יסוד ושורש העבודה, ז; שער הבכורות ז׳Yesod VeShoresh HaAvodah, The Seventh Gate 7

א׳

ב׳

ג׳

ד׳

ה׳

ו׳

ז׳

ח׳

ט׳

י׳

י״א

י״ב

י״גאתה הראת לדעת למעלה בפרק ה' בז"ח בתקוני השולחן תקונא עשירא' מים אחרונים דאנון חובה לאתעברא זוהמא בישא מיניה ולמיהב חולקא לסטרא בישא מההוא זוהמא דעל ידוי בגין דלא ישתכח מקטרגא לגבי' כו'. עכ"ל ובזה"ק פ' תרומה דף קנ"ד ע"ב ג"כ. ז"ל לבתר דאכיל ב"נ ואתענג אצטרך למיהב חולקא דתמצית לההוא סטרא ומאן איהו מים אחרונים ההוא זוהמא דידון כו' וע"ד ודאי אנון חובא. חובא אנון ובאתר דחובה שריין ואיהו חיובא על ב"נ למיהב ליה חולקא דא עכ"ל בקצור. ואזהרת הגמרא גלוי וידוע ומסורה לכל הוא ואין צורך להעתיקה (לכן) יזהר האדם בזה מאוד אפי' לא אכל אלא פת חריבה כן כתב האריז"ל. וכתב עוד שאם לא ינטל מים אחרונים יתהפך שלח"ן לנח"ש ומאריך באזהרה זו מאוד ע"פ הסוד (כל) איש שורר בביתו טוב להזהר בזה לטול מים אחרונים בכלי דוקא כמבואר בב"י בש"ע סי' קפ"א סעיף ב' ע"ש. גם יזהר האדם מאוד שאם ידיו מלוכלכות משמנונית המאכל להעביר הזוהמא היטיב מעל ידיו בנטילת מים אחרונים בכדי שיהיו ידיו נקיים היטיב בעת ברכת המזון. ולא כמו שראיתי רובא דרובא אף שנוטלין מים אחרונים אחר אכילתם אין נותנין על ידיהם רק כמה טיפין מים וידיהם נשארים מטונפות מזוהמת המאכל כבראשונה. וז"ל זה"ק פ' בלק דף קפ"ז ע"א בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו וגו' ילפינן מהאי קרא דמאן דלא חייש להאי ויתחזי קמי מלכא בידין מזוהמין חייב מיתה מ"ט בגין דידוי דב"נ יתבין ברומו של עולם כו' אי כל דא אית בהו לית דינא למהוי בנקיו כד מברכין בהו לקב"ה בגין דבהו ובדוגמא דלהון מתברך שמא קדישא כול' כל טנופא וכל לכלוכא סליקו ליה לסטרא אחרא דהא סטרא אחרא מהאי טנופא ולכלוכא אתו וע"ד מים אחרונים חובה וחובה אנון עכ"ל בקיצור ודי בהערה זו. ואחר הנטילה ישפיל ראשי אצבעותיו למטה ויאמר זה חלק אדם רשע כו'. והאריז"ל כתב בזה כוונה עצומה וכתב עוד ובזה מגרש הס"א ומבלעדי זה עומדת על שולחנו כאורח עכ"ל. אך את זה לא תוכל כל מוחא למסבל כוונת האריז"ל לכן מהראוי שיכוין האדם קודם נטילת מים אחרונים כוונה כוללת בשמחה עצומה בזה הלשון הריני מוכן ומזומן לטול ידי אחר האכילה כמו שתקנו חז"ל לתת בזה נחת רוח ליוצרי ובוראי ית"ש ויתעלה לשם יחוד קב"ה כו'. ויזהר האדם מאוד שלא להפסיק בין נטילה לברכת המזון בשום דבר ואפי' בד"ת כידוע דעיקר מה שרז"ל תיכף לנטילה ברכה קאי על נטילת מים האחרונים וברכת המזון וז"ל האר"י ז"ל וכשנטל מים אחרונים לא יפסיק אף בלמוד תורה אלא יניח הכובע בראשו לברך ברכת המזון תיכף שהם אותיות כת"ף שהוא נכאב אם אינו זריז בזה. וקודם הברכה יאמר למנצח בנגינות מזמור שיר אלהים יחננו כולו ואח"כ פסוק אברכה את ה' בכל עת כו' ובזה הוא מגרש הס"א העומדת על השולחן. ואח"כ יאמר פסוק סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם גם יאמר פסוק תהלת ה' ידבר פי כו'. ופסוק ואנחנו נברך יה כו'. ואח"כ יאמר פסוק וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' ואח"כ יאמר ברכת המזון בלי דאגה כלל אלא בשמחה רבה. עכ"ל האריז"ל. אך משמעות לשונו שם שפסוק וידבר אלי זה השלחן לא יאמר רק כשיברך בזימון. ואחר אמירת פסוקים אלו יברך תיכף ברכת המזון בלי הפסק כלל. אם הם שלשה יברך ברכת הזמון על הכוס דוקא. והוא מבואר ג"כ בזה"ק פ' פנחס דף רמ"ו ע"א. וז"ל לשלשה צריך כוס אמאי כו' פחות משלשה לא צריך כוס עכ"ל בקיצור. ויזהר האדם בכל הדינים המבוארים בש"ע בכוס של ברכה בסי' קפ"ג וא' מהם הוא הדחה ושטיפה ויזהר האדם מאוד בזה. כמבואר בזה"ק פ' עקב ד' רע"ג ע"ב. ברעיא מהימנא וז"ל תמינאה מים אחרונים כו' אמאי אקרי חובה אלא בארח רזא סם המות שריא על ידוי מזוהמין דעבדי בהו ברכה ועל כוס דמברכין עליו בלא טהרה אקרי טמא. ומה כוס דשותין בו טמא לברכה עד דהוו מטהרי ליה בהדחה מלגו ומלבר כ"ש ידוי כו' עכ"ל הרי מבואר בר"מ הקדוש שאם הכוס אינו מודחה ומשוטף היטיב נקרא טמא לכן יזהר האדם מאוד קודם נטילת מים אחרונים להכין הכוס של ברכה שיהיה נקי ומשוטף היטיב וגם ראוי לחזור אחר כוס יפה דהיינו מזכוכית לבינה ויכוין בכל זה להדור מצות בוראנו ית"ש ויתעלה ויזהר גם בכל הדינים המבוארים שם בש"ע בכוס של ברכה כי כל מה שמבואר שם הם דינא דגמרא ובכמה מקומות בזה"ק מבאר כל הדברים הנאמרים בכוס של ברכה ע"ד הסוד ותקונים גדולים בעולמות העליונים לכן יזהר האדם בהם מאוד וימצא הכל סדורה והולכת לפני בש"ע סי' הנ"ל ויזהר האדם במ"ש בש"ע סי' ק"פ ס"ב וז"ל כל מי שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סי' ברכה לעולם והוא מגמרא דסנהדרין. ומבואר ג"כ בזה"ק בכמה מקומות. ובפ' יתרו דף פ"ז ע"ב ז"ל תנינן אסור ליה לב"נ לברכא על פתורא ריקניא מ"ט משום דברכתא דלעילא לא שריא באתר ריקניא ובג"כ בעי ב"נ כו' עכ"ל. ויזהר האדם שלא יאחז הכוס בין אצבעותיו. כן הוא מבואר בזה"ק ובתקונים בכמה מקומות: