ישמח משה, בחוקתי א׳Yismach Moshe, Bechukotai 1
א׳אם בחקותי תלכו (ויקרא כו ג). במדרש (ויק"ר ל"ה א') הדה"ד (תהלים קיט נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, אמר דוד רבונו של עולם בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי מדרשות, הדה"ד ואשיבה רגלי אל עדותיך. ר הונא בשם ר' אחא אמר חשבתי מתן שכרן של מצות והפסידן של עבירות, ואשיבה רגלי אל עדותיך. ר' מנחם חתנא דר' אליעזר בר אבינא אמר חשבתי מה שכתבת לנו בתורה אם בחקותי תלכו, ומה כתיב תמן (ויקרא כו ו) ונתתי שלום בארץ, (ויקרא כו יד) ואם לא תשמעו לי מה כתיב תמן (ויקרא כו יח) ויספתי ליסרה. ר' אבא בריה דרב חייא אמר חשבתי ברכות חשבתי קללות, ברכות מאל"ף ועד תי"ו, וקללות מן וא"ו ועד ה"א, ולא עוד אאל שהן הפוכות, א"ר אבין אם זכיתם הריני הופך לכם קללות לברכות, אימתי כשתשמרו את תורתי, הדה"ד אם בחקותי תלכו, עד כאן. והנה הוא משולל הבנה וצריך ביאור. והנ"ל מפירושו על דרך הפשוט, דאיתא בגמרא ברכות (ו' ע"ב) אמר ר' אבין כל הרגיל לבא לבית הכנסת ולא בא יום אחד, הקב"ה משאיל בו וכו', יבטח וכו' (ישעיה נ י). וידוע דההשגחה והשפעה נמשך אחר הבטחון. והנה שני מיני בטחון יש, שמי שעדיין אינו נשרש במדה זו שישליך כל יהבו עליו ית', מחשב בעסקיו הפרטים, וכשיראה שיתבטל מאיזה מצוה, אז מכריח שכלו בטענות שכליות להניח העסק ולבטוח בה' בזה, ואז יעשה ה' חפצו. אבל כשלא יחשוב כלל בעסקיו, לא יבא לידי הבטחון וחפצו לא יעשה. והיינו דאמרו רז"ל (ברכות י"ד.) אסור לעשות חפציו קודם שיתפלל, אבל לחשוב מותר. ומדריגה אחרת למעלה הימנה, שכר נשרש בלבו הבטחון ומשליך כל יהבו בכלל בלב שלם עליו ית' שבודאי יעשה הטוב לו, ואינו צריך לחשב כלל, ובודאי צריך לעלות ממדריגה למדריגה ואין שלם נולד רק הכנה. ולזה אמר דוד מקודם חשבתי דרכי, ואחר כך חשתי וכו' (תהלים קיט ס), וק"ל. והכי אזלין דברי המדרש שבכל יום אני מחשב, ואחר כך רגלי מביאות אותי וכו', רגלי לשון רגילות, שכיון שרגיל לבא בטח בשם ה' כמאמר רז"ל, שמי שאין רגיל לבא בודאי לא נעשה חפצו, דהא מחזי כמאן דעביד בשביל הא. ר' הונא בשם ר' אחא פליג על זה שאין זה מדריגת השלם בשביל הבטחון, כהא דאמר עולא על נחמתא דבבלאי (בב"ק דף ל"ח.) דמחזי דאם היה ברי לו שלא יעשה חפצו, היה מניח המצוה, ונמצא נחשב יותר בעיניו צורכי ההבל מעניני הנפשי, ומחליף עולם עומד בעולם עובר, אלא המדה הטובה היא שיגמור בלבו שאף אם חפצו לא יעשה בודאי, מכל מקום כל חפצים לא ישוו בה דהוי מחשב וכו, ולדרכו פירש הפסוק. ועל זה פליג ר' מנחם ואמר שעדיין אינו מתוקן, דאיך יתכן דאדונינו דוד יעבוד על מנת לקבל פרס. ועוד האיך יודע לחשב השכר והעונש שהוא עין לא ראתה ולא נתפרש בתורה. רק צריך לומר בענין אחר, והוא דבשום מקום לא נקראו היעודים שבתורה בשם שכר ועונש לא בתורה ולא בדברי רז"ל, רק בשם ברכות וקללות. והענין דהחילוק בין שכר לברכה ובין עונש לקללה, דשכר ועונש הוא על פי יושר הנהגה, וברכה וקללה הוא סגוליי, כמו ברכת יצחק לעשו, ויעקב לפרעה, ובלעם לישראל אלמלא רצון הבורא המבטלו, ועל פי שביארתי בפרשת מצורע, כי מהסגולה יודע כמה הוא נחשב וחשיבותו כי היא רצונו, ולבל יעלה על לבך כי אם תצדק מה תתן לו, ואין זה אלא לתועלתינו, ואם כן כיון שרצונו בתועלתי, ואם כן כיון שעכשיו המניעה תועלתי ואם כן זה רצונו, לכך אמר חשבתי ברכות וקללות שהם הסגולות, ומזה יודע תועלת העצמי שהוא עד אין חקר, ובודאי זה רצונו ולא המניעה, וכן בעבירה השכר והפסידה, ונקט השלום שהיא קיום כל הברכות כמאמר חז"ל (עוקצין פ"ג מי"ב) לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, ובקללה נקט ויספתי שהיא שבע, ולא יצוייר רק בהסתרת פנים והוא הגרוע. וגם כפשוטו ויספתי הוא נוסף על הכל, ולכך כיון שזה רצונו ואשיבה רגלי אל עדותיך, וחישבתי דרכי הוא לדעתו או השכר והעונש שיש בדרכי, או הברכות והקללות שיש בדרכי, והבן.
1
ב׳ועל פי זה יתפרש מאמר רז"ל באבות (פ"ב מ"א) והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה. דקשה הא לכאורה הוא סותר למה שאמרו (אבות פ"א מ"ג) שלא לעשות על מנת לקבל פרס. והנ"ל דודאי אין לעשות המצוה רק בשביל שהיא רצונו ית' ולא בשביל קיבול שכר, ומכל מקום צריך להחשבון הזה, על פי המדרש (תנחומא שמיני סי' ז) כל אמרת אלקי צרופה (משלי ל ה), וכי מה איכפת לו להקב"ה להיות שוחט מן הצואר או מן העורף וכו'. דידוע שקצת הבינו בו דר"ל כי אין טעם למצות, רק גזירת מלך על עבדיו. והרמב"ן פירש דודאי יש טעמים מושכלים ורזין טמירין, רק הכל לתועלתינו. וזה כונת המדרש הנ"ל, ודוק. אם כן יאמר האדם כיון שהרצון הוא לתועלתו, אם כן כיון שעכשיו אני רואה שיש לי תועלת במניעת המצוה ובהתקרבת לעבירה, אם כן גם הרצון העליון יסכים דהא הוא מבקש תועלתי, על זה ישוב כי תועלת זה אין כלום, שהוא כלה ונפסד לנגד הקיים והנצחי, ואם כן הרצון אוחז דרכו לקרב אל המצוה ולרחק מן העבירה, וצריך אני לעשות כרצונו, ואם כן החשבון הזה אינו רק לגלות הרצון העליון ית"ש ודוק. וככה תפרש דברי ר' הונא בשם ר' אחא, ודוק. ואחר כך אמר ר' אבא חשבתי ברכות וכו' מא' ועד תי"ו, קללות מוא"ו ועד ה"א, ולא עוד אלא שהן הפוכות. ולהבין זה, נקדים הא דכתיב בתוכחה (דברים כח מג) הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה, וגבי טובת ישראל ישראל כתיב (ברים כח יג) אתה תהיה למעלה והוא יהיה למטה. והקשו המפרשים הא מדה טובה מרובה ממדת פורעניות (תוספתא סוטה פ"ד ה"א), וכאן הוא להיפך. ואמרתי ליישב על פי מה ששמעתי מחכם אחד שפירש על הפסוק (תהלים ד' ב) בקראי ענינו אלקי צדקי בצר הרחבת לי חנני ושמע תפילתי. על פי דאיתא בגמרא (ברכות דף נ"ח.) נתקללה בבל נתקללה שכניה, נתקללה שומרון נתברכו שכניה. והנה צריך להבין הטעם. ועוד מאי מעליותא הוא לגבי שומרון, אדרבא הכאב יותר גדול לפי טבע העולם שאחר שמח במפלתו. ואמר החכם נ"י על פי מה דאיתא במדרש (ב"ר ל"ג ז') שאחר המבול חרבה הארץ לגמרי שנעשה כמין גריד, ואחר כך פקד ה' את הארץ בגשם נדבה. והקשה המדרש לא לכתוב לא ה"א ולא וא"ו, למה חרבה לגמרי, היה יכול להשאר לחלוחות שיצמח ממנה ולא יצטרך לגשם. ותירץ כי מהקללה לא יבא ברכה בשום פנים, עד כאן. וידוע דהעונשים של ישראל אינם קללות בעצם, כי הוא רק כאב המייסר את בנו להטיב אחריתו, אבל העונשים של העכו"ם הם קללות בעצם. ועל פי זה יבא דברי רז"ל על נכון, נתקללה שומרון נתברכו שכיניה, ואם היה קללה בעצם, לא היה אפשר בשום ענין שיבא ממנה ברכה, אלא ודאי דהקללה ברכה היא, כמ"ש (דברים ח טז) למען ענותך להטיבך באחריתך, ושבח גדול הוא לישראל. נתקללה בבל נתקללו שכיני, כי קללה היא בעצם, ואי אפשר שיצמח ממנה ברכה. וידוע דבשעת הזעם אין להתפלל, אך כשנאמר דרעתן טובתן והכל לטובה, אם כן רשאין להתפלל בעת צרה. והכי פירושא דהאי קרא בקראי עניני וגו' בצר הרחבת לי, דהיינו בצר גופיה הרחבת לי, כי רעתי טובתי וכל דעביד קב"ה לטב עביד, על כן חנני ושמע, ודפח"ח. ועל פי זה מתורץ קושית המפרשים הנ"ל, והיינו שנגזר עליה לאומות כי רעתי טובתי וכל דעביד קב"ה לטב עביד, על כן חנני ושמע, ודפח"ח. ועל פי זה מתורץ קושית המפרשים הנ"ל, והיינו שנגזר עליה לאומות העולם, והשפלה לישראל כי אמלאה החריבה (יחזקאל כו ב), ונמצא שתי עליות לאומות העולם, אחת מחמת עצמן שנגזר עליהן עליה לעיני ישראל, ואחת על ידי השפלת ישראל יוצמח להן עליה, כי אינה קללה בעצם ויוכל להיות ברכה ממנה. וכן השפלת ישראל הוא בשני פנים, אחת מחמת עצמן שנגזר עליהם, ואחת מחמת כי טובתן וברכתן של עכו"ם אינו ברכה בעצם, כי משגיא לגוים ויאבדם (איוב יב כג), משלם לשונאיו אל פניו להאבידו (דברים ז י), לכך נצמח מהן קללה ורעה. אבל בטובתן של ישראל שהיא ברכה בעצם, ורעתן של עכו"ם שהוא קללה בעצם, ליכא רק עליה אחת והשפלה אחת, כי מעליותן של ישראל לא יוצאה קללה לעכו"ם, כי מברכה לא יבא קללה בשום אופן, רק מה שנגזר על העכו"ם קללה בפירוש יש להן, ולא מאי דאתי ממילא. וכן מרעות אומות העולם שהוא קללה בעצם, לא יוצא עליה לישראל, כי מהקללה לא יבא ברכה בשום אופן, רק מה דאתי ממילא. ואם כן מעליותא היא לישראל מה שנאמר פעם אחת מעלה, ופעם אחת מטה, ופחיתות גדול לעכו"ם מה שנאמר בהם פעמים, ודוק. עוד נקדים מ"ש בעיר בנימין בשם הציוני, כי האותיות למעלה בדרך תשר"ק, ולמטה תתהפך כחומר חותם ולכך הוא בא"ב. ועל פי זה יתבאר המדרש על נכון, דר' אבא בריה דרב חייא לא בא לפרש הקרא דחשבתי וכו', רק קרא דבחקותי, רק דבראש דבריו נקט לישנא דקרא דאיירי ביה עד עכשיו לצחות הלשון, לכך לא מפרש סיפא דחשבתי כמו אינך מאן דאמרי, והוא דהוי קשה לו מאי דאמר אם בחקותי תלכו, דאם תעשו הוה ליה למימר, מאי תלכו. והנה אינך מאן דאמרי באו ליישב דאמר תלכו, משום דרכים ושבילים רבים כמ"ש, ור' אבא מפרש דבא לרמז כמו שדרשו חכמי רשומות בהולך אל דרום (קהלת א ו), (על פי אמרם (ב"ב כ"ה ע"ב) הרוצה להחכים ידרים, ותלמידי חכמים אין להם מנוחה, שנאמר (תהלים פד ח) ילכו מחיל אל חיל (ברכות ס"ד ע"א). והכונה מי שפונה לצד החכמה, הולך ממדריגה למדריגה, וסובב אל צפון, ר"ל מי שפונה לצד העושר הנקרא צפון, אינו אלא סובב, והבן). ולכך אמר כאן תלכו, ר"ל ממדריגה למדריגה למעלה למעלה, ודוק. והנה על זה קשה ממה שמצינו היפך זה, דבמדה רעה דאם לא תשמעו כתיב הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה, אבל במדה טובה אתה תהיה למעלה כתיב, דמשמע עמידה ולא הליכה. אלא צריך לומר כתירוצי הנ"ל, דמעליותא היא לישראל מה שנאמר פעם אחת מעלה, להורות שהיא ברכה בעצם. והיינו שאמר חשבתי ברכות וקללות, חשבתי ברכות מא' ועד תי"ו, וזה מורה דהוא בעצם מן השמים ונתהפך כחומר חותם, לכך אינה מתהפכת לקללה לשום אדם, לכך נאמר מעלה. והקללות מוא"ו ועד ה"א, עיין במתנות כהונה כי מתחיל והיה אם לא תשמעו (ויקרא כו יד), ומסיים ביד משה (ויקרא כו מו), עיין שם. והיינו להורות כי אינו בא על הסדר מלמעלה למטה, רק תייסרך רעתך ומשובותיך, ולכך אינו בא"ב על הסדר. ועוד טעם יש בדבר, להורות כי נתהפך לברכה ולשמחה לאחרים, וידוע מהמדרש (איכה רבתי שם פ"א ל"א) בר' יוחנן בן זכאי דאמר לא אמרתי ווי אלא ו"ה, והיינו שמחה כמו שפירש במתנות כהונה שם, והיינו הרמז מוא"ו ועד ה"א ו"ה, והיינו משום שאינו קללה בעצם כמו שפירשתי, ועל כן נאמר מעלה מעלה. ועל זה אמר ר' אבון אם זכיתם וכו', דהא הפוכות דאמר ר' אבא בשם רבי יונתן, היינו שנהפכות לאחרים לברכה ח"ו, ומה בצע לן בזה. אך הענין הוא כי הקללה שהיא בעצם, ואינה נצמח ממנה ברכה לאחרים אף לאותן שהיה הקללה חל עליהם אף לאחר שניחם על הרעה, מכל מקום מאותה הקללה לא יצמח ברכה לעולם, כמו שהיה במבול שהוצרך להיות חרבה הארץ. אבל באלו שאינן רעות בעצם, כשם שבעת חלות הקללות נצמח ברכה לאחרים, כך אחר שישיבו וניחם על הרעה, יתהפך להם בעצמם הקללות לברכה. והן הן דברי ר' אבון דלמה לן שיצמח ברכה לשונאים ח"ו, רק אם זכיתם הריני הופך לכם דייקא קללות לברכות כיון שאינם קללות בעצם, ואם כן קיים מה שאמרנו דבשמירת התורה הוי הולך, ובחילולה רק סובב, ולא קשיא עליה הדה"ד אם בחקותי תלכו, והבן.
2
ג׳עוד פירוש על המדרש הנ"ל, שדוד היה מתפאר בעצמו דבר גדול, לפי שכבר כתבתי שדוד היה אומר שמחתי באומרים לי בית ה' נלך (תהלים קכב א), שדבקותו בהליכתו לבית הכנסת היה כל כך גדול, אף שהוא רק הכנה כמו לחסידים הראשונים בעת התפלה דנאמר בהו ומכוונים את לבם למקום (ברכות ל' ע"ב), והיינו למדריגה הידוע להם, כמו שפירש הרמב"ם במילת מקום, וכזה היה לדוד בהליכה, כמו שפירש האלשיך על הפסוק (תהלים קלב ז) נבואה למשכנותיו. והיינו (ויק"ר ל"ה א) הייתי מחשב למקום פלוני אני הולך, כי בכל יום נעתק ממדריגה למדריגה, ולבאר כמה מיני חשיבות יש ומדריגה הגדולה היא, כמו דפירש בחובת הלבבות על הפסוק (תהלים קיט קלה-קלו) פניך האר בעבדך וגו', (תהלים קיט קלו) פלגי מים ירדו עיני וגו'. ומדריגה זו היתה לדוד, לכך אמר בכל יום ויום וכו'. ועל פי זה יש לפרש מאמר רז"ל (ברכות ל"ד:) במקום שבעלי תשובה עומדין, אין צדיקים וכו'. ולבית דירה פלוני וכו', מרמז גם כן על איזה היכל ומדור הידוע לו מעולם העליון, ונמצא היה כולו דבוק למעלה בהתפשטות הגשמית ולבו בל עמו לילך לבית הכנסת, רק שרגליו מביאות אותו, כל כך היה דבוק בעת הליכה. והכי פירושא דקרא חשבתי דרכי המיוחד לי מצד מקור מחצבי, ואף על פי כן ואשיבה רגלי, כי רגלי הולכים מעצמם מצד הרגלם הטוב. והנה נקדים עוד מה שפירשתי על המשנה (אבות פ"ב מ"א) והוי זהיר במצוה קלה וכו', שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות. כי יש שני מיני קיבול שכר ודוק, וכן בעבירות. והנה עוד יש לפרש על פי האמור שהדבקות שבמצוה הוא הנותנת שכר, ואל תביט לקוטן המצוה, רק לגודל הדבקות שבה, ולכך לא נתפרש שכר מצות בתורה. והיינו מתן שכרן של מצות, שהמצוה כפי מה שהיא בעצמותה נותנת שכר בעצמה ולא שהוא קצוב, וכזה אמר דוד שהיה היצר מתחיל להטעותו לומר שאין שלימות האמיתי תולה במצות התורה, דהא אין מפורש בהן רק שכר גשמי, וכזה פירש העקדה לדרכו עיין עליו. ואם כן לדעתו זה לא היה הדבקות כל כך גדול, כיון שאין זה השלמות והרצון האמיתי, אבל עלה בדעתו מתן שכרן של מצות כאמור, וכן הפסידן של עבירות, ואם כן אינו קצוב ולכך לא נתפרש בתורה, ובאמת הוא השלימות האמיתי, ועל ידי כך ואשיבה רגלי מטעות היצר, והשגה זו בא לו על ידי דבקותו, והיינו חשבתי דרכי, ודוק. וכזה הם דברי ר' הונא בשם ר' אחא ודברי ר' מנחם, הם גם כן תירוץ על קושיא זו. ויש לפרש בשני פנים, שבאמת כתיב שכר ועונש האמיתי, כי שלום הוא ברכה האמיתית לעולם הבא, כאמור (ישעיה נז ב) יבא שלום ינוחו על משכבותם, וכמאמר (רשב"ל) [רבי שמעון בן חלפתא] לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה וכו', אחר מאמר (רשב"ל) [רבי יהושע בן לוי] בש"י עולמות (עוקצין פ"ג מי"ב), וכן כתיב ויספתי ליסרה, ולא נתפרש מה וקאי על עונש עולם הבא, או שכיון לתירוץ הרמב"ם כי שום שכר לא נתפרש בתורה אף שכר גשמי, כי אין לעבוד על מנת כן, רק הוא יעוד שיסייע הקב"ה להבא לטהר, והיינו אם שמוע תשמע, והעונש הוא רק התעוררות. והיינו דברי ר' מנחם חשבתי וכו' ונתתי שלום, והוא אין מדת שכר רק הסרת המעיקים כאמור, ואם לא תשמעו ויספתי ליסרה, ואם הוא בדרך עונש היה ראוי להיות רק במדה ובמשקל כי אין עול, ולא בדרך הוספה, רק הוא בדרך התעוררות ומעורר כל כך עד שיתעורר. והנה לי נראה עוד ליישב על קושיא זו, כי השכר הוא דבר שאין לו תכלית ואיך יתפרש, לכך לא נתפרש רק היעוד כמ"ש הרמב"ם, והעונש לא נאמר רק בדרך התעוררות כמ"ש.
3
ד׳ועוד תירוץ יותר עמוק, כי באמת השכר ראוי להיות זמני כמ"ש בעקרים (וכמו שהארכתי בדרושים אחרים), וענש נצחי, והקב"ה בחסדו היפך הדבר, ואם כן אם יכתוב כפי שורת הדין, הוא ח"ו דבר שוא, כי באמת אינו עושה כך, ואם יכתוב כפי האמת, אם כן יהיה דבר מחויב, וחכמתו ית' הוא שיהיה תמיד תולה ברצונו. והיינו דברי ר' אבא כי הברכות הם מא' ועד תי"ו, היינו שמתפשט מראש ועד סוף שלפנינו, ואם כן אין לו סוף. ועל דרך הרמז א"ת, ר"ת אי"ן תכלי"ת, ואם כן איך יתכן לכתוב מה שאין לו תכלית. והעונש מוא"ו ועד ה"א, היינו לומר שאין מתפשט, והוא להיפך לומר שהיא דרך התעוררות שיחזור לאחור, ולא עוד אלא שהן הפוכות, ר"ל כדברי העקרים שהברכות והקללות הן הפוכות, מהראוי להיות כפי שורת הדין, היינו התירוץ השני שכתבתי כאן, ודו"ק. ותורף זה הפירוש הוא, שהמדרש בא לתרץ למה לא נכתב שכר רוחני בתורה, רק שכר גשמי. וחמשה תירוצים יש לזה, וכולם כתובים בהמדרש כנ"ל, ודו"ק היטב כי נכון מאד הוא בס"ד.
4