל ימיו ויסגף א"ע בכל הסגופים אך לא יתענה ביום הנורא הזה בודאי כל קבלת תשובתו הנ"ל כלא נחשב ולא יועיל לו קבלתו לכפר עונותיו ביום צום הקדוש והנורא הזה ועונשו כרת כי לא ענה נפשו וכל עיקר כפרת עונותינו בשביל העינוי ביום הנורא הזה כנ"ל ולא די שבעינוי זה אנו נעשים חפשים מעבירות שבין אדם למקום אלא אף גם זאת בהיות נחשב לנו עינוי זה בקיום מצות עשה מן התורה כשאר מצות עשה כגון תפילין ציצית ומזוזה וכיוצא ופשוט הוא ששכר קיום מצות עשה זו שכרה מרובה יותר כי צערא דגופא עדיף כידוע הנה אחר כל ההצעות האמתים וכנים האלו אחיי ורעי יתבונן כל אדם בשכלו שמהראוי וטוב לו לשמוח שמחה עצומה עד מאוד בכל רגע שסובל צער הענוי מאכילה ושתיה וחליצת הסנדל על קיום מ"ע מן התורה שמקיים בכל רגע שסובל הענוי ובודאי מי שתקוע בלבו אהבת הבורא ית"ש ויתעלה לעבודתו חשקו ורצונו שיתארך היום הצום הקדוש הזה כפלי כפלים בכדי שיקיים בכל רגע מצער העינוי מ"ע מן התורה שצוה לו יוצרו ובוראו ית"ש ויתעלה כי זה ברור לכל משכיל שאינו דומה מי שמקיים איזו מ"ע שעה מועטת למי שמקיים לאותה מ"ע כמה שעות ודמיון לזה בקיום מ"ע של תפילין אינו דומה מי שנושא תפילין עליו רק שעה מועטת למי שנושא אותם עליו כמה שעות ואתו בדומה לו קיום מ"ע של בסוכות תשבו שבעת ימים וכדומה לו. נמצא לפ"ז אדם שהוא ערום בעבודת הבורא ית"ש ואהבת הבורא תקוע בלבו לעבודת ית"ש איך לא ישמח שמחה רבא ועצומה בכל רגע מענוי הצום והתענית על קיום מצות הבורא ית"ש כנ"ל לכן מעת שאדם נעשה חלש מענוי הצום ועמידת הרגלים יחף יכניס שמחה עצומה בלבו על קיום מ"ע מן התורה שמקיים בענוי זה ובכל שעה שיתגדל ויתוסף אצלו הענוי דהיינו בעת תפלת מנחה ותפלת נעילה תתגדל ותתוסף שמחה עצומה יותר בלבו ולפי גודל הענוי כן גודל השכר מבוראנו ית"ש והעיקר שבכל רגע שיעלה על דעת האדם צער הענוי יכוין במחשבתו בשמחה עצומה מאוד הריני מקבל עלי מ"ע של יוצרי ובוראי ב"ה וב"ש בענוי זה ע"כ. ויכניס תשוקה עצומה בלבו הלואי שיתארך הצום יותר ויותר והגות לבך תבונות מבן חביב התקוע בלבו גודל אהבתו של אביו בכל עת אשר הוא עושה באיזה שימוש קורת רוח גדול לאביו הוא שמח וטוב לב מאד על גודל הנחת שעושה לאביו וכל הקרוב הקרוב אל השלמת השימוש ההוא מצטער בלבו כי קרוב הוא להמנע מאתו עשיית קורת רוח ונחת גדול כזה לאביו ככלות מעשה השימוש ההוא וכל היום וכל הלילה תמיד לא יחשה מתשוקה עצומה בלבו שיתארך ויתוסיף כהנה וכהנה משך זמן השימוש ההוא בכדי שיגיע לאביו קורת רוח יותר ויותר זאת חקרנוה כן היא. ועתה אחיי שיערו האמת בדעתכם כי כן דרך גבר ירא ה' במצותיו חפץ מאד בתשוקה עצומה נכספה וגם כלתה נפשו בכל דבר שבחובה עליו מאתו ית"ש וזמנו קבוע. שיתארך הזמן זמניהם טובא בכדי להרבות נחת רוח לפניו ית"ש בעשייתן וכל עוד שמתקרב לתשלום המשך זמנו מצטער בלבו על הזמן כי יעבור והנה איננו יכול לעשות עוד בזה נחת רוח לאבי שבשמים ית"ש ויתעלה זכרו לנצח ומה גם בגודל מצוה זו של ענוי יה"כ שמאהבתו ה' אותנו ומחמלתו עלינו צוה עלינו בעשה ולא תעשה ועניתם את נפשותיכם בעצם היום הזה לחקת עולם לכפר על בנ"י מכל חטאתם אחת בשנה ראוי לכל אדם בכל עת אשר הוא רואה כי חלפה אורה ועונתה לא יגרע מיום הקדוש הזה כי ינטו צללו ערב והלילה משתמש ובא דשלימא ליה עבידתיה עבודת הקדש של מצוה זו להכניס צער בלבו הן תרבו הימים שימנע מאתי עשיית נחת רוח גדול הזה ליוצרי ובוראי ית"ש ויתעלה ובודאי בכוונה זו יהיה נקרא בן חביב לאביו שבשמים. אך אדם המצפה בכל עת ובכל רגע מתי יעבור אותו רגע מהענוי ובבקר יאמר מי יתן ערב יתקרב להפטר מהענוי ובודאי האדם הזה אינו מקיים מ"ע זו בשמחה ומאהבת הבורא ית"ש ויתעלה ובודאי אינו מקבל חלק מאלף אלפי אלפים משכר שמקבל האדם המכוין כוונה זו בשמחה עצומה ועל כל זה אף שהיה כוונת שניהם רחוקים זה מזה בתכלית הריחוק כגבוה שמים מעל הארץ יוכל להיות לעת ערב לאחר התענית אפשר שיזדמן אכילת שניהם ברגע א' ובודאי אם היה מתישב בדעתו על רוע כוונתו ביום ההוא במצות עשה של הצום הנורא הזה היה אוכל את בשרו בשיניו על גודל צערו וכאבו על אשר תאבד ממנו שכר גדול של הענוי לאין ערך וקץ ותכלית בעולם שכלו ארוך מחמת גרעון כיסוף כוונתו כנ"ל ומה בצע שנכספה וגם כלתה נפשו לחסרון היום ויגיע הערב ויפטר מענוי הצום הלא כ"כ היה סובל הענוי ממש כמו זה ששמח בלבו שמחה עצומה בעבודת הבורא ית"ש ויתעלה בקיום מ"ע זו בכל רגע רק ההפרש היה ביניהם שזה היה שמח וטוב לב כל היום באהבת הבורא ית"ש ויתעלה בקיום עבודתו במצות עשה זו בכל רגע וזה היה בלבו כל היום תוגה ואנחה מצער העינוי וכבר ארז"ל לעולם יהא אדם ערום ביראה. ודי בהערה זו: