ישמח משה, בהרYismach Moshe, Behar
א׳וידבר ה' אל משה בהר סיני (ויקרא כה א). בילקוט שמעוני (ילקו"ש רמז תרנ"ח) א"ר אליעזר הקפר כתיב (שיר השירים ה טו) שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז, העמוד הזה יש לו כותרת מלמעלה ובסיס מלמטה, מה כתיב למעלה מן הענין (ויקרא כה ב) ושבתה הארץ, ואחר כך כתיב (ויקרא כה ח) וספרת לך שבע שבתות שנים, עד כאן. ואומר דרשוני וחיו. ונ"ל על פי מ"ש בספר בנין אריאל הטעם שנאמר גבי שמיטה (ויקרא כה ד) שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, ואצל יובל לא נאמר רק שדך לא תזרע (ויקרא כה יא). דבגמרא מו"ק (דף ג' ע"א) אמרינן מכדי זריעה וזמירה חדא מילתא היא, למה לי דכתב רחמנא, עיין שם. ואמר בספר הנ"ל לתרץ, דהא רש"י כתב בפסוק ושבתה הארץ שבת לה', לשם ה', ופירשו המפרשים דר"ל שלא תאמר דהטעם של שמיטה, היא כדי שתנוח הארץ שנה אחת ולא תכחש חילה, עד כאן דבריהם. והשתא נ"ל דזה כונת התורה בזה, שלא תאמר דהאיסור זריעה הוא משום שתהיה בור שנה אחת היא תועלת לקרקע, לכך אמר וכרמך לא תזמור, דזמירה היינו כריתות ענפים רעים, וזה ודאי דהנחת הזמורים הרעים אינו מועיל לקרקע, ואף על פי כן אסרה התורה, שמע מינה דלא משום תועלת עבודת הקרקע הוא. והשתא אתי שפיר דביובל אין צריך לזה, דליכא למטעי שהוא משם שיהיה שנה אחת בור, דהא בשנה שלפניו שהוא שנת תשע וארבעים, שנת השמיטה היא, ואם כן כבר הוי שנה אחת בור, לכך אין צריך לומר וכרמך לא תזמור, דזריעה וזמירה חדא מילתא הוא, עד כאן דבריו ודפח"ח. ועכשיו נמתיק הדברים, דהכונה פשוטה של מצות השמיטה והיובל, הוא להורות כי לא עזב ה' את הארץ והכל שלו, ובעת שרוצה שלא לעבוד לא יעבדו, הכל כפי חפצו ורצונו ית"ש כעושה בשלו ולה' הארץ ומלואה (תהלים כד א), רק אם עושים הכל כפי התורה והמצוה, אז והארץ נתן לבני אדם (תהלים קטו טז), והמצוה הנ"ל הוא עמוד המורה על השגחה. והנה היו מהפכים דברי אלקים חיים לומר דאדרבה זה מורה על סילוק השגחה, והעולם כמנהגו נוהג על פי טבע, ולכך נצטווינו על השמיטה שיהיה שנה אחת בור, ונמצא יפול עמוד השגחה. לכך אחר שאמרה התורה שדך לא תזרע, שהוא עמוד המורה על השגחה כנ"ל, חששה התורה שלא יפול עמוד הנ"ל, עשתה התורה בסיס תחתיו וכרמך לא תזמור, וביובל אין צריך לבסיס תחתיו, כי כבר יש לו כותרת מלעיל, על דרך משל עמוד שרוצין להחזיקו שלא יפול, עושין לו בראשו כמין עטרה בברזל או בעץ, ומדביקו ומחזיקו בכותל, או מלמטה עושין לה בסיס. והנה יובל יש לו כותרת מלעיל, שהרי נאמר ושבתה הארץ, ר"ל דבשנת שבע שהיא שמיטה שבתה הארץ, ואחר כך וספרת לך וגו', אם כן ממילא ידעינן דשנה שלפני היובל הוי שנת שבע ושבתה הארץ וליכא למטעי, לכך אינו צריך לבסיס תחתיו. והיינו דברי ר' אליעזר הקפר, שהיה קשה לו קושית הבנין אריאל למה בשמיטה נאמר וכרמך וגו' וביובל לא נאמר, גם קושית הגמרא במועד קטן. לכך אמר רבי אלעזר הקפר כתיב שוקיו וגו', דעמודים חזקים צריכים ליסודות המחזיקים, והיינו העמוד הזה יש לו כותרת מלמעלה ובסיס מלמטה, היינו וא"ו המחלקת, ר"ל או בסיס מלמטה, ור"ל לכך בשמיטה צריך לבסיס מלמטה שאין לו כותרת מלמעלה, אבל ביובל מה כתיב למעלה מן הענין ושבתה הארץ, ר"ל שבשנת שבע ישבות הארץ, ואחר כך וספרת לך שבע שבתות וגו', וקדשתם את שנת החמשים, הרי ידעינן דשנה שלפני יובל שובת ארץ, ואם כן יש לו כותרת מלמעלה דליכא למטעי, לכך אינו צריך לבסיס תחתיו כנ"ל, והוא כפתור ופרח בס"ד.
1
ב׳בהר סיני (ויקרא כה א). ברש"י (ד"ה בהר) מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו בסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בתורת כהנים וגו', עיין שם. והנה המזרחי פירש להא דהתורת כהנים דמנא לן למילף לכל המצות, דהיינו משום דמדה היא בתורה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד וכו', דשמיטה בכלל אלה המצות הוי (ויקרא כז לד), דקאי לכולי עלמא בין לר' ישמעאל ובין לר' עקיבא על כל המצות, ע"כ לענין כללו דנאמרה בסיני ויצא מן הכלל ללמד גם על הפרטים, אם כן מלמד על הכלל כולו, רק הקשה המזרחי על התורת כהנים הנ"ל למה ליה לתרץ על הך קושיא דמה ענין שמיטה וכו', דר"ל בהר סיני למה נאמר כיון דכל המצות נאמרו מסיני, הך תירוצא דילפינן מינה לכל המצות, דהא בלא זה דילפינן מיניה לכל המצות, מתורצא הך קושיא דצריך קרא לפרטים דשביעית, רק דממילא ילפינן מחמת הך מדה, והכי הוה ליה למימר אלא דקרא אשמועינין דנאמרו בשמיטה כללותיה ופרטותיה מסיני, ומה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני, כך כל המצות כולן וכו'. והניח בקושיא ולא תירץ (כולם) [כלום], ובאמת קושיא עצומה היא. והנה לכאורה י"ל דכונת רש"י במ"ש ונ"ל וכו', היה ליישב קושית המזרחי הנ"ל, דר"ל לפי שלא מצינו שנשנית בערבות מואב, למדנו שגם הפרטים דשביעית נאמרו מסיני, ואם כן בהר סיני למה, אלא ודאי דבא ללמד על הכלל כולו. מיהו זה אינו, דאם כן אין ענין הך קושיא של תורת כהנים מה ענין שמטה וכו', תולה במה שאמר והלא כל המצות כולן מסיני נאמר, דהא י"ל דיש הפרש מחמת הפרטים, רק דקשה קושיא אחרת לגמרי, דבהר סיני למה והלא כבר למדנו ממה שלא נשנה בערבות מואב, ואין זה הקושיא של התורת כהנים. ועוד קשה דבאמת לא קשה דמכל מקום צריך לומר בהר סיני, לומר שלא נאמרו הפרטים באוהל מועד, דלא תימא דבאהל מועד דכתיב בריש ספר ויקרא, קאי על כל הפרטיות שבספר ויקרא כמ"ש המזרחי שם, ודו"ק.
2
ג׳והנ"ל בזה, דהנה עוד הקשה המזרחי מאחר שהכל מסיני נאמר אף הכללות והפרטים, אם כן מאי האי דאמרו רז"ל כל דבר שנאמרה ונשנית, לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה, איזה דבר חידוש יש, כיון שתיכף נאמרו בסיני אף הפרטים כולם, והיא לכאורה קושיא עצומה. והנה לכאורה רציתי לומר דלא קשה מידי, דהא בעל מימרא דהא דכל פרשה שנאמרה ונשנית, הוא תנא דבי ר' ישמעאל (הוא בכמה מקומות בש"ס עיין במנחות (דף יו"ד וב"ק דף ס"ד: וסוטה דף ג'. ועוד בכמה מקומות), והנה תנא דבי ר' ישמעאל עם ר' ישמעאל אחד הוא כמבואר בש"ס בכמה מקומות, ועיין בתוספת קדושין (דף ל"ז ע"ב), ובתוספת בפסחים (דף ה' ע"א) ד"ה דברי ר' ישמעאל וכו', עיין שם. ולפי זה לא קשה מידי, דהא ר' ישמעאל הוא דסבר בזבחים (דף קט"ו:) כללות נאמרו בסיני ופרטות באוהל מועד, וברייתא דתורת כהנים שהביא רש"י כאן, באמת אתיא כר' עקיבא שם בזבחים כמ"ש המזרחי בעצמו כאן, כן נ"ל לכאורה. והנה לכאורה יש סיוע רב לזה ממסכת סוטה (דף ג' ע"א וע"ב), דמבואר שם בגמרא פלוגתות בלעולם בהם תעבודו (ויקרא כה מו), ובלה יטמא (ויקרא כא ג), ובוקינא את אשתו (במדבר ה יד), דר' ישמעאל סובר בכלהו רשות, ור' עקיבא סובר בכלהו חובה, ומסיק הש"ס שם בכולן דר' ישמעאל כתנא דבי רבי ישמעאל, עיין שם. אלמא דר' עקיבא לא סבר כתנא דבי רבי ישמעאל, ואם כן נוכל שפיר לומר דהיינו משום דר' עקיבא לשיטתו דסובר דכללות ופרטות הכל מסיני נאמרו, ואין במציאות נאמרה ונשנית בחידוש רק הכל ריבוי. אבל זה אינו, דהא בשבועות (דף י"ט ע"א) מבואר גבי הא דסובר ר' עקיבא בידיעות הטומאה, דלא בעי דידע באיזה טומאה איטמי בנבלה או בשרץ, דר' עקיבא סובר כתנא דבי ר' ישמעאל הנ"ל, עיין שם. אלא מחוורתא כמו שתירץ המזרחי, והוא תירוץ אמיתי. והא דבסוטה דדריש ר' עקיבא ולא אמר כתנא דבי ר' ישמעאל, לא [משום דלא סבירא כתנא דבי ר' ישמעאל, רק משום](משום רק דל"ש כתנא דבי ר' ישמעאל) דכל היכי דאיכא למדרש דרשינן, ועיין שם בסוטה (דף ג'.) בתוספת ד"ה לא נשנית וכו', שהניח בתימה על רבי ישמעאל משום זה, עיין שם. והא דלא חייש ר' עקיבא שם בשבועות להא דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן, על כרחך צריך לומר כמו דצריך לומר לענין קושיות התוספת בסוטה על רבי ישמעאל, דודאי יש לרבי ישמעאל איזה טעם דלא חשיב ליה לאיכא למדרש, ור' עקיבא חשיב ליה לאיכא למדרש, כן צריך לומר שם במסכת שבועות דיש לרבי עקיבא איזה טעם דלא חשיב ליה לאיכא לאיכא למדרש, ור"א חשיב ליה לאיכא למדרש, ודו"ק. והנה תמהתי מה זה נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא שם בזבחים (קט"ו ע"ב), מאי נפקא מינה בזה אם נאמרו כללים ופרטים בסיני או באוהל מועד, בין כך ובין כך מפי הגבורה נאמרו יהיה באיזה מקום שיהיה, ואם גבי אדם אמרו (תענית כ"א ע"ב) אין המקום מכבד את האדם וכו' והבן, ומה דהוי הוו ואין כאן בזה נפקא מינה כל כך למסבר קראי, עיין בחגיגה (דף וא"ו ע"ב) בתוספות ד"ה מאי נפקא מינה, עיין שם. ואם הוי אמרינן דבהך (דהך) תנא דבי ר' ישמעאל תולה פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא, הוי ניחא הך פלוגתא, דהוי אמרינן דבהא פליגו, ונפקא מינה לכמה דברים כמה אשלי רברבי דתליא בהך, כמו שציינתי לעיל בכמה מקומות בש"ס, אבל כבר דחיתי זה לעיל בראיה ברורה. והנה לכאורה רציתי לומר דיש נפקא מינה רבתי אם עולה שהקריבו ישראל במדבר, צריכה הפשט וניתוח או לא כמבואר שם בזבחים (קט"ו ע"ב), וכי תימא בהא גופא קשה מאי דהוי הוי, וגם בזה ליכא למסבר קראי, דאין שום משמעות ופירוש נוטה לכאן או לכאן בקרא, וגם מה שתירץ הגמרא בחגיגה (דף וא"ו ע"ב) על הקושיא למאי נפקא מינה, לא שייך כאן שני התירוצים ודוק, דהוא עכשיו ודאי דאין עולה בלא הפשט ונתוח. מיהו י"ל דבזה תולה אי עולת ראיה הוי, או עולת תמיד הוי כמבואר שם בחגיגה (דף הנ"ל), ונפקא מינה בזה לדידן או עולה מעה כסף וחגיגה שתי כסף, או ההיפך כמבואר שם בחגיגה. אבל זה אינו, דלהמסקנא (שם ע"ב) סמי מכאן ר' ישמעאל עיין שם, ואף לפי ההוה אמינא אף דסובר דמוכרח מהא דרבי ישמעאל דעולות ראיה הוי, מכל מקום אינו מוכרח מהא דר' עקיבא דעולת התמיד הוי, רק במקום אחר סובר ר' עקיבא כן להדיא עיין שם, וגם על הברייתא דתורת כהנים הנ"ל שהביא רש"י כאן (ריש הפרשה), קשה גם כן מה כל הרעש הזה, מאי נפקא מינה בזה היכא נאמרו הפרטות או בסיני, או באוהל מועד, או בערבות מואב, כיון שבין כך ובין כך מפי הגבורה נאמרו. והנ"ל דבזה תולה אשלי רברבי, וזה מקור הפלוגתא דפליגו ר' ישמעאל ור' עקיבא בכל התורה, דרבי ישמעאל דריש כללי ופרטי, ורבי עקיבא דריש רבוי ומעוטי, עיין במסכת שבועות (דף ד' ע"ב) ושם (דף כ"ו ע"א), ור' ישמעאל לשיטתו ור' עקיבא לשיטתו, דעיין שם בשבועות (דף ד' ע"ב) ברש"י ד"ה דדריש ריבוי ומיעוטי, שמבאר שם היטב ענין זה הפלוגתא, עיין שם. ועל פי זה יובן דלמאן דאמר כללות נאמרו בסיני בקצרה, היינו ודאי בלא פירוש, ואחר כך נתפרש באוהל מועד בפרטיות וציר נאמן לשולחיו, ודאי לא כיחד תחת לשונו אות אחת ואמר שתי האמירות לישראל, והכלל הוא שנאמר בסיני, והפרט הוא שנאמר באוהל מועד, אם כן ודאי דפרט פירושו של הכלל, לכך דורש בכללי ופרטי, מה שאין כן לר' עקיבא בסיני נאמר תיכף בביאור, ואם כן קשה למה סתם ופירש, יאמר תיכף בביאור, אלא ודאי דהוא ריבוי ומיעוטי, וזה ברור מאד לדעתי. ואם כן נפקא מינה דינים הרבה מאד, כמבואר שם בשבועות ובמנחות (דף כ"ח) ועוד בהרבה מקומות. ורש"י לשיטתו אזיל דפירש בפרשת ויקרא (ויקרא ה ד) לכל אשר יבטא, לרבות לשעבר, והיינו כר' עקיבא דדריש ריבוי ומיעוטי, לכך סתם כאן כדברי התורת כהנים. וכיון שזכינו לזה, ממילא מיושב הך קושיא של המזרחי הנ"ל, דגם הקראי אינו מיושב בלא זה, דילפינן מיניה דאף אם בא להורות על הפרטים דשביעית, מכל מקום קשה מאי נפקא מינה האיך נאמרו הפרטים ומה מלמדים, דהא התירץ הנ"ל דהיינו הך אי דרשינן כללי ופרטי או ריבוי ומיעוטי, אינו רק אם ילפינן מניה לכל המצות, מה שאין כן אם הוא רק בשמיטה, הא ליכא נפקא מינה והדרא הקושיא דמה מלמדינו בזה, ודוק.
3
ד׳אך קשה מאד לפי זה על ר' ישמעאל, היכי פליג על מדה בתורה וכו'. ונ"ל ליישב, דהא י"ל קושית התורת כהנים מה ענין שמיטה אצל הר סיני באופן אחר, ומקודם נקדים לפרש רש"י (בדיבור הסמוך [ד"ה שבת]) ושבתה הארץ שבת לה', לשם ה' כמו שנאמר בשבת בראשית (שמות כ י), ועיין ברמב"ן ומזרחי. והנ"ל בזה, דעיין בכלי יקר מה שכתב הטעם על השיטה ושפתים ישק, ואף אני אענה חלקי בסגנון הזה, דהנה ניזונו ישראל במדבר במן והיא השגחה גלויה, וראתה חכמתו יתברך שיפסק המן בהיותם בארץ, או שאם יהיה תמידי גם היא יתחשב לטבעי, או כדי שיהיה הבחירה החפשית מוחלטת והבן כנ"ל, ויהיה מאיזה טעם שיהיה. והנה כפי ההשקפה יראה שנעתקו ממזון ההשגחיי למזון הטבעיי, אבל באמת זה אינו, דכמו שאז היינו ניזונים במזון השגחיי, כן גם עתה במזון השגחיי ההוא עצמו, וכן מעתה ועד עולם, רק ההפרש שאז בהשגחה גלויה, ועכשיו בהשגחה מסותרת ומעוטפת, וראתה חסדו יתברך לעורר אותנו על זה הקוטב, ולכך ציוה בלקיחת הצנצנת המן (שמות טז לג). וזה טעם השמיטה לדעתי, דמורה לנו שמזון הזה מתבואת הארץ הוא ממש כמו המן, ולכך כמו במן וביום השביעי שבת לא יהיה בו (שמות טז כו). ככה בשדה דוגמא לזה ובשנה השביעית לא יהיה בו (בו), דביום השביעי אי אפשר דהרי התבואה עומדת בקמותי' עידן עידנים, כנ"ל בטעם השמיטה. ועל פי זה נ"ל לבאר מה שאמרו רז"ל (תנחומא בשלח סי' כ') לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן. דלכאורה תמוה דהמן נמשך ארבעים שנה (שמות טז לה), והתורה לעד ולנצח נצחים. אבל הענין הוא, מי שמשקיף בשכלו שגם עתה אוכל מן, משליך על ה' יהבו ויכול לעסוק בתורה כנ"ל. והנה בזוהר (ח"ב פ"ח ע"א) הקשה על יום השבת, וכיון דלא משתכח ביה מזוני, מה ברכתא אשתכח ביה. ותירץ דמההוא יומא מתברכין מיניה כל שית יומין עילאין וכו', עיין שם. והנה כעין הקושיא זו יש להקשות על השמיטה שהיא קדושא והיא מסטרא דברכה כנודע, והנה שם אלקים שהוא דין מורה על הצומצום, מה שאין כן הויה רחמים מקור השפעות. והיינו דכתיב בשבת בראשית ויום השביעי שבת לה', ר"ל לשם ה' שהוא מקור השפעות, וכן הכא כתיב (הארכתי) בשמיטה בשבת לה', ומפרש בקרא דבתריה, דהיינו שעל ידי זה (ויקרא כה ג) שש שנים תזרע שדך וגו', וזה ממש דברי רש"י שבת לה', לשם ה' כמו שנאמר בשבת בראשית, והבן. והנה במעולפת ספירים מביא בשם רעיא מהימנא דבנתינת התורה הוציא ישראל ממשא חקי הטבע, ועל פי זה מקשר שני הדרשות של בהבראם (בראשית ב ד), בה"א בראם (ב"ר י"ב י'), באברהם (ב"ר י"ב ט') עיין שם. ועל פי זה נ"ל שגם השלשה דרשות (במדרש רבה בראשית) אנו ניזונים בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, ובשביל התורה שנקראת ראשית, ובשביל משה שנקרא ראשית, מתאחדין זה עם זה, וגם עם הדרשות שמביא הרעיא מהימנא הנ"ל, דהנה העולם נברא בשביל ישראל, והם באו לעולם על ידי התורה, והתורה בא להם על ידי משה כמבואר במנחות (נ"ג ע"ב) יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים, וכן זה מזה, עיין שם והבן. והנה לפי זה יש לומר דלכך נאמר כאן בהר סיני, להורות דכמו מעמד הנבחר הוציאם מהטבע, הכי נמי ענין שמיטה כמ"ש. ולפי זה אינו מלמד כלל אף לעצמו לענין הפרטים, והבן. או יאמר, דלכך נכתב בהר סיני כאן, להורות דהתורה דניתנה אי אפשר לקיים רק ביסוד הזה שהשמיטה מורה עליה, וכמאמר רז"ל לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן כמ"ש לעיל. והנה איתא במסכת ברכות (דף ל"ה ע"ב) תנו רבנן ואספת דגנך וגו' (דברים יא יד), מה תלמוד לומר וכו', הנהג בהם מנהג דרך ארץ דברי רבי ישמעאל, ור' שמעון אומר וכו', עיין שם. והנה בהאי ענינא כתיב שש שנים תזרע שדך וגו' ואספת את תבואתה, ואם כן לר' שמעון אינו מיירי על אופן המעולה, דהא הוי כמו ואספת דגנך והבן, מה שאין כן לרבי ישמעאל. והנה ר' שמעון תלמודו של ר' עקיבא, כמו שאמרו רז"ל (יבמות ס"ב ע"ב) עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, והם ר' מאיר ר' יהודה ור' שמעון, וסתם ספרי ר' שמעון וכלהו אליבא דר' עקיבא. והנה ר' עקיבא אזיל בשיטת ר' שמעון, דודאי ר' שמעון אזיל בשיטת ר' עקיבא רבו, ואם כן אין לומר דמיירי הקרא באופן המעולה בהיות ישראל למעלה מן הטבע על דרך שניתנה התורה, דאם כן אמאי אמר תזרע שדך, וכן ואספת את תבואתה, ואם כן אין לומר דלכך נאמר בהר סיני כמ"ש, אלא ודאי דמלמד הפרטים, ומדה היא בתורה בדבר שהיה בכלל כנ"ל, אבל רבי ישמעאל לשיטתו דגם באופן המעולה דלא ימוש (יהושע א ח), אמר הנהג בהן מנהג דרך ארץ, אם כן יש לומר שפיר דלכך נאמר בהר סיני כמ"ש, ואינו מלמד כלל על הפרטים אף על עצמו, ולא קשה מידי כנ"ל.
4
ה׳עוד י"ל על לשון התורת כהנים מה ענין שמיטה אצל הר סיני וכו', לתרץ ג' קושיות שהקשה המזרחי, ונדחק מאד ולא הועיל כלום. והנ"ל בזה, דנדקדק דלימא מה לשמיטה אצל הר סיני. והנ"ל בזה, דענין, היינו בכל מקום שורש הדבר שעוסק בו זולת הנטפל, והנה הראב"ע כתב כי שורש השמיטה כאן, להזכיר שהוא מתנאי ארץ, ואגב נשנו הדינים, עיין עליו. ואם כן לזה קרא ענין שמיטה, דהיינו שהוא מתנאי ארץ שהיא עיקר הענין שעוסק בו כעת. והנה בהא דנאמר בהר סיני, יש לומר בתרין אנפין, או דקאי על הדינין, או דקאי על ענין שמיטה, דהיינו מה שהוא תנאי ארץ נאמר בסיני, ואם כך הוי אמרינן, לא הוי קשה קושית התורת כהנים, דהא זה דהוי תנאי לאו מצוה היא. אך על זה קשה שפיר מה ענינה של שמיטה אצל הר סיני דהוי שני הפכים, דהא דרשו רז"ל (עירובין נ"ד ע"א) חרות (שמות לב טז), חירות משיעבוד מלכיות והבן, ואם כן מקשה התורת כהנים בדרך ממה נפשך כנ"ל. והנה במה שכתב רש"י ונ"ל דהכי פירושו, עיין ברמב"ן מה שהקשה שני קושיות, והנה במזרחי הקשה עוד דאם כן הוי ליה הרבה כתובים הבאים כאחד. ולכאורה היה נראה בישוב כל הנ"ל, דאין כונת רש"י להוכיח דהפרטים בשמיטה נאמרו בהר סיני, דהא ודאי דהקרא בהר סיני קאי על כל הפרטים, דאי על הכלל, לא צריך קרא דהוא בכלל כל המצות כקושית התורת כהנים, רק דכונת רש"י ליישב קושית הרמב"ן השניה מהיכי תיתי להקיש שאר המצות לשמיטה, וכתב רש"י דלגופיה לא צריך, ובודאי דבא ללמד על שאר מצות, ואם כן מיושב גם קושיא ראשונה של הרמב"ן דשאר מצות דלא נשנו בערבות מואב מנא לן למילף, ואם כן קושיא שניה של הרמב"ן וקושיא הראשונה חדא מתורצת בירך חברתה, וגם קושית המזרחי הנ"ל נתיישב. אבל לפי מה דהמזרחי שדא ביה נרגא בקושית הרמב"ן, גם זה אינו מחוור דאכתי צריך לגופיה דלא נימא דהפרטות נאמר באוהל מועד. ומיהו גם לפירוש המזרחי תמוהין מאד דברי רש"י, דאי כונת רש"י להוכיח דהפרטים של שביעית נאמרו בהר סיני לבתר דגלי לן קרא בהר סיני, למה לי הא דלא נשנא בערבות מואב, בלא זה מוכח דהא על הכלל לא צריך קרא כמ"ש, ואי כונתו דבלא זה הקרא מוכח בשביעית, הלא לא מוכח כלל דאיכא למימר דבאוהל מועד נאמרו, והמזרחי במחילת כבודו מחליק בשמן ולא הועיל, וצריך עיון גדול ליישב פירוש רש"י הנ"ל.
5
ו׳ושבתה הארץ שבת לה' (ויקרא כה ב). פירש רש"י (ד"ה שבת) לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית. והוא תמוה, ועיין ברמב"ן ובמזרחי. והנ"ל בזה, דהא היה מקום לפרש בפסוק ושבתה הארץ שבת לה', על פי שאמרו רז"ל (בריש פרק כיצד מברכין, ברכות ל"ה ע"א) רבא רמי, כתיב (תהלים כד א) לה' הארץ ומלואה וכו', כאן קודם ברכה וכו'. ושם (ברכות ל"ה ע"א) הנהנה מעולם הזה בלא ברכה, כאלו נהנה מקדשי שמים, וכאלו גוזל וכו'. והטעם דאף דהכל נברא בשביל ישראל, מכל מקום לא נברא רק לכבודו שיהיה ממנו ברכה לשם ה' יתברך. אם כן אף כאן היה מקום לומר דקרקע של הקדש לבדק הבית, יהיה מותר בכל מלאכה בשביעית, לכך פירש רש"י דהפירוש הוא שתשבות לשם ה' כמו שנאמר בשבת בראשית לה', והפירוש לשם ה', דאי אפשר לפרש כעין זה, דהא אפילו מלאכת המשכן לא דחי שבת, כמו שנלמד מקרא (ויקרא כו ב) את מקדשי תיראו ואת שבתותי תשמורו ומריש פרשת ויקהל (שמות לה ב), ומפסוק ויצו משה (שמות לו ו), כנ"ל נכון בס"ד ומיושב קושית הרמב"ן, והבן.
6
ז׳עוד ביאור על דברי רש"י, על פי המבואר בספר עיר דוד (בפרשה זו) בשם תפארת הגרשוני בשם מטה משה בהלכות שבת, טעם לשמיטה להשלים שבתות ה' מה שמגדל צמחים, כי אף שאנו מונין ללבנה, מכל מקום על ידי העיבורים נחשבת שנת החמה שס"ה ימים, והוי השבתות של ששה שנים שי"ב שבתות, כי בכל שנה יש נ"ב שבתות לשס"ד יום, ועם הנ"ב שבתות של שנת השביעית, הוי שנה שלימה שס"ד ימים ועוד יום אחד, כי בצירוף כל השבעה שנים יום לשנה, יש גם כן שבעה ימים, ויש כאן עוד שבת אחד והבן, עד כאן דבריו בתוספת נופך גדול. ולפי זה יובן דמה שנאמר בשבת בראשית שבת לה' (שמות כ יט), ר"ל שכביכול גם לה' שבת הוא. והנה גידול הצמחים ידוע כי לה' הוא, כמו שנאמר (תהלים קמז ח) המצמיח הרים חציר. והן דברי רש"י ז"ל לשם ה', ר"ל עבור ה' שמגדל צמחים, כמו הביאו כפרה על כביכול שמיעטתי את הירח (שבועות ט' ע"א), כשם שנאמר בשבת בראשית, ר"ל שנאמר שבת לה', שגם הוא כביכול משמר שבת, לכך צריך שביעית להשלים, והבן.
7
ח׳וכי תמכרו ממכר (ויקרא כה יד). במדרש (ויק"ר פרשה ל"ג סי' וא"ו) עתידין אתם לימכר לאומות העולם, אלא תהיו שותפין וכו', כדרך שעשו חנניא מישאל ועזריה שאמרו לנבוכדנצר וכו' (דניאל ג יז) אלהנא די אנחנו פלחון יכול לשזבותנא וגו', (דניאל ג יד) ענא נבוכדנצר ואמר להון הצדא וגו', מה באתם לעשות וגו' צדו, תרגום תוהו ובוהו (בראשית א ב) צדיא וכו'. שם (ויק"ר ל"ג ו') ורבנן אמרו חדא אמר להם נבוכדנצד, לא כך כתב לכם ישעיה (ס יב) כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו, עיין שם במדרש שזה היו טענת נבוכדנצר שטען נגד חנניא משאל ועזריה שיעבדו לטעותו. והוא פלא גדול דאיך נלמד מהאי קרא שיעבדו עבודה זרה. והנה המתנות כהונה והיפה תואר מוחקין וגורסין לא כך כתב לכם ירמיה (כז ח) והיה הגוי והממלכה אשר לא יעבדו את נבוכדנצר וגו'. אבל לי נראה דגם גרסא הישנה אתי שפיר, דנ"ל לפרש הא דאמר נבוכדנצר הצדא, על פי המדרש שאמר משה אם לא תשא לחטאתם, גם אני אחטא כמוהם ולא יהיה לך מקום לקיים שבועות אבות, ועל כרחך תצטרך לישא לכולם כדי לקיים שבועתך, ולא לאחד בלבד כי כלום משא פנים יש בדבר, עד כאן. הכי נמי יש לומר דהלא אמרו ר"ל (במסכת מגילה (י"ב ע"א) דנתחייבו כליה, מפני שהשתחו לצלם, אך לא היה כליה באמת, משום שהם לא עשו אלא לפנים. אבל נבוכדנצר הרשע דלא היה יודע מחשבות, אם כן לדעתו נתחייבו כליה ח"ו, אך הלא כבר נשבע שלא יכלה ישראל. וזה שאמר להם הצדא שאתם רוצים לעשות צדיא וריקניא שרק אתם לבדכם תשארו, כי אם גם אתם תחטאו, אז מוכרח לישא לכולם, אבל אם אתם לא תחטאו, יכלו כולם ותעשו קרחה בעולם, כנ"ל נכון בס"ד. והן הן דברי רבנן דאמר להם שאתם רוצים להחריב כל העולם ולעשות צדי ורקניא בעולם, דלא כך כתב לכם ישעיה כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו, ואף כי לפי פשוטו של מקרא ר"ל שלא יעבדו את ישראל, עיין שם בהמשך המקראות, מכל מקום נוכל לפרש גם כן דמוסב כלפי הקב"ה, ואם כן כל הגוים יאבדו וגם ישראל ח"ו, כיון שכולם עבדו לצלם ולא ישארו רק אתם לבדכם ותהיה צדיא ורקניא, אבל אם גם אתם תחטאו ויהיה מוכרח ממילא לישא לכל ישראל, דמה יעשה לשבועת האבות שנשבע להם שלא יכלה זרעם, וממילא דגם האומות לא יתענשו דכלום משא פנים יש בדבר, והבן. או יאמר, דגם אם יתפרש לפי פשוטו דר"ל הגוי אשר לא יעבדו את ישראל, מכל מקום מבואר דהאומות הם רק טפלים לישראל ולא נבראו רק בעבורם, לכך אלו שלא יהיה לישראל תועלת מהם יאבדו, אם כן אלו יכלו ישראל ח"ו ולא ישאר מהם רק שלשה, בודאי גם האומות יאבדו דלא יהיה הטפל עדיף מן העיקר והבן זה, וכמ"ש על המדרש בואו ונתיעץ על קדשי קדשים ששחיטתן בצפון כנ"ל. והנה הדרשה תדרוש, אבל האמת כגרסת היפה תואר, וכמו דמוכח מהמדרש אחר כך דאמר להון או אתון מקיימי' רישיה דהדין פסוקא וכו', אבל בהפ' הצדא הוא נכון מאד בס"ד.
8
ט׳ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ (ויקרא כה כד). על פי מה דאיתא באור החיים על הא דאיתא (פסחים פ"ז ע"ב) לא הגלה הקב"ה את ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, והיינו ליקוטי הניצוצות. והנה אם לא חטאו ולא היו גולין, האיך היו מלקטים הניצוצות. רק הענין הוא, דאם לא היו חוטאים היה כח נפשם בריא אולם, והיה בכחם למשוך דרך ארצם הכולל כל העולם, וכל העולם יונק ממנה כל ירך וכל נתח טוב, רק כיון שהוחלש כחם ואין לאל ידם למשוך מרחוק, על כן הוצרכו לגלות למקום הניצוצות וללקטן, עד כאן. ואם כן אם זכו היה מתפרש הפסוק ובכל ארץ אחוזתכם, דהיינו כמשמעו בכל ארץ ישראל גאולה תתנו לארץ, דהיינו לעולם שארץ ישראל הוא הכולל, ומכל מקום יתנו גאולה לענפים, עד שמכל ארץ ישראל יוכלו ליתן גאולה לכל העולם. ומ"ש גאולה תתנו לארץ, שכל דבר שאינו על קוטב נקודת בריאתה, הרי היא גולה ממקומה ומדריגתה, כמו שכתב הרמב"ם בשיתוף שם מקום, כמו מחלוקת בקומה עומדת (שבת ט"ז ע"ב), וכמו הנה מקום אתי (שמות לג כא), וברוך כבוד ה' ממקומו (יחזקאל ג יב), והבן. והנה השבה אל קוטבה, הוא הגאולה. והנה מבואר במדרש שמואל (אבות פ"ו מי"א) כל מה שברא הקב"ה בעולמו וכו', ואומר (שמות טו יח) ה' ימלוך לעולם ועד, עיין שם מ"ש. ועל הנקודה זו נקרא ארץ קנין כמבואר שם במשנה (אבות פ"ו מ"י), מלאה הארץ קניניך (תהלים קד כד), ר"ל כמו קנין דלא שדי אינש זוזי בכדי (כתובות ל"ו ע"ב), והוא ודאי לאיזה תכלית, והבן. והיינו גאולה תתנו לארץ דייקא כנ"ל.
9
י׳וכי ימוך אחיך (ויקרא כה לה). במדרש (ויק"ר ל"ד ג') הדה"ד (משלי יא יז) גומל נפשו איש חסד, וי"ל על פי המדרש (ויק"ר ל"ד ב') וכי ימוך, הדה"ד (משלי יט יז) מלוה ה' וגו'. והיינו שאין האדם בעל החסד, דהא גומל נפשו, דהרי מקבל שכר, והבן.
10
י״אבמסורה ולא מצאה היונה מנוח (בראשית ח ט). ואם לא מצאה ידו די השיב (ויקרא כה כח). גם צפור מצאה בית (תהלים פד ד). ונ"ל לפרש המסורה הנ"ל בשבעה דרכים כיד ה' הטובה עלי.
11
י״ב(א) דהנה ידוע כי הצדיקים נמשלו ליונה, כאמרם ז"ל (שהש"ר פ"א ב') שיונה כל זמן שמכרת בן זוגה, אינה נדבקת בבן זוג אחר. וגם אמרו רז"ל (במסכת ביצה, י"א ע"א) דיונה כל זמן דחזי' לקינה מדדה, ואם לאו אינה מדדה עד כאן, וזה דרך הצדיקים, והבן. וכתבו הספרים דהחוטאים נמשלו לציפור דרור שאינה מקבל מרות. ונראה שלכך מצורע מביא ציפרים, כי מצורע (ויקרא יד ב), דרשו (ערכין ט"ו ע"ב) מוציא רע, והוא אמר ללשוני נגביר מי אדון לי והבן, ועיין ביערות דבש חלק שני בענין ר' חנינא בן דוסא (בדף ס"ז ע"ב), ומבואר שם דתלתא כרעי דסמכי, הם הג' עמודים תורה ועבודה וגמילות חסדים עיין שם, והדין עמו כי כעולם גדול כך עולם קטן. והנה כבר כתבו הספרים כי העשיר הוא רק צינור להשפיע להעני ולהשיב לו את שלו, ואם אינו משיב לו, גזל הוא בידו, וכבר כתבתי (בהפטורה לשבת הגדול) על הפסוק (מלאכי ג כ) וזרחה לכם וגו' שמש צדקה, דעיקר עבודת הצדקה הוא ביש לו מניעות, ואף על פי כן הוא נותן. וידוע דחטאיך בצדקה פרוק (דניאל ד כד). ועל פי זה מבואר ולא מצאה היונה מנוח, היינו הנשמה שנדבק בו בתורה ועבודה, מכל מקום לא מצאה מנוח לפעמים, דהיינו דאם נחסר לה גמילות חסדים, אין לה מנוחה שלימה כי נחסר חד סמכא, אבל אם לא מצאה ידו די השיב לו, ר"ל שלא מצאה ידו כל כך שיהיה די כפי אשר ישיב לענים, דהיינו שנותן יותר מכדי יכולתו, אז גם ציפור, דהיינו שהוא חוטא לפעמים מצאה בית, כי חטאיו בצדקה פרוק, והבן.
12
י״ג(ב) או יאמר, על פי היערות דבש (חלק א' דף נ"ח ע"ב) על הפסוק (תהלים פד ד) גם ציפור מצאה בית, כי אין עוף נקרב בבמה (זבחים ס"ט ע"א), עיין שם הטעם. ושלימות כל המין אם מאותו המין נקרבים לה', ותורים ובני יונה הוא מין ציפור, עיין שם. ועל פי דבריו נ"ל ליישב קושית התוספת בפרק שלוח הקן (חולין דף קל"ט ע"ב ד"ה ת"ש) דמהא דגם ציפור מצאה בית, מוכח דאיירי נמי בטמא, דאטו טמא לא מצאה בית, דלפירוש היערות דבש על כרחך לא איירי אלא בטהור ודוק, ועל פי מ"ש במקום אחר ביערות דבש על המדרש שאמר אליהו בהר הכרמל ובדברך עשיתי (מלכים א' יח לו), כשם שעשית שמים וארץ, שנאמר (תהלים לג ו) בדבר ה' שמים נעשו, עד כאן. על פי שכתבו המפרשים דבית חוניו היה לשמים אף דנאסרו הבמות, היינו בארץ ישראל. ועל פי המדרש (מגילה כ"ט ע"א) דתבור וכרמל מערי חוץ לארץ היה, ונקבעו בארץ ישראל על ידי שבאו למתן תורה. וזה שאמר אליהו כשם שעשית, דאז היו מחוץ לארץ ומותר בו במה, והבן. ועל פי זה מבואר גם ציפור מצאה בית כנ"ל, אבל אם לא מצאה ידו די השיב (ויקרא כה כח), דהיינו שאין ישראל עושין תשובה שיהיה כדאי להשיב הבית על תילה, כי כל דור שאין נבנה בית המקדש בימיו וכו' (ירושלמי יומא פ"א ה"א), אז ולא מצאה היונה מנוח (בראשית ח ט), כי אם בהמה תמצא מנוח, אבל יונה לא מצאה מנוח, והבן.
13
י״ד(ג) או יאמר, כי ידוע (ברכות נ"ג ע"ב) דיונה לכנסת ישראל מתולה, וידוע דהשכינה נקראת כנסת ישראל, וידוע דעלה כתיב (משלי כז ח) כציפור נודדת מקינה וגו' ונמשלה לציפור, וכן נאמר בקן ציפור שלח תשלח (דברים כב ז), ומבואר בזוהר הקדוש. והנה מבואר במדרש תנחומא פרשת מקץ (תנחומא מקץ סי' י') (והביאו הנזר הקודש בבראשית רבה פרשה צ"ב סי' חי"ת עיין שם), דעל ידי שהכו לבנימין על כתיפיו, זכה לבין כתיפיו שכן (דברים לג יב), דהיינו שתשרה שכינה בין כתיפיו, עיין שם. ומבואר דעל ידי דאותו צדיק נקי היה מלקיחת הגבוע, ולא ידע ממנו שישיבנו, ואחר כך נמצא אתו וכבושת גנב כי ימצא ואין פה להשיב כי נמצא הגנב, וכל התנצלותו לא יכנס בלב השומע, ובאמת היה האמת אתו, לכך זכה לכל הכבוד הזה. וזה פירוש המסורה (בראשית ח ט) ולא מצאה היונה, ר"ל כנסת ישראל מקום שתהיה ראוי שתנוח שם, (ויקרא כה כח) ואם, ר"ל כאשר לא מצאה ידו די השב, שלא היה יכול באמת להשיב הגניבה כי לא ידע ממנה, וגם נדרש ולא מצאה ידו די השיב להתנצל עצמו, ר"ל אין פה להשיב כי כל רואיו יעידון ויגידון כי נמצא אתו הגניבה, על ידי זה (תהלים פד ד) גם ציפור, ר"ל השכינה כביכול מצאה בית, כי זכה לבין כתפיו שכן ונתקדש המקום, והבן.
14
ט״ו(ד) על פי דמבואר בפרשת בלק בזוהר הקדוש (ח"ג) בציפור דהוא הס"א. והנה בהכל יש קדושה המחיה, וידוע דצריכין להקיאו חיל בלע (איוב כ טו), וכבר פירשתי בפסוק (דברי הימים א' כט יב) לך ה' הגדולה, כי אין יכול להשיב, רק מי שכולו טוב אין בו שום חלק הסותם, כי לא ישלים רק מי שהוא שלם, ולא יתקן רק מי שהוא מתוקן. ונמצא דהיכול להשיב כבר יש לו מנוחה לנשמתו הקדושה, מה שאין כן זה שאינו יכול לתקן, עדיין אין לו מנוחה. וידוע מהזוהר בענין יונה דנחתא לספינתא דהוא נשמתא קדישא, ובית הוא לשון פנים, כענין שנאמר (שמות כה יא) מבית ומחוץ תצפנו, והבן. והיינו (תהלים פד ד) גם צפור הידוע מצאה בית, היינו פנימיות קדושה, (ויקרא כה כח) ואם לא מצאה ידו של איש הישראלי די השיב זאת למקורו ולהוציא בלעו מפיו, אז עדיין ולא מצאה היונה מנוח (בראשית ח ט), והבן זה. ועל פי זה פירשתי הפסוק (ויקרא כה כד) ובכל ארץ אחוזתכם וגו', כנ"ל והבן. הג"ה אמר המסדר ראיתי להעתיק כאן מה שמצאתי בכי"ק של אא"ז המחבר זצוק"ל וז"ל: בחלמא דבי שמשא פרשת ויקהל תקנ"ג לפ"ק, נתגלה לי בחלום שבכל יש ניצוצין קדושין, והנהמה שהוא בפרי, יוצא ויתוקן על ידי אדם, ובאילן עצמו על ידי השמש הזורח עליו ושב. ועל פי זה אמרתי בחלומי וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח (קהלת א ה), הוא הניצוץ שם. ובלילה הנ"ל נתגלה לי על ידי חלום לפרש הפסוק (דברי הימים א' כט יב) לך ה' הגדולה וגו', כי הכל מוסב על האדם, כי מקודם ה' חלקו על ידי התגברות, אבל הוא אינו מלך על אבריו שיהיה הכל ברשותו, כמו שנאמר באברהם לצ"ט שנה כי המליכו הקב"ה על רמ"ח אברים כמבואר במדרש (נדרים ל"ב ע"ב), רק מלחמות ה' הוא נלחם, ואז עדיין אי אפשר לתקן ולהעלות מתחתון התחתונים עד עליון העליונים, והכל בדוכתיה קאי ולא יזוע על ידו, מה שאין כן אחר שבא למדריגת המלוכה כנ"ל. וזה אמרו לך ה' לחולקך הגדולה שאתה מתגדל, והגבורה שאתה מתגבר, והתפארת שאתה מתפאר על יצרך ואבריך, והנצח שאתה מנצח במלחמות ה', וההוד לך על זה, כי מושל ברוחו מלוכד עיר (משלי טז לב) ואף על פי כי (לשון כאשר), דהיינו כאשר כל הוא בשמים ובארץ בלי התרוממות, אבל לך ה' לחולקך הממלכה כנ"ל, אז והמתנשא לכל אף להתחתון שבתחתונים, לראש ר"ל לראש כל ית', והוא פלא בס"ד, עד כאן. (ה) על פי שדרשו רז"ל (שבת קנ"ב ע"ב) והרוח תשוב וגו' (קהלת יב ז), תנה לו כמו שנתנה לך. וידוע מה שפירשו משיבת נפש (תהלים יט ח). ועל פי זה י"ל אם אין תורה אין קמח (אבות פ"ג מי"ז), באופן אחר קצת מדברי העקדה בשער ס"ט וכעין דבריו, דהיינו שתכלית אכילה להשיב מה שנפל בדומם צומח חי לו. ועל פי זה נ"ל לפרש (הפסוק איכה א' י"א) נתנו מחמודיהם באוכל רק להשיב וגו', ועכשיו ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה, שלאחר החורבן נתפשטה הטומאה ונמסרו רזי התורה וכו', לכך אין האכילה רק למלא רסן תאוותו כזולל, והבן. ועוד יש לומר כי נתנו לאחרים מחמודיהם באוכל, ר"ל מה שחמדו בעצמם מן האוכלים, נתנו לענים כדי להשיב נפש ולפרוק חטאם בצדקה. או יאמר, אף שהיו חומדין לאוכל להשיב נפש שהיו עטופים ברעב, אף על פי כן נתנו לעניים, ועכשיו הייתי זוללה מתוך הדחק הגדול מאד, עין בריה צרה בחברתה להוציא בלעו מפיו כדרך הזוללים, והבן. ונקדים מה שפירשתי (בפרשת נח) על אמרם ז"ל (סוטה ל"ח ע"ב) מנין שאף עופות מכירין בצרי עין, עיין שם. וזה היא המסורה (ויקרא כה כח) ואם לא מצאה ידו די השיב נפשו אל שורשה, אז (בראשית ח ט) ולא מצאה היונה מנוח, כי צריכה להתגלגל ולפעמים אף בבעלי חיים שאינם מדברים, לכך ראוי להשגיח לתקן הנאכלים, כי (תהלים פד ד) גם צפור, ר"ל אף שהוא כציפור מצאה בית הראוי לה וכנ"ל, וכמו שאמרו רז"ל בסנהדרין (דף ק"ח ע"ב) שדירתן של עופות טהורים אצל הצדיקים כנ"ל. ונ"ל שלכך נקרא הרעבתן זולל, לפי שנאמר (ירמיה טו יט) אם תוציא יקר מזולל, לפי שהקדושה הוא יקר, וסט"א הוא זולל. והנה בהכל מעורב טוב ורע פנים וקליפה, והנה האוכל לברר, הוא לוקח היקר ונתעצם בו, והאוכל רק למלא רסן תאותו, הוא לוקח הזולל ונתעצם בו, והבן.
15
ט״ז(ו) כי מהשלמת השלמים, הוא להשלים זולתו. והיינו (ויקרא כה כח) ואם לא מצאה ידו די השב אחרים, דהיינו שיהיה (תהלים פד ד) גם הציפור היינו אנשי רשע כנ"ל (באופן הראשון), מצאה בית האמיתי כי שם ביתו לנצח, אז (בראשית ח ט) ולא מצאה היונה מנוח, היינו הצדיק כנ"ל, כי עדיין לא נשלם, והבן.
16
י״ז(ז) על פי מה שפירשתי בפסוק (ישעיה מג כב) ולא אותי קראת יעקב וגו', (אמר המסדר כעת לא מצאתיו). ועל פי זה יתפרש המסורה, דר"ל כאשר אין לו פה להוכיח רבים ולהשיבם, אז יעמול בתורה ולא ינוח, וממילא יקחו ההמונים ראיה ממנו על כל פנים לעבוד עבודה תמה בבית ה' בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. והיינו (ויקרא כה כח) ואם לא מצאה ידו די השב רבים מעון כנ"ל (באופן שני), אז זאת עצה היעוצה (בראשית ח ט) ולא מצאה היונה מנוח, אז ממילא (תהלים פד ד) גם צפור מצאה בית, והבן.
17