ישמח משה, בחוקתיYismach Moshe, Bechukotai
א׳אם בחקותי תלכו (ויקרא כו ג). במדרש (ויק"ר ל"ה א') הדה"ד (תהלים קיט נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, אמר דוד רבונו של עולם בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי מדרשות, הדה"ד ואשיבה רגלי אל עדותיך. ר הונא בשם ר' אחא אמר חשבתי מתן שכרן של מצות והפסידן של עבירות, ואשיבה רגלי אל עדותיך. ר' מנחם חתנא דר' אליעזר בר אבינא אמר חשבתי מה שכתבת לנו בתורה אם בחקותי תלכו, ומה כתיב תמן (ויקרא כו ו) ונתתי שלום בארץ, (ויקרא כו יד) ואם לא תשמעו לי מה כתיב תמן (ויקרא כו יח) ויספתי ליסרה. ר' אבא בריה דרב חייא אמר חשבתי ברכות חשבתי קללות, ברכות מאל"ף ועד תי"ו, וקללות מן וא"ו ועד ה"א, ולא עוד אאל שהן הפוכות, א"ר אבין אם זכיתם הריני הופך לכם קללות לברכות, אימתי כשתשמרו את תורתי, הדה"ד אם בחקותי תלכו, עד כאן. והנה הוא משולל הבנה וצריך ביאור. והנ"ל מפירושו על דרך הפשוט, דאיתא בגמרא ברכות (ו' ע"ב) אמר ר' אבין כל הרגיל לבא לבית הכנסת ולא בא יום אחד, הקב"ה משאיל בו וכו', יבטח וכו' (ישעיה נ י). וידוע דההשגחה והשפעה נמשך אחר הבטחון. והנה שני מיני בטחון יש, שמי שעדיין אינו נשרש במדה זו שישליך כל יהבו עליו ית', מחשב בעסקיו הפרטים, וכשיראה שיתבטל מאיזה מצוה, אז מכריח שכלו בטענות שכליות להניח העסק ולבטוח בה' בזה, ואז יעשה ה' חפצו. אבל כשלא יחשוב כלל בעסקיו, לא יבא לידי הבטחון וחפצו לא יעשה. והיינו דאמרו רז"ל (ברכות י"ד.) אסור לעשות חפציו קודם שיתפלל, אבל לחשוב מותר. ומדריגה אחרת למעלה הימנה, שכר נשרש בלבו הבטחון ומשליך כל יהבו בכלל בלב שלם עליו ית' שבודאי יעשה הטוב לו, ואינו צריך לחשב כלל, ובודאי צריך לעלות ממדריגה למדריגה ואין שלם נולד רק הכנה. ולזה אמר דוד מקודם חשבתי דרכי, ואחר כך חשתי וכו' (תהלים קיט ס), וק"ל. והכי אזלין דברי המדרש שבכל יום אני מחשב, ואחר כך רגלי מביאות אותי וכו', רגלי לשון רגילות, שכיון שרגיל לבא בטח בשם ה' כמאמר רז"ל, שמי שאין רגיל לבא בודאי לא נעשה חפצו, דהא מחזי כמאן דעביד בשביל הא. ר' הונא בשם ר' אחא פליג על זה שאין זה מדריגת השלם בשביל הבטחון, כהא דאמר עולא על נחמתא דבבלאי (בב"ק דף ל"ח.) דמחזי דאם היה ברי לו שלא יעשה חפצו, היה מניח המצוה, ונמצא נחשב יותר בעיניו צורכי ההבל מעניני הנפשי, ומחליף עולם עומד בעולם עובר, אלא המדה הטובה היא שיגמור בלבו שאף אם חפצו לא יעשה בודאי, מכל מקום כל חפצים לא ישוו בה דהוי מחשב וכו, ולדרכו פירש הפסוק. ועל זה פליג ר' מנחם ואמר שעדיין אינו מתוקן, דאיך יתכן דאדונינו דוד יעבוד על מנת לקבל פרס. ועוד האיך יודע לחשב השכר והעונש שהוא עין לא ראתה ולא נתפרש בתורה. רק צריך לומר בענין אחר, והוא דבשום מקום לא נקראו היעודים שבתורה בשם שכר ועונש לא בתורה ולא בדברי רז"ל, רק בשם ברכות וקללות. והענין דהחילוק בין שכר לברכה ובין עונש לקללה, דשכר ועונש הוא על פי יושר הנהגה, וברכה וקללה הוא סגוליי, כמו ברכת יצחק לעשו, ויעקב לפרעה, ובלעם לישראל אלמלא רצון הבורא המבטלו, ועל פי שביארתי בפרשת מצורע, כי מהסגולה יודע כמה הוא נחשב וחשיבותו כי היא רצונו, ולבל יעלה על לבך כי אם תצדק מה תתן לו, ואין זה אלא לתועלתינו, ואם כן כיון שרצונו בתועלתי, ואם כן כיון שעכשיו המניעה תועלתי ואם כן זה רצונו, לכך אמר חשבתי ברכות וקללות שהם הסגולות, ומזה יודע תועלת העצמי שהוא עד אין חקר, ובודאי זה רצונו ולא המניעה, וכן בעבירה השכר והפסידה, ונקט השלום שהיא קיום כל הברכות כמאמר חז"ל (עוקצין פ"ג מי"ב) לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, ובקללה נקט ויספתי שהיא שבע, ולא יצוייר רק בהסתרת פנים והוא הגרוע. וגם כפשוטו ויספתי הוא נוסף על הכל, ולכך כיון שזה רצונו ואשיבה רגלי אל עדותיך, וחישבתי דרכי הוא לדעתו או השכר והעונש שיש בדרכי, או הברכות והקללות שיש בדרכי, והבן.
1
ב׳ועל פי זה יתפרש מאמר רז"ל באבות (פ"ב מ"א) והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה. דקשה הא לכאורה הוא סותר למה שאמרו (אבות פ"א מ"ג) שלא לעשות על מנת לקבל פרס. והנ"ל דודאי אין לעשות המצוה רק בשביל שהיא רצונו ית' ולא בשביל קיבול שכר, ומכל מקום צריך להחשבון הזה, על פי המדרש (תנחומא שמיני סי' ז) כל אמרת אלקי צרופה (משלי ל ה), וכי מה איכפת לו להקב"ה להיות שוחט מן הצואר או מן העורף וכו'. דידוע שקצת הבינו בו דר"ל כי אין טעם למצות, רק גזירת מלך על עבדיו. והרמב"ן פירש דודאי יש טעמים מושכלים ורזין טמירין, רק הכל לתועלתינו. וזה כונת המדרש הנ"ל, ודוק. אם כן יאמר האדם כיון שהרצון הוא לתועלתו, אם כן כיון שעכשיו אני רואה שיש לי תועלת במניעת המצוה ובהתקרבת לעבירה, אם כן גם הרצון העליון יסכים דהא הוא מבקש תועלתי, על זה ישוב כי תועלת זה אין כלום, שהוא כלה ונפסד לנגד הקיים והנצחי, ואם כן הרצון אוחז דרכו לקרב אל המצוה ולרחק מן העבירה, וצריך אני לעשות כרצונו, ואם כן החשבון הזה אינו רק לגלות הרצון העליון ית"ש ודוק. וככה תפרש דברי ר' הונא בשם ר' אחא, ודוק. ואחר כך אמר ר' אבא חשבתי ברכות וכו' מא' ועד תי"ו, קללות מוא"ו ועד ה"א, ולא עוד אלא שהן הפוכות. ולהבין זה, נקדים הא דכתיב בתוכחה (דברים כח מג) הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה, וגבי טובת ישראל ישראל כתיב (ברים כח יג) אתה תהיה למעלה והוא יהיה למטה. והקשו המפרשים הא מדה טובה מרובה ממדת פורעניות (תוספתא סוטה פ"ד ה"א), וכאן הוא להיפך. ואמרתי ליישב על פי מה ששמעתי מחכם אחד שפירש על הפסוק (תהלים ד' ב) בקראי ענינו אלקי צדקי בצר הרחבת לי חנני ושמע תפילתי. על פי דאיתא בגמרא (ברכות דף נ"ח.) נתקללה בבל נתקללה שכניה, נתקללה שומרון נתברכו שכניה. והנה צריך להבין הטעם. ועוד מאי מעליותא הוא לגבי שומרון, אדרבא הכאב יותר גדול לפי טבע העולם שאחר שמח במפלתו. ואמר החכם נ"י על פי מה דאיתא במדרש (ב"ר ל"ג ז') שאחר המבול חרבה הארץ לגמרי שנעשה כמין גריד, ואחר כך פקד ה' את הארץ בגשם נדבה. והקשה המדרש לא לכתוב לא ה"א ולא וא"ו, למה חרבה לגמרי, היה יכול להשאר לחלוחות שיצמח ממנה ולא יצטרך לגשם. ותירץ כי מהקללה לא יבא ברכה בשום פנים, עד כאן. וידוע דהעונשים של ישראל אינם קללות בעצם, כי הוא רק כאב המייסר את בנו להטיב אחריתו, אבל העונשים של העכו"ם הם קללות בעצם. ועל פי זה יבא דברי רז"ל על נכון, נתקללה שומרון נתברכו שכיניה, ואם היה קללה בעצם, לא היה אפשר בשום ענין שיבא ממנה ברכה, אלא ודאי דהקללה ברכה היא, כמ"ש (דברים ח טז) למען ענותך להטיבך באחריתך, ושבח גדול הוא לישראל. נתקללה בבל נתקללו שכיני, כי קללה היא בעצם, ואי אפשר שיצמח ממנה ברכה. וידוע דבשעת הזעם אין להתפלל, אך כשנאמר דרעתן טובתן והכל לטובה, אם כן רשאין להתפלל בעת צרה. והכי פירושא דהאי קרא בקראי עניני וגו' בצר הרחבת לי, דהיינו בצר גופיה הרחבת לי, כי רעתי טובתי וכל דעביד קב"ה לטב עביד, על כן חנני ושמע, ודפח"ח. ועל פי זה מתורץ קושית המפרשים הנ"ל, והיינו שנגזר עליה לאומות כי רעתי טובתי וכל דעביד קב"ה לטב עביד, על כן חנני ושמע, ודפח"ח. ועל פי זה מתורץ קושית המפרשים הנ"ל, והיינו שנגזר עליה לאומות העולם, והשפלה לישראל כי אמלאה החריבה (יחזקאל כו ב), ונמצא שתי עליות לאומות העולם, אחת מחמת עצמן שנגזר עליהן עליה לעיני ישראל, ואחת על ידי השפלת ישראל יוצמח להן עליה, כי אינה קללה בעצם ויוכל להיות ברכה ממנה. וכן השפלת ישראל הוא בשני פנים, אחת מחמת עצמן שנגזר עליהם, ואחת מחמת כי טובתן וברכתן של עכו"ם אינו ברכה בעצם, כי משגיא לגוים ויאבדם (איוב יב כג), משלם לשונאיו אל פניו להאבידו (דברים ז י), לכך נצמח מהן קללה ורעה. אבל בטובתן של ישראל שהיא ברכה בעצם, ורעתן של עכו"ם שהוא קללה בעצם, ליכא רק עליה אחת והשפלה אחת, כי מעליותן של ישראל לא יוצאה קללה לעכו"ם, כי מברכה לא יבא קללה בשום אופן, רק מה שנגזר על העכו"ם קללה בפירוש יש להן, ולא מאי דאתי ממילא. וכן מרעות אומות העולם שהוא קללה בעצם, לא יוצא עליה לישראל, כי מהקללה לא יבא ברכה בשום אופן, רק מה דאתי ממילא. ואם כן מעליותא היא לישראל מה שנאמר פעם אחת מעלה, ופעם אחת מטה, ופחיתות גדול לעכו"ם מה שנאמר בהם פעמים, ודוק. עוד נקדים מ"ש בעיר בנימין בשם הציוני, כי האותיות למעלה בדרך תשר"ק, ולמטה תתהפך כחומר חותם ולכך הוא בא"ב. ועל פי זה יתבאר המדרש על נכון, דר' אבא בריה דרב חייא לא בא לפרש הקרא דחשבתי וכו', רק קרא דבחקותי, רק דבראש דבריו נקט לישנא דקרא דאיירי ביה עד עכשיו לצחות הלשון, לכך לא מפרש סיפא דחשבתי כמו אינך מאן דאמרי, והוא דהוי קשה לו מאי דאמר אם בחקותי תלכו, דאם תעשו הוה ליה למימר, מאי תלכו. והנה אינך מאן דאמרי באו ליישב דאמר תלכו, משום דרכים ושבילים רבים כמ"ש, ור' אבא מפרש דבא לרמז כמו שדרשו חכמי רשומות בהולך אל דרום (קהלת א ו), (על פי אמרם (ב"ב כ"ה ע"ב) הרוצה להחכים ידרים, ותלמידי חכמים אין להם מנוחה, שנאמר (תהלים פד ח) ילכו מחיל אל חיל (ברכות ס"ד ע"א). והכונה מי שפונה לצד החכמה, הולך ממדריגה למדריגה, וסובב אל צפון, ר"ל מי שפונה לצד העושר הנקרא צפון, אינו אלא סובב, והבן). ולכך אמר כאן תלכו, ר"ל ממדריגה למדריגה למעלה למעלה, ודוק. והנה על זה קשה ממה שמצינו היפך זה, דבמדה רעה דאם לא תשמעו כתיב הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה, אבל במדה טובה אתה תהיה למעלה כתיב, דמשמע עמידה ולא הליכה. אלא צריך לומר כתירוצי הנ"ל, דמעליותא היא לישראל מה שנאמר פעם אחת מעלה, להורות שהיא ברכה בעצם. והיינו שאמר חשבתי ברכות וקללות, חשבתי ברכות מא' ועד תי"ו, וזה מורה דהוא בעצם מן השמים ונתהפך כחומר חותם, לכך אינה מתהפכת לקללה לשום אדם, לכך נאמר מעלה. והקללות מוא"ו ועד ה"א, עיין במתנות כהונה כי מתחיל והיה אם לא תשמעו (ויקרא כו יד), ומסיים ביד משה (ויקרא כו מו), עיין שם. והיינו להורות כי אינו בא על הסדר מלמעלה למטה, רק תייסרך רעתך ומשובותיך, ולכך אינו בא"ב על הסדר. ועוד טעם יש בדבר, להורות כי נתהפך לברכה ולשמחה לאחרים, וידוע מהמדרש (איכה רבתי שם פ"א ל"א) בר' יוחנן בן זכאי דאמר לא אמרתי ווי אלא ו"ה, והיינו שמחה כמו שפירש במתנות כהונה שם, והיינו הרמז מוא"ו ועד ה"א ו"ה, והיינו משום שאינו קללה בעצם כמו שפירשתי, ועל כן נאמר מעלה מעלה. ועל זה אמר ר' אבון אם זכיתם וכו', דהא הפוכות דאמר ר' אבא בשם רבי יונתן, היינו שנהפכות לאחרים לברכה ח"ו, ומה בצע לן בזה. אך הענין הוא כי הקללה שהיא בעצם, ואינה נצמח ממנה ברכה לאחרים אף לאותן שהיה הקללה חל עליהם אף לאחר שניחם על הרעה, מכל מקום מאותה הקללה לא יצמח ברכה לעולם, כמו שהיה במבול שהוצרך להיות חרבה הארץ. אבל באלו שאינן רעות בעצם, כשם שבעת חלות הקללות נצמח ברכה לאחרים, כך אחר שישיבו וניחם על הרעה, יתהפך להם בעצמם הקללות לברכה. והן הן דברי ר' אבון דלמה לן שיצמח ברכה לשונאים ח"ו, רק אם זכיתם הריני הופך לכם דייקא קללות לברכות כיון שאינם קללות בעצם, ואם כן קיים מה שאמרנו דבשמירת התורה הוי הולך, ובחילולה רק סובב, ולא קשיא עליה הדה"ד אם בחקותי תלכו, והבן.
2
ג׳עוד פירוש על המדרש הנ"ל, שדוד היה מתפאר בעצמו דבר גדול, לפי שכבר כתבתי שדוד היה אומר שמחתי באומרים לי בית ה' נלך (תהלים קכב א), שדבקותו בהליכתו לבית הכנסת היה כל כך גדול, אף שהוא רק הכנה כמו לחסידים הראשונים בעת התפלה דנאמר בהו ומכוונים את לבם למקום (ברכות ל' ע"ב), והיינו למדריגה הידוע להם, כמו שפירש הרמב"ם במילת מקום, וכזה היה לדוד בהליכה, כמו שפירש האלשיך על הפסוק (תהלים קלב ז) נבואה למשכנותיו. והיינו (ויק"ר ל"ה א) הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך, כי בכל יום נעתק ממדריגה למדריגה, ולבאר כמה מיני חשיבות יש ומדריגה הגדולה היא, כמו דפירש בחובת הלבבות על הפסוק (תהלים קיט קלה-קלו) פניך האר בעבדך וגו', (תהלים קיט קלו) פלגי מים ירדו עיני וגו'. ומדריגה זו היתה לדוד, לכך אמר בכל יום ויום וכו'. ועל פי זה יש לפרש מאמר רז"ל (ברכות ל"ד:) במקום שבעלי תשובה עומדין, אין צדיקים וכו'. ולבית דירה פלוני וכו', מרמז גם כן על איזה היכל ומדור הידוע לו מעולם העליון, ונמצא היה כולו דבוק למעלה בהתפשטות הגשמית ולבו בל עמו לילך לבית הכנסת, רק שרגליו מביאות אותו, כל כך היה דבוק בעת הליכה. והכי פירושא דקרא חשבתי דרכי המיוחד לי מצד מקור מחצבי, ואף על פי כן ואשיבה רגלי, כי רגלי הולכים מעצמם מצד הרגלם הטוב. והנה נקדים עוד מה שפירשתי על המשנה (אבות פ"ב מ"א) והוי זהיר במצוה קלה וכו', שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. כי יש שני מיני קיבול שכר ודוק, וכן בעבירות. והנה עוד יש לפרש על פי האמור שהדבקות שבמצוה הוא הנותנת שכר, ואל תביט לקוטן המצוה, רק לגודל הדבקות שבה, ולכך לא נתפרש שכר מצות בתורה. והיינו מתן שכרן של מצות, שהמצוה כפי מה שהיא בעצמותה נותנת שכר בעצמה ולא שהוא קצוב, וכזה אמר דוד שהיה היצר מתחיל להטעותו לומר שאין שלימות האמיתי תולה במצות התורה, דהא אין מפורש בהן רק שכר גשמי, וכזה פירש העקדה לדרכו עיין עליו. ואם כן לדעתו זה לא היה הדבקות כל כך גדול, כיון שאין זה השלמות והרצון האמיתי, אבל עלה בדעתו מתן שכרן של מצות כאמור, וכן הפסידן של עבירות, ואם כן אינו קצוב ולכך לא נתפרש בתורה, ובאמת הוא השלימות האמיתי, ועל ידי כך ואשיבה רגלי מטעות היצר, והשגה זו בא לו על ידי דבקותו, והיינו חשבתי דרכי, ודוק. וכזה הם דברי ר' הונא בשם ר' אחא ודברי ר' מנחם, הם גם כן תירוץ על קושיא זו. ויש לפרש בשני פנים, שבאמת כתיב שכר ועונש האמיתי, כי שלום הוא ברכה האמיתית לעולם הבא, כאמור (ישעיה נז ב) יבא שלום ינוחו על משכבותם, וכמאמר (רשב"ל) [רבי שמעון בן חלפתא] לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה וכו', אחר מאמר (רשב"ל) [רבי יהושע בן לוי] בש"י עולמות (עוקצין פ"ג מי"ב), וכן כתיב ויספתי ליסרה, ולא נתפרש מה וקאי על עונש עולם הבא, או שכיון לתירוץ הרמב"ם כי שום שכר לא נתפרש בתורה אף שכר גשמי, כי אין לעבוד על מנת כן, רק הוא יעוד שיסייע הקב"ה להבא לטהר, והיינו אם שמוע תשמע, והעונש הוא רק התעוררות. והיינו דברי ר' מנחם חשבתי וכו' ונתתי שלום, והוא אין מדת שכר רק הסרת המעיקים כאמור, ואם לא תשמעו ויספתי ליסרה, ואם הוא בדרך עונש היה ראוי להיות רק במדה ובמשקל כי אין עול, ולא בדרך הוספה, רק הוא בדרך התעוררות ומעורר כל כך עד שיתעורר. והנה לי נראה עוד ליישב על קושיא זו, כי השכר הוא דבר שאין לו תכלית ואיך יתפרש, לכך לא נתפרש רק היעוד כמ"ש הרמב"ם, והעונש לא נאמר רק בדרך התעוררות כמ"ש.
3
ד׳ועוד תירוץ יותר עמוק, כי באמת השכר ראוי להיות זמני כמ"ש בעקרים (וכמו שהארכתי בדרושים אחרים), וענש נצחי, והקב"ה בחסדו היפך הדבר, ואם כן אם יכתוב כפי שורת הדין, הוא ח"ו דבר שוא, כי באמת אינו עושה כך, ואם יכתוב כפי האמת, אם כן יהיה דבר מחויב, וחכמתו ית' הוא שיהיה תמיד תולה ברצונו. והיינו דברי ר' אבא כי הברכות הם מא' ועד תי"ו, היינו שמתפשט מראש ועד סוף שלפנינו, ואם כן אין לו סוף. ועל דרך הרמז א"ת, ר"ת אי"ן תכלי"ת, ואם כן איך יתכן לכתוב מה שאין לו תכלית. והעונש מוא"ו ועד ה"א, היינו לומר שאין מתפשט, והוא להיפך לומר שהיא דרך התעוררות שיחזור לאחור, ולא עוד אלא שהן הפוכות, ר"ל כדברי העקרים שהברכות והקללות הן הפוכות, מהראוי להיות כפי שורת הדין, היינו התירוץ השני שכתבתי כאן, ודו"ק. ותורף זה הפירוש הוא, שהמדרש בא לתרץ למה לא נכתב שכר רוחני בתורה, רק שכר גשמי. וחמשה תירוצים יש לזה, וכולם כתובים בהמדרש כנ"ל, ודו"ק היטב כי נכון מאד הוא בס"ד.
4
ה׳בתורת כהנים אם בחקתי תלכו (ויקרא כו ג), מלמד שהקב"ה מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה, שכן כתיב (תהלים פא יד-טו) לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו, (תהלים פא טו) כמעט אויביהם אכניע, ואומר (ישעיה מח יח) לו הקשבת למצותי ויהיה כנהר שלומך, עד כאן דברי התורת כהנים. והוא תמוה, א' קשה מאי הכונה באמרו הקב"ה מתאוה, אם כמו שפירש רש"י על התורה בפרשת אם בחקתי תלכו (ד"ה אם) עיין שם, אם כן איך נמשך לזה שכן כתיב וכו', וכן ואומר, ואיך מוכח משני ראיות הללו דמיירי בעמל בתורה, דילמא שומע לי, היינו בעשיית המצות. ובראיה השניה פשיטא דקשה, דהא למצותי כתיב, ואם שנוכל לפרש למצותי שצוויתי לעסוק בתורה, כעין שפירש רש"י במסכת ברכות (דף ו'ע"א) ד"ה למצותי, בשביל מצותי שצוויתי לגמול חסד, עכ"ל. אם כן הכי נמי יש לפרש דברי התורת כהנים כמ"ש, מכל מקום איזה הוכחה יש מכאן דהכונה הוא על עסק בתורה. והנ"ל בזה, ומקודם אבאר דודאי החיוב הוא על כל איש ואיש מישראל לעסוק ולעמול בתורה, וזה תחלת דינו של אדם (קידושין מ' ע"ב), וביארתי אמרם (סנהדרין דף צ"ט ע"ב) אדם לעמל יולד (איוב ה ז), הוי אומר לעמל תורה, עד כאן. וביארתי על פי אמרם (אבות פ"ג מ"ה) (הובא בדברינו למעלה בפרשת בשלח במדרש (שמו"ר כ"ו א') ויבא עמלק (שמות יז ח) זה שאמר הכתוב (איוב ג כו) לא נחתי וכו' עיין שם), כל המקבל עליו עול תורה וכו'. על פי המסילת ישרים בענין בזעת אפך תאכל לחם (בראשית ג יט). והוספתי נופך כעת, כי נ"ל כמו שכתבו הקדמונים כי ביום אכלך ממנו וגו' (בראשית ב יז), אינו בדרך עונש רק בדרך חיבה, כי אחר אכלו, אי אפשר להגיע לשלמות באופן אחר. הכי נמי נ"ל דמה שאמר בזעת אפך, הוא גם כן בדרך טובה, דידוע דיגיעה במלאכה או בתורה משכחת עון (אבות פ"ב מ"ב), וקודם אכילת עץ הדעת לא היה עלול לחטא, ולא היה צריך ליגיעה להשכיח עון, מה שאין כן אחר אכילת עץ הדעת, צריך לעמל להשכיח, והבן. ואם כן עכשיו צריך לעמל אחד מן העמלים, והבן זה. והארכתי בענין חטא ביטול תורה שהוא רם ונשגב, וכל מי שאפשר לו לעסוק וכו' (ברכות ה' ע"א). ועל קביעת עת נאמר במדרש (שוח"ט מזמור קי"ט) עת לעשות וגו' (תהלים קיט קכו). וקביעת עתים היינו מי שאי אפשר לו לעסוק וכו', וכמו שפירש בהפלאה קבעת עתים, כמו קבען פלוני, וכמו (מלאכי ג ח-ט) היקבע אדם אלקים במה קבענוך, (מלאכי ג ט) ואותי אתם קובעין. ונחזור לענינינו, דהנה רש"י פירש בפרשה דילן ואכלתם לחמכם לשובע (ויקרא כו ה, ד"ה ונתתי), אוכל קמעא ומתברך במעיו, ושמא תאמרו אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר (ויקרא כו ו) ונתתי שלום בארץ. ומפרשין העולם על פי שהשלום הוא על ידי נשיאת פנים, כמו שנאמר (במדבר ו כו) ישא ה' פניו אליך וגו'. והנה מבואר בגמרא ברכות (דף כ' ע"ב) שנשיאת פנים הוא לישראל על ידי שהם מדקדקים על עצמם עד כזית, והתורה אמרה (דברים ח י) ושבעת וברכת וכו', ואם כן אם אוכל קמעא וכו', אם כן הוי שביעה בכזית, אם כן אין כאן מדקדקין על עצמם, וממילא דאין כאן נשיאת פנים ונעדר ח"ו השלום, ואם אין שלום אין כלום כאמרם ז"ל (עוקצין פ"ג מי"ב) דהוא הכלי המחזיק ברכה, תלמוד לומר ונתתי שלום, עד כאן. וכן מפרשין הטעם על הא דמדקדקים על עצמן, היינו משום שישראל אומרים הלא אם היינו כדאים, היה אוכל קמעא ומתברך במעיו, והיה שביעה בכזית והשי"ת מתברך, עכשיו שאין אנו כדאים יפסיד הקב"ה ברכתו, לכך מברכין. והש"י מודד מדה כנגד מדה ואומר הלא רצונכם לעשות רצוני ומצידכם לא יבצר, רק אני גרמתי שבראתי יצר הרע, כמו שדרשו בפסוק (מיכה ד ו) ואשר הרעותי (ברכות ל"ב.), אם כן למה יפסידו בני בהגרמתי, והבן. ונחזור למה שמפרשין על רש"י הנ"ל, ולכאורה קשה באמת איך יתכן השלום כיון שאין כאן מדקדקים וכו', אם כן הדרא הקושיא הא כתיב (דברים י יז) לא ישא פנים. ונראה ליישב על דרך משל, מי שהוא בארץ ציה אין נהר ואין מים, צריך לתחבולת להביא מים, מה שאין כן מי שהוא בתוך הנהר. הכי נמי התורה היא מקור הנהר השלום, כמו שנאמר (תהלים כט יא) ה' עוז וגו', ואין עוז אלא תורה ה' יברך וגו' (זבחים קט"ז ע"א), וכמו שדרשו במסכת ברכות (דף ח'.) על הפסוק (תהלים נה יט) פדה בשלום נפשי, עיין שם רש"י (ד"ה פדה) דשלום היינו התורה, דכתיב בה (משלי ג יז) וכל נתיבותיה שלום. ולפי זה יובן כשאינן עמלים בתורה ואינם בתוך הנהר של שלום, צריכין לנשיאת פנים לענין השלום, מה שאין כן כשעמלים בתורה, הם בתוך הנהר של שלום, אם כן אין צריכין כלל לנשיאת פנים לענין השלום, והוא תירוץ נכון בס"ד. ועל פי זה יתבאר התורת כהנים הנ"ל, דהיה קשה להתורת כהנים קושית רש"י, לכך אמר מלמד שהקב"ה מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה, דאז הם בתוך הנהר, מה שאין כן באינם עמלים, ועל זה מייתי ראיה שכן נאמר לו עמי וגו' בדרכי יהלכו, ואף דהתורה נקרא דרך וכמו שפירש העקדה בפסוק (תהלים קמה יז), צדיק ה' בכל דרכיו, מכל מקום מצות נמי נקראים דרך, כמו שדרשו רז"ל (נזיר דף כ"ג.) בפסוק (הושע יד י) כי ישרים דרכי ה', אחד אכל לשם פסח וכו'. אולם התירוץ דמוכוח דאיירי בדרך דתורה ולא דמצות, דהא קשה מאי כמעט אם, ר"ל כמעט אויביהם אכניע, אבל באמת לא היה מכניע, כמו כמעט כסדום היינו (ישעיה א ט), אם כן מאי תועלת יש. אלא ודאי דדרך היינו התורה, וכמעט היינו בענין מעט וניקל ולא בשום תחבולות, ואם כן מוכרח דאיירי בתורה, דאי רק במצות עדיין צריך לנשיאת פנים דהוא ענין גדול ומאי כמעט, והבן. ועל צריהם אשיב ידי וגו', על פי מ"ש לעיל לישב הקושיא דלמה פוחת במדה טובה לומר אתה תהיה למעלה רק פעם אחד (דברים כח יג), ולא מעלה מעלה כמו במדה רעה (דברים כח מג). ותורף הדברים דיש השפלות אויבים ממילא על ידי הרמת קרן ישראל, ויש בפני עצמו השפלה אחר שנתרומם קרן ישראל. והנה מה דממילא, בודאי אין צריך כל כך לנשיאת פנים, מה שאין כן מה דמכוון רק להשפלת אויבים. והיינו ועל צריהם אשיב ידי, ר"ל אחרי שנתרומם קרנם של ישראל, אשיב בפ"ע ידי על צריהם, ואף על פי כן הוא כמעט זה היא ודאי, משום שהם בנהר השלום, והבן. והכנעת אויבים הוא השלום האמיתי, והוא יותר גדול מהעקירת אויבים, על פי הילקוט (רמז תרע"ב) על הפסוק והשבתי חיה רעה, הכא דיש מזיקין ואף על פי כן ואין מזיקין, גדול יותר וכו'. וכן בפסוק השני לו הקשבת למצותי לעסוק בתורה, ויהיה כנהר שלומך דהיינו ממש כמ"ש, ודוק.
5
ו׳ואכלתם לחמכם לשובע (ויקרא כו ה), ונתתי שלום בארץ (ויקרא כו ו). כבר כתבתי מה ששמעתי בשם ספר ברית שלום על רש"י (ד"ה ונתתי), ושמא תאמר אם אין שלום אין כלום. ולי נראה לפרש על פי מ"ש הציוני בהפסוק ונתתי שלום בארץ, דר"ל שיהיה שלום שהוא הצדיק, מחובר בארץ העליונה, והוא שלום בית שהזכירו רז"ל (שבת קנ"ב ע"א), עיין שם. ור"ל היינו חיבור יסוד במלכות, והבן שהמדה אחרונה נקראת שכינה ודבוקה בישראל, כענין שנאמר (ויקרא כו יא) ונתתי משכני בתוכם, ולכך חותמין הברכות בשלום (במדבר ו כו), כי אם השלום משפיע נשפעין ישראל, ועיקר הברכה שיהיה משפיע כמ"ש לעיל. והיינו אם אין שלום אין כלום. וזה שאמרו (עוקצין פ"ג מי"ב) דכלי מחזיק ברכה לישראל הוא השלום, והשכינה בתחתונים אף לצורך הדיוט כמבואר שם בציוני. והיינו ואכלתם לחמכם לשובע אוכל קמעא וכו', הוא השפעה רבה על ידי מה, לזה אמר ונתתי שלום בארץ, והבן.
6
ז׳והשבתי חיה רעה מן הארץ (ויקרא כו ו). עיין בילקוט (ילקו"ש רמז תרע"ב) על הפסוק הנ"ל. ועיין עוד בילקוט (ישעיה ילקו"ש ישעיה רמז תי"ז) דמפרש גם כן הפסוק (ישעיה יא ו) וגר זאב עם כבש וגו' כנ"ל. ואחר שמפרש שם הפסוקים הנ"ל, מפרש שם בפסוק (ישעיה יא יא) והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו, וז"ל: שראו הנביאים תוספת מרובה על העיקר, עכ"ל. והוא תמיה. והנ"ל על פי מ"ש היערות דבש (חלק ב' דף נ"ה עמוד ד', ודף כ"ו ע"א), דמבואר שם דאם אמרינן קמא קמא בטיל, בהמה שנתפטמה באיסור מותרת, ואם אמרינן חוזר וניעור, בהמה שנתפטמה באיסור אסורה. והנה מבואר עוד שם בשם ספר הפליאה, דלכך נאסר אריה, משום דמאכלו חיות טמאות, אבל מצד עצמותו טהור הוא, ולכך פני אריה הוא במרכבה, עיין שם. ועל פי זה נ"ל לבאר פירוש הפסוק (ישעיה יא ז) ואריה כבקר יאכל תבן. דקשה מה לן בזה מה שיהיה מאכלו, לא הוה ליה לומר רק דלא יזיק, כמו שאמר על דוב וכפיר ומריא. ועוד קשה למה לו הדמיון הזה לומר כבקר, והיה די לומר ואריה יאכל תבן. לכך נ"ל דהא על פי המבואר בספר הפליאה מובן, דלעתיד דלא יהיה מאכל אריה רק תבן, ממילא דיהיה טהור דהא בעצמותו טהור הוא, והיינו ואריה כבקר, ר"ל דיהיה טהור כבקר, ולמה, על זה אמר יאכל תבן, ר"ל משום שיאכל תבן. והשתא נחזי אנן דמבואר מהפסוק הנ"ל דטומאת אריה עכשיו הוא רק משום דנתפטם בטומאה, דאי היה טמא בעצמותו, מה יועיל זה דלעתיד יאכל תבן, והבן. והנה נחזי אנן דאם אמרינן קמא קמא בטל, ולא אמרינן חוזר וניעור, אם כן מסתמא דלא יצוייר תוספת מרובה על העיקר, דאף שהיא מרובה, מכל מקום קמא קמא בטיל, ואם כן אינו חוזר וניעור, ואם כן סתם תוספת הוא כמו טפל אל העיקר, ואם כן קשה על הלשון והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו, דקאי על הגאולה העתידה במהרה בימינו, וקרי לה בלשון תוספת, והלא דרשו רז"ל במסכת ברכות (דף י"ב ע"ב) שתהא יציאת מצרים טפלה לה, כמו שדרשו בפסוק (ירמיה כג ז) ולא יאמרו עוד וגו', מה שאין כן אם אמרינן חוזר וניעור, אם כן יצוייר שפיר תוספת מרובה על העיקר, והשתא אתי שפיר דקרי לגאולה העתידה בלשון תוספת. והן הן דברי הילקוט שראו הנביאים תוספת מרובה על העיקר, והיינו מדכתיב ואריה כבקר וגו', דמזה מוכח דטעם האיסור של אריה הוא משום שנתפטם באיסור, ואם כן חוזר וניעור ותוספת מרובה על העיקר, ולכך קרי לגאולה העתידה במהרה בימינו בלשון יוסיף, ודוק כי נכון הוא בס"ד.
7
ח׳וישן מפני חדש תוציאו (ויקרא כו י). יבואר על פי מ"ש (בהפטורת בשלח) על הפסוק (שופטים ה לא) ואוהביו כצאת השמש וגו', ופסוק (תהלים עב ה) ייראוך עם שמש, ובפסוק (תהלים פד ג) כלתה נפשי, ורשעים בחייהם קרוים וכו' וצדיקים במיתתן קרוים חיים (ברכות י"ח ע"ב), ואם כן מוציאין החיות הישן כדי שישיגו החדש, ובודאי החדש חשוב יותר, ועל כן נקראו הולכים, והבן.
8
ט׳ואף בעונות אבותם אתם ימקו (ויקרא כו לט). ר"ל אף שעונות אבותם אתם דייקא, דהיינו שאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, וראוי להיות פוקד עון אבות על בינם (שמות כ ה), מכל מקום ימקו העונות על ידי חרטה ועזיבה.
9
י׳והתודו את עונם וגו' במעלם אשר מעלו בי וגו' (ויקרא כו מ), אף אני אלך עמם וגו' (ויקרא כו מא). והקשו וכי זו היא שכר התשובה. ולי נראה כפשוטו כי יש ווידוי מסלקת החטאים, כמו שאמר נתן לדוד גם ה' העביר חטאתך וגו' (שמואל ב' יב יג), כשאמר דוד חטאתי, ויש ווידוי נחשב בין החטאים, וכמו שאנו אומרים על חטא שחטאנו לפניך בווידוי פה. והיינו והתודו וגו' במעלם, ר"ל שיתודו ווידוי שיהיה נחשב בין החטאים דהיינו ווידוי פה, אף אני וגו' כי הוא בא מתוקף קושית הלב, על כן מדה כנגד מדה אלך עמהם בקרי וקושיות, והבן כי ראוי להיות הווידוי בשבירת לב, וראוי להיות הצעקה מכאב לב על החטא עצמו, יותר מהצעקה על הצער והיגון, כמו שביארתי על הפסוק (פרשת וילך, דברים לא יז) ואמר ביום ההוא על כי אין אלקי בקרבי וגו', וכמו שאמר (ירמיה יב יד) הוי על כל שכני הרעים את אשר הקראים מודיעים וכו', וכמו שפירש בבינה לעיתים בפסוק (איכה א כ) ראה ה' כי צר לי וגו', עיין שם. ועל פי זה נ"ל לפרש (תהלים לח ד) אין מתום בבשרי דייקא מפני זעמך, והיינו מבחוץ כי הוא רק בשר האדם ולא האדם עצמו, אבל האדם עצמו אדרבה מתרפא בזה, אבל אין שלום בעצמי, ר"ל בעצמותי דהיינו עצמות האדם מפני חטאתי, ונמצא החטא יותר רע ומר מן העונש, על כן צריך להיות הווידוי מעומק הלב, והבן.
10