ישמח משה, מצורעYismach Moshe, Metzora
א׳הנה יש ליתן טעם לחיבור הסדרים תזריע ומצורע דשייכין זה לזה, כי הנה ראיתי בשם האר"י הטעם דאשה מזרעת תחילה יולדת זכר, וכשהאיש מזריע תחילה יולדות נקבה (ברכות ס' ע"א), לפי שיש מוח חכמה בחינת דכורא, ומוח בינה בחינת נוקבא בין בזכר ובין בנקבה, דכל אחד כלול משניהם, וטיפת זרע בא מן המוח כנודע, וההפרש שבין זריעת זכר לבין זריעת נקבה, כי הזכר מקדים וממהר בחינת דוכרא, והנקבה מקדמת וממהרת בחינת נוקבא. ולפי זה מובן דאם האשה מזרעת תחילה, אם כן היא מקדמת בחינת נוקבא דידה מוח בינה, אחר כך בא בחינת דוכרא דידה דהיינו מוח חכמה, אחר כך מזריע הזכר האיש, ומקדים בחינת דוכרא דידיה דהיינו מוח חכמה, אחר כך בחינת נוקבא דידיה היינו מוח בינה, נמצא בחינת דכר שבשניהם מצורפין ומקורבין וסמוכין ואין ביניהם פירוד, לכך נפעלין ויולדות זכר. מה שאין כן בחינת נוקבא שבשניהם הם מפורדין, על כן אין עושין פירות כי אין פעולה טובה יוצאה מפירוד. אבל אם האיש מזריע תחילה ומקדים בחינת דוכרא דידיה דהיינו מוח חכמה, אחר כך בא בחינת נוקבא דידיה דהיינו מוח בינה, ואחר כך מזרעת האשה ומקדמת בחינת נוקבא דידה דהיינו מוח בינה, ואחר כך בא בחינת דוכרא דידה, דהיינו מוח חכמה, אם כן בחינת נוקבא שבשניהם המה מקורבין ומצורפין וסמוכין, אבל בחינת דוכרא שבשניהם המה מפורדין וגבה טורא ביניהם, על כן עשה קציר כמו נטע ויולדת נקבה, והבן זה כי דבר ה' בפיו אמת וש"י, אם כן אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, והטעם כמו שכתבתי בשם האר"י הק', אם כן מבואר דאין דבר טוב יוצא מפירוד. והנה זאת תהיה תורת המצורע (ויקרא יד ב), דרשו (ויק"ר ט"ז א') זאת תהיה תורת המוציא רע לשון הרע ורכילות, ואמרו רז"ל (ערכין ט"ז ע"ב) מפני מה אמרה תורה בדד ישב (ויקרא יג מו), הוא הבדיל בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו וכו', ושנאוי הפירוד וההבדל והמחלוקת ואין דבר טוב יוצא ממנו, אם כן התחלת הסדרים הנ"ל בקנה אחד עולה ודברים אחדים הם, על כן יש להם שייכות זה לזה, כנ"ל נכון בס"ד.
1
ב׳זאת תהיה תורת המצורע (ויקרא יד ב). במדרש רבה (ויק"ר ט"ז ב') הדה"ד (תהלים לד יג-יד) מי האיש החפץ חיים וגו', ומעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעירות הסמוכות לציפורי, והוי מכריז מאן בעי למזבן סמא דחיה, מאן בעי למזבן סמא דחיה, אודיק עליה כולא עלמא, ור' ינאי הוי פשט בטרקלינא, וא"ל תא סליק לגבאי ואנא אזבין מנך, א"ל לאו את צריך ליה ולא דכוותך, אטרח עליה, סליק לגביה והראה לו ספר תלים מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, מאי כתיב בתריה (תהלים לד יד) נצור לשונך מרע וגו', אמר ר' ינאי אף שלמה היה מכריז ואומר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו (משלי כא כג), אמר ר' ינאי כל ימי הייתי קורא מקרא זה, ולא הייתי יודע היכן הפשוט, עד שבא רוכל זה והודיע מי האיש החפץ חיים, לפיכך משה רבינו מזהיר את ישראל ואומר זאת תהיה תורת המצורע, תורת המוציא שם רע, עכ"ל המדרש, ועיין בעקדה ובכלי יקר. ואף אני אענה חלקי, דקשה חדא, למה שינה מלשון הפסוק מי האיש החפץ חיים, והוה ליה להכריז מאן בעי סמא דחיה, ולמה הכריז מאן בעי למזבן. ועוד לכתחילה מאי קסבר שלא רצה להראות לו, ולבסוף מאי קסבר שהראה לו. ומאי השיב ר' ינאי אף שלמה היה מכריז וכו'. ומאי אמר ר' ינאי אחר כך כל ימי הייתי קורא מקרא זה וכו', מאי חידש לו הרוכל הזה, ומאי סיים לפיכך היה משה רבינו מזהיר את ישראל וכו'. והנה נראה לפרש הפסוקים קודם שנבא לענינינו, דהלא קשה נצור לשונך מרע, הוא סתם דלא איתפרש מאי הוא הרע, ואחר כך הוא הפירוש ושפתיך מדבר מרמה, וקשה דהלא במפורש לבד די, אלא ודאי דיש בנצור לשונך מרע גם כן ענין אחר מה שאין במפורש. והנ"ל על פי מה שפירשתי בתהלים (בתפלה למשה קאפיטיל ל"ח, תהלים לח ח) כי כסלי מלאו נקלה וגו'. כי הרד"ק כתב דנקלה הוא לשון בזיון, ועיין מה שפירש ופירושו דוחק. אבל זה אמת כי הוא לשון בזיון, קלון משורש קל כמו ונקלותי עוד מזאת (שמואל ב' ו כב), וכמו פלוני הקלני, והבן. וידוע מה שפירש במסכת אבות (פ"א מי"ז) ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, על פי מה שאמרו (יומא כ"ג.) כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, וכתב מהרמ"ק בספר תומר דבורה שיאמר האדם מה לי לסבול יסורים הממרקין, או להתענות ולהסתגף ולהחליש כחו, יותר טוב אסתגף בבזיון בני אדם וחרפתם לי ובזה יכופר עוני, וכמ"ש במדרש כונן על הפסוק (איכה ג' ל') יתן למכהו לחי ישבע בחרפה, כלומר כי השותק למחרפיו וסובל, אין צריך להתענות, וזה שאמר לא מצאתי לגוף, (ר"ל עבור הגוף) טוב (שלא יחלש) יותר משתיקה, ועל פי מ"ש המהר"ם שי"ף על הנעלבים ואינם עולבין שומעין חרפתן ואינם משיבין (שבת פ"ח ע"ב), ר"ל ששומעין חרפתם של המחרפים שפוסלין במומן, ועם כל זה אינם משיבין, והבן. ונמצא לפי זה אם אין במחשבתו שום דבר בזיון על חבירו אינו כלום, אלא אם מחשבתו מלא על חבירו בדברי בזיון כהנה וכהנה ושותק, אזי לגוף טוב כמ"ש. וזה אמרו כי (ר"ל אם) אם כסלי מלאו נקלה בזיונות איך ומה לבזות את חברי, ואין, ר"ל שאף על פי כן אין כאן בזיון שאין אני מבזה אותו, אז הוא מתום בבשרי, והבן. ועל פי זה נראה לפרש (תהלים ל"ד) מי האיש החפץ חיים וגו', על פי מאמר רז"ל (חגיגה דף ה' ע"א) דהנך שני מאי עבדת ליה וכו', אוהב ימים לראות טוב כאמור שאינך צריך לסגף, לזה אמר נצור לשונך מרע, היינו ממי שהוא רע ויש מה לדבר בו, אף על פי כן ינצור לשונו, ואחר כך מפרש ממה ינצור, והבן. ונחזור לענינינו דהנה בספר חסידים (סי' ש"ע) הביא מעשה באחד שלא היה קורא שנים מקרא ואחד תרגום, ומענה בפיו שהרי אמרו רז"ל (ברכות ח' ע"א) כל המשלים פרשיותיו וכו' מאריכין לו ימיו ושנותיו, וכיון שאקוץ בחיי למה אשלים הפרשיות, ועיין שם מה שהשיב לו החכם כי דברי התורה לא ניתנו על תנאי, רק שעל כל פנים מחוייבים אנחנו לעשותם, והברכה וההבטחה אינו תנאי, רק שממילא בא, עיין שם. והנה על פי מ"ש בפרשת תזריע (בביאור התנחומא היה איוב רואה בני אדם), שאף שלא יבקש שכר העתיד, מכל מקום הוא מחויב לפרוע החוב שעליו כבר זה מבואר. והנה לפי זה קשה בקרא הנ"ל מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע, הרי משמע להדיא דבאם אינו חפץ בחיים, אין עליו תוכחה זו היפך מאמרינו והוא תמוה. ועוד קשה דמקודם אמר לכו בנים שמעו לי דרך כלל, ואחר כך אמר מי האיש, הכי ראוי לומר מי האיש וגו' ישמע לי, והוא דקדוק עצום. וכאן קשה יותר דאף מי שאינו קץ בחיים, מכל מקום הרגיל למשוך אחר ישיבת לצים ובתי כנסיות של עמי הארץ, הוא לו תענוג נפלא כמו שהוא להרגיל בדברים אלו, והמניעה ממנו הוא לו צער גדול, ולא ימנע חיי תענוג בשביל אריכת ימי הצער, כמו שהוא להשותים במזרקי יין ומבזבזים הונם, אף שיודעים בעצמם שסופם מר כי יענו, מכל מקום לא יניחו מה שנדמה להם לתענוג. אך הענין הוא יובן על פי משל ממי שמכריז מי רוצה יין טוב מאד ישן נושן שאין בנמצא דוגמתו, ומשמעו מי שרוצה לשתות, אז בודאי לא יאספו אליו רק מי שרוצה לשתות, אבל אם מכריז מי רוצה לקנות יין ישן נושן דבר שאין בנמצא דוגמתו, בודאי יאספו אליו אף אלו שאין רוצים לשתות, והשתיה לא נחשב בעיניהם לתכלית ותענוג כיון שהוא יקר הערך, יצמיח תכלית אחר דדבר יקר כזה יתכן להיות ריוח גדול, עד כאן המשל. ועוד משל אחר יותר דומה לנמשל, כי אבנים טובות יש להם סגולות מיוחדות כמבואר ברבינו בחיי על התורה, והנה זה שיש לו סגולה יותר נכבדת, הוא יותר יקר הערך, והנה אחד רוצה לקנות איזה אבן טוב ואינו יודע חשיבתו בעיני המון, והנה המוכר מראה לו שיש להאבן הטוב הזה סגולה נפלאה אף שאין לו צורך בסגולה ההוא, מכל מקום זה האות על חשיבתו של האבן הטוב. והנמשל כי המצות כולן ממקום קדוש יהלכו גבוה מעל גבוה, וכל העולם ומלואו לא יספיקו לשכר מצוה אחת, כי המצוה בעצמותה מאיר עד אין חקר וערך, והנה לכל מצוה יש סגולות מיוחדות נטפלות לעצמותה והם מדברים המשתמשים בזה, אבל בעצמותה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין ל"ט ע"ב), והנה הסגולות הם לצדקה ומעשר העושר, ולכמה מצות החיים וכדומה כמו שמצינו בתורה נביאים כתובים ובדברי רז"ל, והנה יקרת המצות מצד עצמן לא שזפתו עין ונתיב לא ידעו עיט, ואלקים הבין דרכה והוא ידע מקומה אף סגולתן נודע, ומהסגולה יודע כמה יקר ערך העצמות, והמצוה שיש בה סגולה היותר נכבדת, הוא אות על גודל יקר ערך העצמות, והנה כל אשר לאדם יתן בעד נפשו והוא הסגולה היותר נכבדת, ואף מי שקץ בחיים ואינו רוצה בסגולה ההוא, מכל מקום הוא אות על גודל המצוה, וכן מהעונש כי ידיעת הפכים בשוהו גם כן יש להעונש סגולה, ובזה העולם ליכא עונש רק סגולה, והנה על לשון הרע נגעים באים. והנה התוספות בשבת (דף נ"ה, ע"א, ד"ה אין) גבי הא דאמר ר' אסי אין מיתה בלא חטא, הוכיחו דנגעים חמור ממיתה.
2
ג׳ועל פי זה יבואר, כי הנה מאמר דוד כך יתפרש לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם, היינו דרך לימוד קל וחומר מופתי, כמו שפירש העקרים ומלמד לאנוש בינה (תפלת י"ח), ומה זה מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע וגו', והלא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אלא ודאי דהוא סגולה, ומזה יובן אם הסגולה בזה כך, כמה היא עצמותה בבא וכמה עונשו, כי ידיעת הפכים בשוה וכמה הוא גודל המצוה ואזהרה, ומחויבין אנו לשמוע בפרט בגודל הקפדה כזו. ולזה כוון המכריז באמרו מאן בעי למזבן והוא ביאור הכתוב, ואודיק ליה כולא עלמא, כולא עלמא דייקא, א"ל ר' ינאי אנא אזבן מינך, והשיב לו לא את צריך, ולפי פשוטו משמע כי הוא איש בריא ואינו צריך להם כי לא בן מות הוא, וידע שישיב לו אף על פי כן כי מכל מקום רוצה לקנות כמו במשל, ובזה יושלם וכן הוי, לכך אחר כך הראה לו וכו', ואם כן אמר ר' ינאי שפיר כל ימי הייתי קורא כנ"ל, ואמר וכן אמר שלמה מצרות נפשו דייקא, ודו"ק. והשתא מסיים שפיר לפיכך משה מזהיר את ישראל, דהלא קשה דמשה מאיים ומזהיר את ישראל בנגעים על לשון הרע, הלא ודאי דהוא כטיפה מן הים נגד עצמות העונש, והוי כעין אמרם משל למלך שיש לו אלף אלפים וכו', אבל ממה שהרוכל חידש דמהסגולה יובן העצמות לפיכך משה מזהיר וכו', והבן.
3
ד׳עוד במדרש רבה (ויק"ר ט"ז ד') זאת תהיה תורת המצורע (ויקרא יד ב), זה שאמר הכתוב (תהלים ז טז) ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי. נ"ל על פי הגמרא בעירוכין (דף ט"ו ע"ב) מאי תקנתיה, יעסוק בתורה שנאמר (משלי טו ד) מרפא לשון עץ חיים וכו'. והנה דעת לנבון נקל דרפואה היא אם שב ומתחרט ועוזב מכאן ואילך, אבל במחזיק בחטא אין לו תרופה, כי גם תורתו לא לרצון כל זמן שעומד ברשעו, והבן. והנה נוכל לפרש הפסוק זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו, כי כבר נדרש (ויק"ר ט"ז א') המצורע המוציא רע דהיינו בעל לשון הרע. והיינו זאת תהיה תורת המצורע כי המוציא רע יתוקן על ידי התורה, וכונתו בזה למ"ש בספר בנין אריאל. ולפי זה שמא תאמר שהותרה הרצועה לדבר תמיד לשון הרע ויעסוק בתורה, לכך נאמר בטהרתו, ר"ל כשמטהר עצמו ושב ומתחרט ומקבל על עצמו שלא לעשותו, אז הוי תיקון על העבר בעסק התורה, מה שאין כן כשעומד במרדו דהוי כטובל ושרץ בידו, אז אין חפץ בתורתו. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו כמ"ש, אבל שלא בטהרתו לא, ועל זה אמר הדה"ד ולרשע אמר אלקים וגו', והבן, ר"ל דהכתוב ביאר מה שחסר כאן לרשע אמר וגו', ואם כן אין נחת רוח בתורתו ואינה מכפרת כי אם ביום טהרתו, והבן כי נכון הוא בס"ד.
4
ה׳עוד ביאור על המדרש הזה (ויק"ר ט"ז ד'). בהקדים לפרש דברי הפייטן (מוסף לימים נוראים) האוחז ביד מדת משפט וכל מאמינים שהוא אל אמונה, הבוחן ובודק גנזי נסתרות. בהקדים דברי הנזר הקודש (בבראשית רבה פרשה א') על המאמר (שמו"ר כ"ח א') הלוחות היה ארכן ששה טפחים, כביכול ביד הקב"ה ב' טפחים, וביד משה ב' טפחים, וב' טפחים היה מפרישין בין יד ליד. הכונה בזה לפי שיש בתורה ג' חלקים, א' פשט הכתוב הנגלה לכל הנקרא תורה שבכתב, ב' חלק העיון והפלפול הנקרא תורה שבעל פה, ואינם נקנים לאדם אלא ביגיעה, הג' חלק הנסתר שהוא מתת אלקים לאוהביו, וגם הם אינם זוכים לעמוד על בוריה כדכתיב (איוב כח כג) אלקים הבין דרכה. ולפיכך היה שליש ביד הקב"ה היינו כלפי חלק הנסתר, ושליש ביד משה היינו חלק הנגלה המגולה לכל והיינו תורה שבכתב, ושליש בנתיים המפריש בין יד ליד, כלפי חלק העיון תורה שבעל פה, שהוא דבר הממוצע שקודם יגיעה נקרא תורת ה' (תהלים א ב), ולאחר יגיעה נקראת תורת האדם, עד כאן דבריו. עוד נקדים מה שכתבתי בפרשת משפטים על הפסוק (שמות כג ז) מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג וגו'. ומה שפירשתי שם הפסוקים בתהילים (תהלים קמ יב) איש לשון בל יכון בארץ וגו', על פי החן טוב פרשת וירא (הובאו דבריו בדברינו בריש הפרשה שם) שכתב הטעם על לפניהם (שמות כא א) ולא לפני עכו"ם (גיטין פ"ח ע"ב), ואפילו דנין בדין תורה, לפי שאי אפשר לכוון עומק הדין לאמיתו, אלא בהיות השם עם השופט ומלמדו להועיל לכוון כהלכה, ולכך אלקים נצב בעדת אל (תהלים פב א), אלו הדיינים (סנהדרין ז' ע"א), והיינו דכתיב (תהלים קמז יט-כ) חקיו ומשפטיו לישראל, (תהלים קמז כ) לא עשה כן לכל גוי כי אין השכינה שורה על אומות העולם, עיין שם. והיוצא מדברינו כי מיצוי הדין אינו בידי אדם, רק ביד השי"ת כמבואר, והנה בדיני נפשות מובן כי שומה מאת ה' היא שלא יניח ביד שכל בשר ודם, רק ה' ישפוט משום התשובה באמת שאין יודע בו רק השי"ת, ובדיני ממונות משום גלגולא הוא דהדר, והבן זה רק בממון מהדרינן עובדא משום דאיתא בחזרה. ויש לומר כיון דנתגלה הטעות, שמא הגילוי זה מן השמים, ואם הראשון היה מן השמים, הרי ביד בעל הסיבות לסבב דבר אחר, מה שאין כן איבוד נפש, והבן. ועל פי זה מבואר האוחז ביד מדת משפט, דמדה זו היא ביד השי"ת לבדו ואין ביד אדם להשיגו הן בדיני ממונות הן בדיני נפשות, כמו שפירש בנזר הקודש על הטפחיים שביד השי"ת. והנה אם נראה אחר כך טעות בדיני נפשות או בדיני ממונות ואי אפשר למיהדר, הכל מאמינים שהוא אל אמונה ולא היה עול, רק העיקר לפי שהוא הבוחן ובודק גנזי נסתרות. והנה ראיתי בבית שמואל אחרון פרשה זו שפירש כפשוטו על דין של מעלה, על פי אמרם (קידושין מ"ט ע"ב) הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור, אף על פי שהוא רשע, הרי זו מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו, ועל פי שהביא השל"ה בשם חכמי אמת דמלאכי השרת אינם יודעין מחשבות שבלב, דלא כהתוספת במסכת שבת (י"ב ע"ב ד"ה שאין), והנה ביום אחד אי אפשר לעשות תשובה, רק שמקבל עליו בלב. וז"ש שהקב"ה לבד אוחז ביד מדת המשפט, ואם מהרהר בתשובה יוצא זכאי, והנה העליונים לפי הנראה להם הוא ית"ש מזכה רשע, אך עם כל זה וכל מאמינים שהוא אל אמונה, והא דזיכה את הרשע הוא משום שהוא הבוחן ובודק גנזי נסתרות, עד כאן דבריו. והנה הפרשת דרכים בדרך ארוכה דרוש כ"ה, כתב עלה דההיא דאמרינן בפרק ד' מיתות (סנהדרין ל"ט ע"א) א"ל ההוא צדוקי לר' אבוהו אלקיכם כהן הוא וכו', וז"ל: לא נפלאת ולא רחוקה כדאמרינן בפרק טבול יום (זבחים ק"ב ע"א) כבוד גדול חלק השי"ת למרים באותה שעה, אמר אני כהן אני מסגירה, ואני מחליטה, ואני פוטרה, עד כאן. הרי דקב"ה יש לו דין כהן, עד כאן דבריו. והנה יש גם כן חוטאים במחשבה, כדאיתא במסכת קדושין (דף ל"ט:) גבי ר' יעקב מעשה חזי עיין שם. והנה גם בזה מאמינים שאין עושה עול ואין מרשיע צדיק ח"ו, והוא כמ"ש, והבן. והנה לפי זה מובן דאם החטא והתשובה שבניהם בפועל, לא יהיה משפט מעוקל אם המלאכים לבדם מדיינים, וכן אם שניהם במחשבה, גם כן לא יהיה משפט מעוקל דכשם שאין יודעין מהתשובה, כך אין יודעין מהחטא והוי זכאי לפי דינם, והוא זכאי באמת אף דהוי הלכתא ולא מטעמייהו, אבל אם החטא בפועל והתשובה במחשבה, צריך להיות הדיין השי"ת. והיינו פירושא דקרא על דרך דרוש זאת תהיה תורת המצורע, כמו שדרשו נוטריקון המוציא רע, דהיינו שהוא מוציא לפועל ומגלה לחוץ את הרע, ביום טהרתו באותו יום שבא לטהר, ואז התשובה לא יצא לפועל רק מקבל עליו בכל לב, והובא אל הכהן אל השי"ת דוקא שהוא כהן כנ"ל, והבן. ונקדים מה שפירש בבית שמואל אחרון (פרשה זו) על אמרם (חגיגה ט"ו ע"א) איזה מעוות אשר לא יוכל לתקן, זה תלמיד חכם הפורש מן התורה, ועל אמרם (שבת דף (ס"ב) [פ"ח] ע"ב) על הפסוק (משלי ח ו) שמעו כי נגידים אדבר, מה הנגיד הזה יש בידו להמית ולהחיות, (כי נגיד הוא לשון מלך כמבואר בנבואת אביגיל (שמואל א' כה ל) שאמרה לדוד וציוך לנגיד על ישראל, ולכך יש בידו להמית ולהחיות), אף דברי תורה יש בו להמית להחיות, והיינו דאמר רבא למיימינים בה סמא דחיי, ולמשמאילים בה סמא דמותא. וז"ל: הטעם מי שלומד שלא לשמה נעשה סם המות, דכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו (סוכה נ"ב ע"א), רק דהתורה מציל מן החטא, וזה בלומד לשמה התורה יציל, אבל אם לומד שלא לשמה ויצר הרע אין יודע מחשבה שבלב, וחושב שלומד לשמה וחשוב אצלו כגדול ויצר הרע מתגרה בו ביותר, ותורה אין מציל מן החטא כיון דלומד שלא לשמה, לכך הוא סמא דמותא, עכ"ל. אם כן מבואר דעל ידי התורה שלא לשמה, מתגרה היצר הרע כאמרם (סוכה נ"ב ע"א) ובתלמידי חכמים יותר מכולם. ועל פי זה מבואר (תהלים ז טז) ולרשע, שעובר עבירות בפועל ועוסק בתורה, דהא ביה איירי כמבואר סיפא דקרא, מה לך לספר חקי, שמע מינה דברשע מספר חקיו איירי, אמר אלקים דייקא שהוא היודע מחשבות, ויודע דתורתו שלא לשמה, מה לך שאינך עושה לשמה לספר חקי, (והיינו ותשא בריתי עלי פיך דייקא ולא בלבבך), כי אם לא ספרת חקי, לא היה היצר הרע מתגרה בך כל כך ולא היית רשע כל כך והבן, וזה תולה בהא דהשי"ת יודע מחשבות ולא המלאכים, לכך יצר הרע אף שהוא מלאך אינו יודע ומתגרה בעוסק שלא לשמה, וזה נלמד מהפירוש שכתבתי בפסוק זאת תהיה תורת המצורע וגו', ואם כן שפיר אמר המדרש זה שאמר הכתוב ולרשע אמר וגו', והבן.
5
ו׳עוד במדרש רבה (ויק"ר י"ז א') ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם (ויקרא יד לד) זה שאמר הכתוב (תהלים עג א) אך טוב לישראל אלקים לברי לבב. נ"ל כי הפסוק אך טוב לישראל וגו', יש לפרש כי אלקים שהוא דין, גם כן טוב לישראל כי לישראל אוהבי שמו כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, רק זו אם הם ברי לבב, דהיינו זך לבם באמונה ולבם נכון בטוח בה' שהכל לטובה, כמו ר' עקיבא (ברכות ס' ע"ב), ונחום איש גם זו (תענית כ"א ע"א), אז באמת נהפך הכל לטובה, והבן. והנה המופת וראיה לזה נתינת הנגע בקירות הבית, דנראה שהיא מכה משולחת שלא כדרך הטבע בשצף קצף, ובאמת ביארו רז"ל (ויק"ר י"ז ו') כי הוא לטובת ישראל כדי שימצאו מה שהטמינו האמוריים, ועל פי זה יתבאר המדרש, ודוק היטב כי נכון הוא בס"ד.
6