ישמח משה, קדושיםYismach Moshe, Kedoshim
א׳קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם (ויקרא יט ב). בספרי אם אתם מקדשים עצמיכם, מעלה אני עליכם כאלו אתם מקדישים אותי, ואם אין אתם מקדשים עצמיכם, מעלה אני עליכם כאלו אין אתם מקדישים אותי, או אינו אומר אלא אם אתם מקדישים אותי הריני מקודש, ואם לאו איני מקודש, תלמוד לומר כי קדוש אני, בקדושתי אני בין מקדישים אותי בין אין מקדישים אותי. אבא שאול אומר פמליא של מלך מה עליה להיות מחקה למלך, עכ"ל (הובא בחן טוב, ועיין שם מה שתמה על הספרי). והנ"ל כי הנה דעת כמה אנשים כי בלימוד התורה לבד יבא האדם לשלמותו, אבל האמת לא כן, כי בעיון לבד מקודש רק נפש האלקית, והיא קדושה בעצמותה קודם בואה לעולם הזה, ועיקר ביאתה לעולם להכניס בקדושה הנפש הטבעית והחיונית והבהמית וכל חלקי הגוף. והיה קשה בקרא מה נתינת טעם הוא זה כי קדוש אני ה', הידמה יציר ליוצרו, לכך מפרש קדושים תהיו, היינו עצמותיכם מה שזולת חלקי, כי קדוש אני ה' ואין אני צריך לומר לך על חלקי, כי נמשך הקדושה מהכל לחלק. וזה דברי הספרי אם אתם מקדשים עצמיכם דייקא, מעלה אני עליכם כאלו אתם מקדישים אותי, היינו חלקי אף שאיננה צריכה לקדושתכם, ואם אין אתם וכו', אף שאתם מקדשים את חלקי בלימוד תורה, מעלה אני עליכם וכו', כי הוא לא ירדה לעולם הזה משום זה ואינה צריכה לכם, ואמר הספרי או אני אומר וכו', ר"ל שמא חלקי צריכה לקדושתכם, ואינכם צריכים לקדש רק אותה, תלמוד לומר כי קדוש וגו', אלא ודאי שאתם צריכים לקדש שאר החלקים. אבא שאול אומר פמליא של מלך מה עליה להיות מחקה למלך, ר"ל שהפמליא עיקרם להיות מחקה עול מלכות בלב אנשי המדינה, הכי נמי הנשמה שהיא מהיושבים ראשונה במלכות, עיקר עבודתה להיות מחקה בלב הבשרי והחומרי עול מלכותו ית', והוא נכון בס"ד.
1
ב׳במדרש (שמו"ר ל"ח ב') רבש"ע קראתני קדושים (ויקרא יט ב), הסר ממני המות. נ"ל בהקדים לבאר מה שאמרו רז"ל (ב"ר ט' ז') טוב מאד (בראשית א לא), זה המות. על פי מה שראיתי בשם הרב מהראדני דע מאין באת ולאן אתה הולך (אבות פ"ג מ"א), על פי שנותנין עליו חומרי המקום שיצא משם, והני מילי כשדעתו לחזור (פסחים נ"א ע"ב), עד כאן. ולכך טוב מאד דאם לא כן לא היה דעתו לחזור, ולא היה מתנהג כלל בקדושא דלעילא. ומיהו כל זה אם אינם כאן קדושים בעצם, מה שאין כן אם גם כאן קדושים בעצם, אם כן אף מקום הליכה הוא בקדושה, אם כן לא בעינן דעתו לחזור, והבן זה.
2
ג׳במדרש רבה (ויק"ר כ"ד ח') רבי אבין אמר משל למלך וכו', כך בכל יום מכתירין להקב"ה בג' קדושות, נותן בראשו אחת, ושתים בראש בניו וכו', ועיין בנזר הקודש פרשה ג' סי' ד' שפירש על פי הידוע כי הג' קדושות, הם כלפי ג' מדותיו שהם כתר חכמה בינה, וכתיב (משלי ג יט) ה' בחכמה יסד ארץ, שנשמת ישראל הנקראים ארץ חפץ (מלאכי ג יב), נאצלו מחכמה, והיינו שתים שנתן בראש בניו, ואחד בראש עצמו הוא קדושת כתר, עיין שם בארוכה, ועיין מ"ש בזה בריש פרשת אמור. והנה נשאלתי הג' קדושות שרומזין לכתר חכמה בינה, איך יפרש זה בקדושת התרגום. והשבתי קדיש בשמי מרומא עילאה בית שכינתיה, היינו כתר, כי הוא מרומם והוא עילאה בית שכינתיה, עד כי חיצונית הדעת משלים לחיצוניתו של הכתר, כי נכלל באין סוף. קדיש על ארעא היינו חכמה, כי בחכמה יסד ארץ עובד גבורתיה, כי הכל בחכמה כנאמר (תהלים קד כד) כולם בחכמה עשית. וגם על דרך שפירשו ה' בחכמה יסד ארץ, היינו נשמת ישראל שנאמר ואתם תקראו ארץ חפץ, כונן שמים היינו מלאכי מרום בתבונה. וכן יתפרש קדיש על ארעא, כי על ישראל קדושתו עובד גבורתיה שבהם מראה כח מעשיו, קדיש בעלם עלמיא, היינו בינה אמא עילאה שמשם התגלות הפעולה לכל העולמות, כענין שנאמר מלאה הארץ קניניך, והיינו בינה כמ"ש (משלי ד ז) ובכל קנינך קנה בינה כנ"ל, ואגב אפרש כבודו מלא עולם משרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו לעומתם ברוך יאמרו, דהנה הקושיא ידוע דמעיקרא אמר כבודו מלא עולם, ואחר כך אמר משרתיו שואלים איה מקום כבודו. וגם מה הוא לעומתם. והנ"ל בהקדים דכנגדו הוא הסותר ומתנגד, וכמו שדרשו (יבמות ס"ג ע"א) עזר כנגדו (בראשית ב יח), וכן מרגלא בפומיה דאינשי צד שכנגדו, ולעומתם הוא כמו כנגדם. והנה כל הנבראים אומרים שרוצים בכבוד ה', אך יש שקר ואמת, וממוצע בין שקר לאמת דהיינו המתדמה, והמופת אם בשעה שכבוד שמים הוא לנגד כבודו, אם מבטל כבודו נגד כבוד שמים אז הוא באמת. והיינו כבודו מלא עולם, כי כולם אומרים שרוצים רק בכבודו, אבל אם היה הכל אמת כבר היה מתקיים ונגלה כבוד ה' וגו' (ישעיה מ ה), לכך שואלים וכו' איה מקום כבודו באמת, ובא התשובה לעומתם ברוך יאמרו, ר"ל אלו שהן מברכין כבודו בענין שהוא לעומתם, ר"ל לנגדם אז הוא אמת מקום כבודו, אבל אלו שאין משגיחין על כבוד שמים במה שהוא לנגדם, אין אצלם מקום כבודו.
3
ד׳קדש עצמך במותר לך (יבמות כ' ע"א), מתקיים על פי שני דרכים, או שממאס במותרות, ולפעמים ההיפך כמבואר בשו"ע שמשביע עצמו מן ההיתר כדי שלא יבא לידי איסור, והכל לפי מה שהוא אדם באותה שעה ובלבד שיהיה כונתו לשמים. והיינו גם כן קדש עצמך במותר לך, שעל ידי המותר הוא מקדש על עצמו שלא יבא לידי איסור, וגם אם עושה לכונה זו, הוי עבודה לשם ב"ה וב"ש ומקדש עצמו, והבן.
4
ה׳איש אמו ואביו תראו וגו' (ויקרא יט ג). טעם סמיכות מצוה זו לקדושים תהיו (ויקרא יט ב), עיין באור החיים כי כל המטמא עצמו בעריות, מבזה כבוד אביו ואמו שיאמרו ארור שזה ילד וכו', עיין עליו. ועל פי דבריו נ"ל סיפא דקרא ואת שבתותי תשמורו, כי בחול טרודים ומשכחת עון, מה שאין כן בשבת קודש שמתאספים ומטיילים בעוה"ר. אופן ב', על פי המבואר בזוהר כל מאן דמדבק באינתתא ביומא דחול וכו', והבן. גם נ"ל על פי מ"ש שם דמדת יסוד גם כן נקרא שבת, ובשבת עלול לחטא זה יותר וצריך לשמור מאד, והבן. ועיין מה שפירש האלשיך בפרשת אחרי על מאמר עקיבא ודע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה (אבות פ"ג מ"א). לבל יפנה אדם אחרי מחשבות לבו, על כן אמר לפני מי וכו', כי אף שהחטא הוא רק במחשבה ולא בפועל, מה שלא היה קשה אם היה בין אדם לחבירו כי אינו יודע מחשבותיו, אבל הוא קשה למלך מלכי המלכים החוקר לב, עיין שם. ונ"ל לבאר על פי זה ואת שבתותי תשמורו, כמ"ש שמחמת שהם פנוים הם מתאספים בשחוק וקלות ראש והתערבות, ואף שלא יתכן אז מעשה העבירה בפרסום, מכל מקום מידי הרהור לא יצא, ואף שאינו מתיירא מפני הדין שלמטה שאינו יודע מחשבה, לזה אמר אני ה' החוקר לב ובוחן כליות וחופש כל חדרי בטן ויתפשו במזימות זו חשבו, אף שאומות העולם עוסקין הכל בהבל, לזה אמר אלקיכם, ר"ל דיינכם כמו שפירש רש"י במקום אחר, ורק אתכם ידעתי וגו'. וגם כיון למ"ש האלשיך שם בסוף דבריו על המשנה הנ"ל, שאינו משלח עבדיו לחקור ולדרוש, ור"ל כי אז מועיל שחד, אבל הוא בעצמו ית"ש הדיין (אבות פ"ד מכ"ב), ולא יקח שחד ולא יועיל הון ביום עברה, ולהסביר רק אתכם ידעתי וגו' (עמוס ג ב), כי רק הם אשר עלו במחשבה, וידעתי לשון ידיעה ולשון חיבה בתחילת המחשבה שהם תכלית כונת הבריאה, וח"ו מקלקלין המכיוון, מה שאין כן אומות העולם שהם כמוץ, ולכך לא נקראו העובדי כוכבים ומזלות נבראים, כמבואר באגודת אזוב (קלח ג' גבעול ג' בסוף הגבעול הזה במ"ש שם בשם ר"ת ומה שפירש בו), עיין שם. ועל פי זה יובן אמרם (עירובין י"ג:) נוח היה לו לאדם שלא נברא, ר"ל אם לא היה תכלית המכוון בבריאה, שאז לא היו מקפידין אחריו כל כך, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו אם אינו מקלקל תכלית המכוון, ועכשיו יתורץ מה דקשה איך שייך נוח וטוב למי שאין לו מציאות, ולפי מ"ש אתי שפיר, וק"ל.
5
ו׳ואת שבתותי תשמורו (ויקרא יט ג). פירש רש"י (ד"ה) סמך שבת למורא אב, לומר אם יאמר לך חלל שבת אל תשמע לו. והקשה המזרחי דלפי זה היו לו להקדים שבת למורא, כדמצינו בפרשת ויקהל (שמות לה ב) שהקדים שבת למלאכת המשכן, עיין שם. ונ"ל דכונת הפסוק לומר איש אמו ואביו תראו שהיא מצוה טבעיית, ואת שבתותי תשמורו שהיא חקיות, הכל יהיה בעבור אני ה', ולא בעבור חקי הטבע ולא בעבור בקשת המנוחה, וממילא נלמד דאין לעשות רצון האב נגד כבוד המקום, וממילא מיושב קושית המזרחי דהכא לאו אזהרה על עצם הדבר קאי, רק שתהיה רק בעבור אני ה', ולכך הקדים מורא אב, שעל זה צריך אזהרה טפי לזה לפי שהיא טבעיית, ואם כן אדרבא מהקדימה ואזהרה עליה טפי, שמע מינה דאינו דוחה שבת, ושמא תאמר מהיכן מוכח דאיש אמו וגו' קאי על אני ה' דכתב בתריה, לזה פירש רש"י מדסמיך מורא אב לשבת, והבן. ועיין בשפת אמת (סי' ד' פ"א) מה שפירש על וצדקה תהיו לנו (דברים ו כה). ויתכן דהתכת הכתוב שכל כך תהיו קדושים, עד שלא יהיה המורא של אביו ואמו מענין הטבע, אלא ענין חקי, ולכך ואת שבתותי תשמורו כפירוש רש"י, מה שאין כן אם יהיו מקיימים מצד חקי הטבע, יש לומר אף במנגד לכבד המקום, והבן.
6
ז׳ובקצרכם וגו' (ויקרא יט ט) אני ה' אלקיכם (ויקרא יט י). פירש רש"י (ד"ה אני) דיין לפרע, ואיני גובה מכם אלא נפשות וכו'. נ"ל דהוא על דרך שאמרו רז"ל (ויק"ר י"ז ד') אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה, אבל כאן אני ה' דהוא רחמים, אלקיכם דיין ונמצא נוטל נפשות, והבן דנהפך הרחמים לדין ח"ו, כמו שאמרו במתנות עניים דמהפך הדין לרחמים, כמו שדרשו (שמו"ר מ"א א') בהשקיפה וגו' (דברים כו טו), וידיעת הפכים בשוה, והביא קרא עוד רבותא יותר כי ה' יריב ריבם וגו' (משלי כב כג), על דרך שפירש מהר"י אברבנאל (בפרשת משפטים) בפסוק (שמות כב כו) כי חנון אני, וכמו שפירשתי שם בזמרות של שבת משוך חסדך וכו'. ומזה יובן דכן הוא גם כן הכונה בהפסוק אני ה' אלקיכם, דעל ידי שאני בעל הרחמים, אהיה דיין וח"ו אין מקום לנוס, והבן.
7
ח׳הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (ויקרא יט יז). יתבאר על פי שכתב ביערות דבש שיש לאדם להוכיח לחברו אם רואה שעושה דבר שאינו הגון, וממילא דיהיה לו הוכחה בנפשו דיאמר לעצמו לחבירי מחיתי, ואיך אעשה בעצמי הרעה הזאת, עד כאן דבריו. והיינו הוכח במה שתוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, ר"ל שלא תוכל לסבול עליו חטא וכל שכן עליך, והבן זה.
8
ט׳או יאמר (ויקרא יט יז) הוכח תוכיח, רק שלא תשא עליו חטא על ידי זה, שלא יהיה משוגג מזיד על ידך, כמו שאמרו רז"ל (יבמות ס"ה ע"ב) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, והבן (עיין ריש פרשת דברים).
9
י׳ואהבת לרעך כמוך וגו' (ויקרא יט יח). יתבאר דהנה לכאורה יקשה הלא היה אהבה המתחלקת כקושית העקרים, לכך אמר אני ה', ר"ל הידוע דהוא אחד ומאהבתו נמשך אהבת אוהביו ישראל, והבן. או יאמר אני ה' המצווה על כך, אם כן אחת היא לקיים ציווי ית', והבן.
10
י״אלא תאכלו על הדם (ויקרא יט כו). הנה מה שדרשו רז"ל במסכת ברכות (דף יו"ד ע"ב) לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם. דלכאורה כמו זר נחשב הדרשה זו בפסוק זה. ויתבאר על פי המבואר בזוהר הקדוש (זוהר ח"ב ר"י ע"א) בעת השינה נשמתא פרחת מניה, ולא נשאר רק נפש הבהמיית והיא רביעית הדם שבלב כי הדם הוא הנפש (דברים יב כג), ועל כן הסט"א מתפשט בגופא, ולא מתיישב נשמתא קדישא לדוכתא עד אחר התפילה, על כן קודם דאתהדר נשמתא קדישא לדוכתא, אסור למיהב תוקפא לנפש הבהמית הוא הדם דהיא תוקפא לסט"א. ועל פי זה יתבאר לא תאכלו קודם שתתפללו, דהיינו על דמכם בעוד שהדם היא הנפש הבהמית שולט לבדו בגוף האנושי, והבן כמה עמקו דרשות רז"ל.
11
י״במפני שיבה תקום והדרת פני זקן (ויקרא יט לב). הנה דברי הזוהר (ח"ג רכ"ז ע"ב), ומה שמוסיפין בפסוק הנ"ל, על פי אשרי ילדותינו וכו' (סוכה נ"ג ע"א) ידוע, (עיין לקמן פרשת אמור על המדרש (ויק"ר ל' י') פרי עץ הדר (ויקרא כג מ), זה אברהם). ולי נראה על פי מה שאמרו (תמיד ל"ב ע"ב) כל העוסק בתורה בלילה, השכינה כנגדו שנאמר (איכה ב יט) קומי רוני וגו', עד כאן. ויש להבין הלא אמרו (ברכות ו' ע"א) מנין אפילו אחד שעוסק בתורה שהשכינה עמו וכו', משמע אפילו ביום, אם כן מה מעלה יש להעוסק בלילה. אבל הענין הוא, כי יש ג' מיני קרבות. א', אם איננו שלם, דהשכינה רואה אותו והוא איננו רואה אותה, והיינו התהלך לפני (בראשית יז א), כדאיתא בזוהר (ח"ג קס"ו ע"א) (הובא ביערות דבש חלק א' דף ל"ה ע"א). וכשהוא שלם השכינה מהלכת לפניו, וכדכתיב (דברים יג ה) אחרי ה' אלקיכם תלכו, והבן. אבל בלילה השכינה כנגדו דייקא פנים בפנים מדה כנגד מדה, הוא מנדד שינה מעיניו עין בעין יראה, וזה שאמר הכתוב (תהלים יז טו) אשבעה בהקיץ, דהיינו בהקיצה בלילה תמונתיך דייקא ולא רק אחורים, והבן. והנה זה דוקא אם ניער בימי הבחרות, אבל אם התחיל בזקנה, אז הוא רק הולך לפניו, כמ"ש ביערות דבש (שם ל"ח ע"ב) בפסוק (הושע ו ב) יחיינו מיומים כנ"ל, דהיינו בימי בחרות ימי עליה וימי עמידה, אז התשובה מועיל בתכלית הטוב, אבל ביום השלישי שהוא ימי הזקנה ימי ירידה, אינו מועיל כל כך, רק יקימנו ונחיה לפניו, לפניו דייקא שהולך לפני השכינה ולא אחר השכינה להנות ממנו, עד כאן דבריו. וידוע אמרם (מכילתא יתרו פ"ד) דבשעת מתן תורה נגלה כזקן, וכן תמיד בשעת עסק התורה והבן. ונמצא ביום הוא אחר פני זקן כביכול בשעת עסק בתורה, אבל בלילה מהדר פני זקן אליו, והיינו דוקא כשהתחיל בבחרותו לקום בלילה ולא בזקנה ששוב אינו יכול לישן, כמו שנאמר (קהלת יב ד) ויקום לקול ציפור. ולפי זה תתפרש והדרת, כמו מהדר אפיה (ברכות ו' ע"ב). והיינו מפני שיבה קודם הזקנה כדברי הזוהר, תקום משנתך דהיינו קימה בלילה ממטתו, אז והדרת כביכול פני זקן כנ"ל, והבן כי הוא נפלא בס"ד.
12
י״גולא תלכו בחקות הגוי אשר אני משלח וגו' (ויקרא כ כג), ואומר לכם אתם תרשו את אדמתכם וגו' אני ה' אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים (ויקרא כ כד), ואחר זה נאמר (ויקרא כ כו) והייתם לי קדושים כי קדוש אני וגו' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, עד כאן. והנה יש לדקדק טובא במקראי קדש אלה. (א), תיבת ואומר לכם אין לו ביאור. (ב), שכפל ענין הבדלה מן העמים. (ג), בפעם הראשון נאמר לשון עבר הבדלתי, ובשני לשון עתיד ואבדיל. (ד), בפעם הראשון לא נאמר להיות לי, ובשני נאמר להיות לי. והנ"ל בזה, בהקדים מה שנ"ל לבאר הפסוק (ישעיה נט ב-ג) הן לא קצרה יד ה' מהושיע ולא כבדה אזנו משמוע, (ישעיה נט ג) כי עונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלקיכם וחטאתיכם הסתירו פנים מכם משמוע. לישב מה שדקדקו דמה הוא הלשון ביניכם לבין אלקיכם, ביניכם ובין אלקיכם ראוי לומר. והנה הבינה לעיתים פירש שהעונות מבדילים ביניכם, דהיינו שנעשה פירוד בין אדם לחבירו, ועל ידי זה נמשך לבין אלקיכם, והבן עד כאן ודפח"ח. אבל מכל מקום לפי פירושו צריכין להוסיף בפסוק ולפרש דנמשך ההבדל לבין אלקיכם, והבן. ועוד קשה דוחטאתיכם הסתירו פנים וגו', אין לו ביאור. וגם למה משנה מעונותיכם לחטאתיכם. והנ"ל, כי נאמר ישועת פניו (תהילים מ"ב וא"ו (תהלים מב ו)). ויש להבין מה זה. אבל הענין הוא כי נאמר (שמות ט ג) יד ה', (במדבר יא א) אזני ה', (בראשית ו ח) עיני ה', והיינו הכלים. והעלולים הנכבדים שממונים לקבל התפילות מכונים בשם אזנים, דכמו שאוזן הוא כלי להגיע הידיעה אל הלב. והממונים להתפלש ההשגחה לפועל הגילוי על ידם, מכונים בשם עינים. והכלים שהפעולות על ידן, מכונים בשם ידים, לפי שהיד הוא שליח הלב, כמו שפירש האלשיך על הפסוק (דברים טז יז) איש כמתנת ידו. והנה אם ישראל עושים רצונו של מקום על השלימות, אז נעשה הכל בלי ממוצע. והיינו ישועת פניו, כי פנים הוא העצמות, כמו שפירשו בפסוק (שמות לג כג) ופני לא יראו, והבן. והנה כל האומות הם תחת יד השרים החיצונים הסובבים חוץ לכסא הכבוד כמו שמבואר בספר שערי צדק, והנה אף אם ישראל אינם כל כך בגדר המעלה והוי מיכאל שרן, מכל מקום הוא משרי המרכבה, כמו שנאמר (שיר השירים ב ד) מרכבו א'ר'ג'מ'ן קדוש וטהור, ואם עושים רצונו על אופן המעולה, הם תחת יד הקב"ה לבדו. והנה אף חטא שוגג מקלקל הדבקות, כי חטא לשון חסרון כמו קולע אל השערה וגו' (שופטים כ טז), והשי"ת שלם בתכלית השלמות, אבל אצל השר לא הוי מסך המבדיל רק מזיד, כענין שנאמר (שמות כג כא) כי לא ישא לפשעכם. והנה השר הוא ממוצע בין ישראל לאביהם שבשמים, ועל פי זה יתבאר הן לא קצרה יד ה' מהושיע, ר"ל אף יד ה' לא קצרה אף אם אינם כדאים לישועת פניו, וכן לא כבדה אזנו וגו', כי עונותיכם דהיינו מזיד מבדילים ביניכם לבין אלקיכם, ר"ל בין השר דהוא בין אלקיכם, ולכך נאמר לבין, והבן כי נכון הוא בס"ד. והנה מה שאינם תחת יד השי"ת, אמר וחטאתיכם הסתירו פנים וגו', ר"ל דהפנים שהוא העצמות, אף החטאים שהוא שוגג מסתירין, והבן. ונקדים דהבינה לעיתים פירש בפסוק (תהלים קיט קסה) שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול. כי איתא במסכת יומא (פ"ו ע"ב) דתשובה מיראה זדונות נעשים כשגגות, והיינו כי כשלת בעוניך (הושע יב ב), דהיינו שמעון שהוא מזיד, נעשה רק כושל דהוא שוגג. והנה דרשו רז"ל (ברכות ל"ד ע"ב) בפסוק (ישעיה נז יט) שלום לרחוק דהיינו לבעלי תשובה. והנה מובן דתשובה מיראה, עדיין אין השלום בשלמות שעדיין יש כושל, והיינו שלום רב לאוהבי תורתך, לאוהבי דייקא הואיל ואין למו מכשול, ר"ל דאף מכשול ליכא, והבן. ונקדים מה שפירש בפרשת דרכים על הפסוק (תהלים סח י) גשם נדבות תניף וגו', עיין שם מה שהוציא מהבית יוסף בחו"מ סימן ר"ז דאתה, או לי, ממעט אחרים, עד כאן עיין שם. ועל פי זה יתפרשו הפסוקים ולא תלכו וגו' אשר אני משלח מפניכם, ר"ל כל זמן שאין אתם הולכים בחקות הגוים, הוא רק כי את כל אלה עשו ואיקץ בם, לכך אתם מתייראין דהיינו מיראה, ואומר לכם אתם תרשו, ר"ל אז שאני צריך לומר לכם אתם תרשו, דהיינו מאהבת השכר ויראת עונש דהיינו רק בחינת מיראה, אם כן יש עדיין שגגות ומיכאל שרכם, אז אני ה' אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים כי הם תחת שרים החיצונים. אבל לעתיד גם העמים לא יהיו תחת יד החיצונים, כי יהפוך אל העמים שפה ברורה וגו', אז ההבדל יהיה כי ימול לב ישראל ויהיה הכל מאהבה והזדונות יתהפכו לזכיות, ואז יהיו תחת יד הקב"ה לבדו. והיינו והייתם קדושים כי קדוש אני ה' ולא לשום פניה ומחשבה אחרת, והיינו מאהבה להתקרב אליו, אז ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי דייקא ולא תחת יד אחר כדברי הבית יוסף, והבן.
13