יסוד ושורש העבודה, ז; שער הבכורות ו׳Yesod VeShoresh HaAvodah, The Seventh Gate 6
א׳
1
ב׳
2
ג׳
3
ד׳
4
ה׳
5
ו׳
6
ז׳
7
ח׳
8
ט׳
9
י׳
10
י״א
11
י״ביודע כמובא למעלה מאמר בזה"ק מתקוני השלחן תקונא שתיתאה למיהב מההוא מיכלא למסכנא כו' ואשרי אדם שומע לי לשקוד בתמידות להשתדל שיהיו עניים מאוכלי שולחנו ואשרי חלקו בזה כמבואר בזה"ק פ' תרומה דף רנ"ה ע"א. וז"ל במאי זכי בר נש לאתעדנא בהאי עדונא עלאה בשלחן דיליה כמה דאיהו מעדן על פתורי' נפשאן דמסכני דכתיב ונפש נענה תשביע מה כתיב בתריה אז תתענג על ה' וגו' דאוף קב"ה רוי ליה בכל אנון עדונין דמשח רבות קדושא עלאה דנגיד ואתמשך תדיר לההוא כבוד עלאה. עכ"ל וכן כתב האריז"ל שיזהר האדם מאוד ומאוד להיות עניים על שולחנו. ומדי דברי בו זכור אזכרנו עוד להזכיר לאדם על מצות הכנסת אורחים אף שגודל מעלתה נראה בעליל לישנא דגלוי לכל מגמרא הקדושה שאמרו גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה מ"מ באתי לעורר את האדם על ענין פרטי המצוי בזמנינו על לומדים כי נדו וגם נעו ממקום שבתם שאינם כ"כ מפורסמים דופקי שערים שערי העזרה עזרת ישראל אשר בכל עיר ועיר להקהיל ולעמוד על נפשם לחיותם ברעב ולפעמים אין מאסף אותם הביתה אף ללינת לילה על אלו וכיוצא ראוי לחקור ולדרוש אחריהם והסב תסיבם לביתך ולהאכילם כי לפעמים כלה פרוטה מכיסו לקנות דבר מאכל ואין כבודו לחזור על הפתחים ומצוה גדולה ג"כ להשתדל עבורו גם אצל אחרים להכניסם לביתם על סעודה אחת או שתים וגדול המעשה יותר מן העושה וראוי לרדוף אחר מצוה זו כמו שרודף אחר חייו ודי בהערה זו הקצרה וגודל מעלת הצדקות בכללות באורו נראה אור זורח הוא שם בשער הכולל בעז"ה שחברתי. ומעתה נחזור אל הראשונות בענין תקוני השולחן. יזהר האדם מאוד ומאוד בלמוד על השולחן והזה"ק גם האריז"ל מזהירים ע"ז מאוד ומאוד. וז"ל זה"ק פ' תרומה דף קנ"ג ע"ב שולחן דלא אתמר עליה מלי דאורייתא עלי' כתיב כי כל שולחנות מלאו כו' דלית ליה חולקא בסטרא דקדושה כלום בגין כך שולחן דלא אתמר עליה מלי דאורייתא איהו שולחן דקיא צואה איהו שולחן דטעוא אחרא לית בההוא שולחן חולקא ברזא דאלהא עלאה. שולחן דמלי דאורייתא אתמר עליה קב"ה נטיל ההוא שולחן ושוי ליה לחולקי' ולא עוד אלא סורי"א רב ממנא נטיל כל אנון מלין ושוי דיוקנא דההוא שולחן קמי קב"ה וכל אנון מלין דאורייתא דאתמרו עליה. סלקין על ההוא פתורא ואתעטר קמיה מלכא קדישא משמע דכתיב זה השולחן אשר לפני ה' דאתעטר קמי קב"ה שולחן דב"נ קיימא לדכאה ליה לב"נ מכל חובוי זכאה איהו מאן דאלין תרין קיימין על פתורי' מלי דאורייתא וחולקא למסכנין מההוא שולחן. כד סלקא ההוא פתור' מקמי דב"נ תרין מלאכין קדישין אזדמנן תמן חד מימינא וחד משמאלא חד אמר דא איהו שלחן דמלכא קדישא דפלני' קא מסדר קמיה. מסדר יהא תדיר פתורא דא בברכאן עלאין ומשחא ורבו עלאה קב"ה ישרי עלווי'. וחד אמר דא איהו שלחן דמלכא קדישא דפלני' קא מסדר קמי' דא פתורא די עלאי ותתאי יברכון ליה מסדר יהא האי פתורא קמי עתיק יומין בהאי עלמא ובעלמא דאתי כו'. שלחן דב"נ זכי ליה לעלמא דאתי וזכי ליה למזונא דהאי עלמא וזכי ליה לאשתמודע לטב קמי עתיק יומין וזכי ליה לאתוספא חילא ורבו באחר דאצטרך. זכאה איהו חולקי' דההוא ב"נ בעלמא דין ובעלמא דאתי עכ"ל. ועיין ג"כ בדף קס"ח ע"ב מענין זה. גם בזהר החדש ובתקונים מלאים על כל גדותיו מזה. אך לקצר אני צריך ודי בהערה זו. (כתב) האריז"ל יזהר האדם מאוד ומאוד שלא ימנע עצמו מלדאג על חורבן הבית בכל הסעודות והוא מזה"ק פ' תרומה דף קנ"ז ע"ב (וז"ל) מאן דאתעדן על פתורי' ומתענג באנון מיכלין אית ליה לאדכרא ולדאגה על קדושה דארעא קדישא ועל היכלא דמלכא דקא אתחרב ובגין ההוא עציבו דאיהו קא מתעצב על פתוריה בההוא חדוה ומשתייא דתמן. קב"ה חשיב עליה כאלו בנה ביתי' ובנה כל אנון חרבי דבי מקדשא זכאה חולקיה עכ"ל. ולכן נהגו לומר בחול קודם בהמ"ז מזמור על נהרות בבל ובשבת ויו"ט שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון. אך את זה תוכלו שאת בינה שבודאי אין אדם יוצא י"ח בפה שח ואומר המזמור בפיו ובשפתיו ולבו בל עמו. אך העיקר שיכניס בלבו ובמחשבתו צער החרבן ויקרע סגור לבו מהצער הגדול והדאגה הגדולה על חורבן בהמ"ק בעת אמירת המזמור ודי בזה:
12