ישמח משה, וילךYismach Moshe, Vayeilech
א׳ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות (דברים לא יד). במדרש רבה (דב"ר פ"ט ו'-ז') למה נגזר עליו מיתה בזה הלשון הן, רבנן אמרו למה הדבר דומה לאחד שכיבד את המלך כו', כך אמר משה בהן קלסתיך, ובהן אתה גוזר עלי כו', א"ל אי אתה זוכר שאמרת הן לא יאמינו לי (שמות ד א). (דב"ר פ"ט ז') דבר אחר אמר ר' אבין מהו הן, למה הדבר דומה למטרונה אחת שעשתה למלך פורפירה. כך אמר הקב"ה למשה קילסת אותי בהן, ובהן אני גוזר עליך מיתה, עד כאן. והנה הדבר אחר שאמר ר' אבין אין לו מובן, דבשלמא לפירוש הראשון הוא בדרך עונש על שאמר הן לא יאמינו לי כו', אך לפירוש השני קשה באמת זו תורה וזו שכרה, בשביל ששבחו בהן, יגזור עליו בהן מיתה, וכל יסודו של המדרש הוא ליישב קושיא זו, ולא ידענא מאי תירץ ר' אבין, והמשל אינו דומה להנמשל, דבהמשל צריך לומר שעשה לה איזה כבוד בזה הפורפירה שנתקברה בו, כדרך מלכים ושרים שמקברין אותו בבגדים חשובין, אך כאן מה כבוד חלק למשה בהן בזה, והיא פליאה עצומה. והנ"ל בזה, על פי דאיתא בזוהר פרשת ויחי (ח"א דף רכ"א ע"ב) ויקרבו ימי ישראל למות (בראשית מז כט), לא כתיב ויקרב יום ישראל, אלא ימי, וכי בכמה יומין מית בר נש, והא בשעתא חדא ברגעא חדא מית ונפיק מעלמא. אלא הכי תאני כד קוב"ה בעי לאתבא רוחא דבר נש ליה, כל אינון יומין דאקים בר נש בהאי עלמא, אתפקדין מיניה ועאלין בחושבנא כו', זכאה חולקיה דההוא בר נש דיומין אתקריבא לגבי מלכא בלי כסופא, ולא דחי יומא מניהו וכו', בגין כך כתיבא קריבא בהו בצדיקיא וכו', עיין שם. ובזוהר פרשת תרומה (ח"ב דף קע"ד ע"א) איתא בן מאה ועשרים שנה אנכי היום (דברים לא א), היום ממש דההוא יומא אשלימו יומין לאתקרבא לאתר דא, דכתיב הן קרבו ימיך, ימיך ממש, עכ"ל. והנה לכאורה הנאמר ביעקב ובמשה שוין. אך אחר התבוננות יראה הפרש רב בניהם, והערני בזה הרמ"ע ז"ל בתחילת ספר עשרה מאמרות מאמר חקור דין חלק ז' סוף פרק א', אחר שפירש תפלת משה שהתפלל עלינו שאין אנו יכולים להשלים מדת ימינו מפני דוחק הצרות ואנוסים אנחנו, שיהא נחשב כאלו השלמנו ושכרינו לא יקופח בעד כל אותן הימים, עיין שם. ומסיק שם וז"ל: מי שהשלים מידת ימיו כמשה רבינו ע"ה, ואין זה רק מקצת שבחו, שכן בפניו העיד עליו חפץ חסד הן קרבו ימיך, כפירוש הזוהר דקריבו קמיה מלכא בלא כסיפא, יכול להתפלל כגון זו לזכות הרבים, עכ"ל הזהב. ופירש המפרש יד יהודה, ר"ל תפילה זו שהתפלל משה, יאתה לו למשה דייקא ולא לזולתו, לפי שהוא השלים מדת ימיו במצות, יכול להתפלל על אחרים שלא השלימו ימיהן בהן ולומר אונס רחמנא פטריה, עד כאן דבריו. ועל מה שכתב שאין זה רק מקצת שבחיה, פירש וז"ל: רק שכל זה מה שהשלים ימיו אינו אלא מקצת שבחו, שכן אמר לו השי"ת בפניו הן קרבו ימיך למות, וידוע שאין אומרים לו לאדם אלא מקצת שבחו (עירובין י"ח ע"ב), עכ"ל. וכן פירש גם כן בספר יואל משה. ושניהם לא יצאו ידי חובת הביאור, דמה לזה הענין שיוכל להתפלל כן, הא דהוי מקצת שבחו, הלא גם אם היה כולי' שבחיה, מכל מקום כיון שהשלים מידת ימיו, וידע מזה שהודיע לו, יוכל להתפלל כן. והן אמת דיש לומר כפשוטו דאלו לא היה זה רק מקצת שבחו, לא היה מודיעו, וכיון שלא היו מודיעו לא היה מתפלל כן, ואם כן לא יתכן תפלה זו רק למשה שהיה רק מקצת שבחו, ולכך הודיעו לו, ולכך יוכל להתפלל והבן זה. אך אם כך היו כוונתו, היה לו לומר בזה הלשון שאין זה רק מקצת שבחו, ולכך העיד עליו בפניו כו', ואז היה משמע דהעיקר דהתפלה ההוא יתכן למשה דוקא, הוא משום שהודיעו לו ית"ש זאת, רק סיבת הידיעה משום שהיה מקצת שבחו. אבל הלשון הזה שכן בפניו כו', משמע שהביא זאת הא דבפניו העיד לו, רק לראיה שהוא רק מקצת שבחו, אבל העיקר דתפלה זו יתכן רק למשה, תולה בעצם בהא דהוי מקצת שבחו, חוץ מזה דזה הוי סיבת ההודעה, ויש להבין מה תולה זה בעצם בהא דהוי מקצת שבחו, אף אי הוי מודיע לו בלא זה. והנ"ל בזה דדברי הרמ"ע עמוקים, דהא יש להבין איך יתכן דזה הוי מקצת שבחו, הלא אין שום אדם יוכל להשלים יותר ימים ממה שחי בהם, ובאמת בענין השלמה זו יש מדרגות רבות גבוה מעל גבוה איך ומה ובמה, ואף בצדיק אחד יש הפרש רב בין הימים, ופרטות הענין אין לו שיעור, רק שבפשוט הענין מדבר רק דרך כלל שהשלים כל ימיו, ואיך יתכן שכלל זה הוא רק מקצת שבחו, והוא קושיא עצומה למבין. והנ"ל בזה על פי דאיתא בשם האר"י דמשה חי ק"כ שנה, לפי שהוא היה התרומה של כל העולם, ועל כן ימיו ושניו הן התרומה של כל ימות עולם דהיינו שית אלפי שני (סנהדרין צ"ז ע"א), וכבר אמרו (זוהר ח"ב קכ"ז ע"א) מאי תרומה תרי ממאה, בעין בינוני דתורם אחד מחמישים (תרומות פ"ד מ"ג). וכבר כתבתי בפרשת בראשית (ו ג) בפסוק לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר, עיין שם דלכך נקרא משה ראשית (עיין ב"ר פ"א ד'), והבן. והנה לפי זה מובן כשם שהתרומה הוא תיקון לכל התבואה, שאם לא נתרמה התרומה כולו מקולקל, כמו שאמרו מאי טבל, טב לא. ונ"ל שעל כן נקרא משה טוב (שמות ב ב), שהטוב של כל ימות עולם על ידו, והבן. אם כן לפי זה היה לו כל הימים של כל ימות עולם דהיינו שית אלפי שני, נמצא שמה שאמר לו השי"ת הן קרבו ימיך, משמע רק ימים שחי, הוא רק מקצת שבחו דבאמת היה לו כל ימות עולם. ולפי זה לא יתכן מקצת שבחו זה רק למשה שהיו לו כל ימי עולם, ולפי זה מבוארין דברי הרמ"ע, דבאמת לא יתכן תפלה זו גם למי שהשלים מדת ימיו, דאטו משום דהוא השלים, יבקש שאחרים שלא השלימו יחשבו כאלו השלימו. אך למשה יתכן תפלה זו, דהוא השלים כל ימי עולם, ויוכל לבקש על אחרים שלא השלימו באונס שיחשבו כאלו השלימו, דהא הוא השלימן והוא כללא דיהודאי כמ"ש בזוהר (ח"ב קצ"א ע"ב) בפסוק וקבל היהודים (אסתר ט כג), והבן. ויומתק יותר על פי מ"ש הש"ך בח"מ סימן כ"א (ס"ק), דאונס רחמנא פטרו אמרינן, אבל רחמנא חייביה לא אמרינן, עיין שם. אם כן לפי זה לא יתכן רק לפטור מעונש על ידי טענת אונס, אך לא לענין לקבל שכר, והבן. רק משה היה יכול להתפלל על זה, מטעם שהוא השלימו. והן הן דברי הרמ"ע דיתכן תפלה זו למשה דייקא שהשלים מדת ימיו והיו מקצת שבחו, משום דהוא תיקן כל ימי עולם, אם כן יוכל להתפלל כנ"ל, אם כן דברי הרמ"ע עמוקים ומפורשין לא ירדו לסוף דעתו כנ"ל.
1
ב׳ועל פי זה יתבאר המדרש רבה הנ"ל, בהקדים מ"ש במדרש תנחומא (שמו"ר ט"ו ז') על הפסוק (במדבר כג ט) הן עם לבדד ישכון, דאותיות הן אין להם בן זוג. ועל פי זה פירש באהבת דודים על הפסוק (ירמיה ב י) כי עברו אי כתים וראו וקדר שלחו והתבוננו וראו הן היתה כזאת וגומר. ועל פי זה מבואר מה שאמר משה הן לה' אלהיך השמים וגו' (דברים י יד), אף שתלמידי חכמים נוטים שמים ויוסדים ארץ בחידושי אורייתא (עיין זוהר ח"א ה' ע"א), מכל מקום אל מי תדמיונו ואשוה יאמר קדוש. ככה אמר ית' למשה הן קרבו ימיך, שבדבר הזה שנאמר לך קרבו ימיך אין לך בן זוג, כי ביעקב נאמר ויקרבו ימי ישראל, אך לא ימיך שהוא הודעה בפניו, ודי בזה יקר וגדולה למשה, והן הן דברי ר' אבין והוא נכון בס"ד ודו"ק.
2
ג׳במדרש רבה (דב"ר פ"ט א') ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות (דברים לא יד). הלכה אדם מישראל שמתו מוטל לפניו, מה שיהא מותר לו להתפלל. כן שנו חכמים מי שמתו מוטל לפניו, פטור מקריאת שמע ומתפלה, ולמה למדונו רבותינו כן, כיון שרואה צרותיו לפניו, דעתו מובלגת, עד כאן דברי המדרש הנ"ל. ותמוה מה ענין זה לזה. והנ"ל, ונפרש מקודם מדרש רבה בפרשה הנ"ל בסמוך (דב"ר פ"ט א') רבנן אמרי קשה לפני הקב"ה לגזור מיתה על הצדיקים, שנאמר (תהלים קטז טו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, תדע לך וכו', לא אמר כך אלא תלה המיתה בימים, מנין ממה שקרינו בענין הן קרבו ימיך למות, עד כאן. והנה גם המדרש הנ"ל תמוה, דמאי הוא הלשון תדע לך, וכי צריך להביא ראיה לקרא מפורש, רק דה"ל וכן הוא אומר. ועוד קשה למה במקום אחר (מובא בילק"ש קט"ז (ילקו"ש רמז)) איתא במדרש על הקרא הנ"ל יקר בעיני ה', קשה לפני הקב"ה לגזור מיתה, עד שגוזרין על עצמם מיתה, עד כאן. וכאן לא אמר עד שגוזרין על עצמם, ומשמע דאף על פי כן גוזר אף שקשה. ונראה ליישב, ונקדים מה שאמרתי בסוף ב"ב (דף קע"ה ע"ב) ליישב קושית התוספת דהאיך מוכח מדעולא דאמר דבר תורה בזיבורית, דסובר שיעבודא דאורייתא בשני אופנים, ובכ' אינו מתרץ שני קושית תוספות על רשב"ם. ונמצא היוצא מתירוץ השני, דבעת פרעון לגוביינא לא שייך לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו (דברים כד י). והנה בידי משה פרשת וילך מביא בשם אביו טעם נכון על שהקב"ה אינו גוזר על הצדיקים מיתה, רק אם הם בעצמם גוזרים, לפי דכתיב (דברים כד יא) והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט, ומיתת צדיקים הם ממושכן בעון הדור, ומיתתם על פי הקב"ה בעצמו, ואם כן איך אפשר שיהיו על ידי הקב"ה הואיל וכתיב והאיש וגו', אלא על כרחך המה גוזרים על עצמם, עכ"ל. והנה לפי זה יש לחלק בין מיתה למיתה, על פי ב' הפירושים כי מפני הרעה וגו' (ישעיה נז א), דהיינו או בתורת משכן, או בתורת פרעון, ודוק. והנה לפי זה פשוט בעת שהוא מת בתורת משכון, הקב"ה אינו עושה תורתו פלסתר ואינו גוזר. אך אם הוא פרעון, י"ל דאינו קשה לפניו כלל, כיון שאין בזה העברה על תורתו. לזה הודיענו המדרש דאף על פי כן קשה לפניו, מחמת חיבת עסק הצדיק בתורה ובמעשים טובים שנעקר, כאמור לדוד (תהלים פד יא) טוב לי יום אחד וכו', כמבואר במסכת שבת פרק במה מדליקין (שבת דף ל'.), ולכך לא אמר המדרש כאן עד שגוזרין, דבכהאי גוונא גוזר אם הדין נותן, רק שקשה לפניו. והנה ידוע אמרם בסנהדרין (דף מ"ג:) לא קבלו ישראל בערבות, עד שעברו את הירדן, ע"כ רק מיתת משה היה בחטא מי מריבה, ונמצא היה בתורת פרעון, ואף על פי כן אמר הן קרבו ימיך. ואם כן המדרש מבואר קשה לפני הקב"ה וכו' שנאמר יקר, ושמא תאמר זה דוקא בעת שהוא בתורת משכונא, ולא מפני שקשה, רק מפני שיש בזה העברת הדת, לזה אמר תדע לך וכו'. ועכשיו מבואר המדרש שהתחלנו, כי הנה יש להבין דזה שדעתו מבלגת, לכאורה אינו כפי היושר, שראוי לקבל באהבה ולא לצער ודעת אטום הוא, ואיך יתכן להיות קוטב הדין על זה. אך דהתירוץ הוא, דגם לפני הקב"ה קשה וכו', והכלל דצריך להחזיק לכל אדם לצדיק, וגם תינוקת בכלל צדיקים, ולכך אל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו, כל זמן שצער העליון כביכול קיים ראוי לצער, דאחר שנקבר הנשמה אזלת למרום, ומבואר (במ"ק) [במדרש רבה] הקב"ה שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק וכלה הצער, מה שאין כן קודם שנקבר, הנשמה משוטטות על הגוף וקיים הצער כביכול כל זמן שאין מתחיל השעשוע, לכך קודם ראוי לצער אבל לא אחר כך. והנה זה דקשה לפני הקב"ה, מוכח מהקרא הן קרבו ימיך וכו' כמ"ש, ואם כן המדרש הנ"ל מבואר, דבלא זה היא דדעת שוטים הוא. אבל השתא בעי אם מותר להתפלל כיון שטרוד, והשיב דפטור וכו' כיון שדעתו מובלגת, אבל משיקבר וכו' כמ"ש. ועתה נאמר ליישב מה שיש לדקדק דשואל אם מותר, והשיב דפטור. ועוד קשה דאמר ולמה למדנו רבותינו כן וכו', הא באמת בגמרא מבואר הטעם משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה. והנ"ל בזה דהא קיימא לן בשו"ע דבתפילת חובה הקבועה, אינו חוזר בשביל חסרון הכונה, עיין שם הטעם. מכל מקום נשמע דיוצא ידי חובתו אף בלא כונה כיון שהוא קבוע, מה שאין כן בתפילת נדבה צריך כונה, ומזה הטעם כתבו הפוסקים דאין לנו להתפלל תפלת נדבה, עד כאן. והנה לפי זה אתי שפיר דאם היה חובה, היה ראוי להתפלל אף שאין יכול לכוין, ובפרט דכמעט אנוס הוא בהעדר הכונה, רק מחמת דפטור, אם כן לא הוי רק תפלת נדבה וממילא אסור. והנה מה שאמרו דמי שמתו מוטל לפניו דפטור מקריאת שמע, אך קשה אף דפטור מן הדין, למה למדונו רבותינו כן לבטל עול מלכות שמים, אדרבא היה להם ללמדנו להחמיר עלינו אף שאין אנו מחויבין, ואם כן מדוקדק הלשון ולמה למדונו רבותינו כן, ולא אמרו מאי טעמא, דהטעם ידוע. והשיב כיון שרואה וכו', לכך מוטב למונע, והוא נכון ואמת בס"ד והוא כפתור ופרח. ועל פי זה תבין המשנה ברכות (ט"ז ע"א) מעשה ברבן גמליאל שקרא בלילה הראשונה, ודוק.
3
ד׳בסנהדרין (דף צ"ו ע"ב) מנין שהקב"ה מחיה מתים ויודע עתידות, א"ל תרוייהו מחד קרא (דברים לא טז) הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה, וקם נדרש לפניו ולאחריו, א"ל ממאי דילמא וקם העם הזה וזנה, א"ל נקיט מיהא פלגא בידך. וכבר נתקשו בזה המפרשים. והנ"ל בזה, דהא קשה מהאי גופא דתחית המתים מוכרח דיודע עתידות, דהא זה אינו, רק עתיד להיות ולא הוה ועבר. אך יובן היטב על פי זה מה שכתב הרמ"ע בעשרה מאמרות (מאמר המדות ד' ה' ו') דידיעה בעתידות אינו מכחיש לבחירה חפשיות, דאדרבה על ידי בחירה חפשי מוחלט, ויצמח ענין הידיעה בעתידות, כי אף אדם יודע מה שעושה אם רוצה לעשות דבר ואין מוחה בידו. אך לזה נקרא ידיעה, במה שאינו תולה בעצמו, והבן כי דברינו נכונים מאד. ועל פי זה יתבאר המאמר מנין שהקב"ה מחיה מתים, ומנין שיודע עתידות. היינו מה שאין תולה בו ית' כאמור, ואם כן לא מצי להשיב דמתחית המתים מוכרח גם זה דהא הקב"ה מחיה, לכך השיב וקם העם הזה וזנה, והוא בחירה חפשית מוחלטת הלזה נקרא ידיעה. ועל פי זה יובן גם תשובה השניה, דהא אמרו חז"ל שם (סנהדרין צ"ו ע"ב) ראיה לתחית המתים וכי אהרן לעולם קיים, אלא מכאן שתחית המתים מן התורה. אך זה אפשר היה לדחות, דהא איתא במסכת שבת (דף נ"ה.) דאמר ר' אמי אין מיתה בלא חטא. ומפרש התם הוא דאמר כי האי ברייתא, אף משה ואהרן בחטאם מתו כו', עיין שם. ואם כן לפי זה כל זמן שלא חטא אהרן, היו ראוי להיות לעולם קיים, אם כן אין ראיה לתחית המתים דזה נאמר קודם החטא, אבל מכיון דמוכרח מכאן שאין (שגם) בענין הבחירה החפשית הידיעה מפלשת, על כרחך ידע השי"ת שיחטא, ואיך כתב בתורתו פלסתר ח"ו, אלא ודאי דתחית המתים מן התורה, וזה נכון בעז"ה. ואם כן מוקם העם הזה וזנה, מוכח הנך שוכב עם אבותיך וקם, והבן.
4
ה׳וחרה אפי כו' ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה (דברים לא יז), ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה (דברים לא יח). וכבר נתקשו בזה חקרי לב, שמאחר שאומר שבסיבת שסילק ה' שכינתו והשגחתו מצאוהו הרעות, מדוע אמר ואנכי הסתר הסתיר פני כו', עיין בפרשת דרכים סוף דרך הערבה. והנה מה שפירש הגאון הנ"ל בזה, רחוק מהפשט. ולענ"ד נראה לפרש על דרך שפירשתי כמה פעמים וביארתי כי סילוק השכינה כביכול, הוא עצם הרע יותר מכל הרעות שבעולם, ולכך החטא הגורם לזה, הוא רע יותר מהעונש, ואדרבא העונש הוא מתוק אחר שכבר היה החטא, שגורם הקירוב והדיבוק. ועל פי זה יבואר התכת הפסוק והסתרתי כו' ועל ידי כן והיה לאכול ומצאוהו וגו', ואז יאמר ביום ההוא שיבין הסילוק השכינה הלא על כי אין וכו' מצאונו כו', נמצא עיקר מה שמקונן אינו רק על הצרות המוצאות אותו, ולא עצם סילוק השכינה, רק עושה הסילוק נטפל להצרות, והוא מהמרי הגדול ואומר לטוב רע ולרע טוב, לזה מפרש ואנכי אסתיר וכו' הוא על כל הרעה כו', ונמצא העונש הוא טוב. וגם יתפרש ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה, ר"ל יותר מההסתר שעל הרעה אשר עשה, המרי על כולם, שאף אחר העונש עומד במרדו.
5
ו׳במסכת חגיגה (דף ה'.) רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכה, והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות (דברים לא כא), אמר עבד שרבו ממציא לו רעות רבות וצרות, תקנה יש לו, ועיין בקול בוכים מבעל רצפי אש שתמה למה לא בכה במקראות הקודמים (דברים לא יז) והסתרתי פני מהם ועזבתים והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות, ולא בכה, וכי מטי לקרא והיה כי תמצאנה בכה, עיין שם מ"ש. וגם אני אענה חלקי, וגם ליישב מה שתמה שם אין והיה אלא שמחה (ב"ר מ"ב ג'), ולשמחה מה זו עושה. והוספתי נופך דעל והיה לאכול לא קשה, דכבר תרצו רז"ל קושיא זו במה שקבלו, והוא (במסכת חגיגה דף ה' ע"א) כל שאינו בוהיה אינו מהם, עיין שם. ואם כן כל מי שבוהיה, יש לו שמחה שיש לו מופת שהוא מהם, והבן. אבל כאן קשה. והנ"ל על פי מ"ש בהפטורת פרשת תצא רני עקרה, והפסוקים (תהלים פג ז) אהלי אדום וכו'. על פי מ"ש בפסוק (ירמיה יז ה) ארור הגבר אשר יבטח באדם וכו', עיין שם. ועל פי מ"ש הגאון מו"ה יהונתן ז"ל בהפטורה (ישעיה מט יד-טו) ותאמר ציון עזבני ה' וגו'. על פי מה דאיתא במסכת ברכות (ז' ע"ב) מזמור לדוד בברחו וגו' (תהלים ג א), קינה לדוד מבעיא ליה, אמר רבי שמעון בן יוחאי למה הדבר דומה, לאדם שיצא עליו שטר חוב, קודם שפרעו עצב, לאחר שפרעו שמח. אף כאן כיון שאמר לו הקב"ה הנני מקים עליך רעה מביתך (שמואל א' יב יא), היה עצב, אמר שמא עבד או ממזר דלא חייס עלי, כיון דחזי אבשלום הוא, שמח ואמר מזמור, דאמר סתם ברא חייס על אבא. והקשה מהרש"א בחדושי אגדות דמה שאמר כיון שאמר לו הנני מקים וגו', היה עצב אמר שמא עבד או ממזר, אינו ענין להמשל ומילתא אחריתא הוא, הוה ליה לומר דבר אחר, עיין שם. אבל הענין דיש יסורים הבאים בהסתרת פנים מפאת מערכת המזל, והם אינם בתורת עונש. ויש יסורים הבאים מאת ה' בהשגחה לכפרת עון. והמבחן לזה, יסורים הבאים על פי הטבע, הם יכולים שיהיו מפאת המזל ואינו מכפר, אבל יסורים שהם למעלה מהטבע, על כרחך הם בהשגחה כדי לכפר עון. וז"ש משל לאדם שיצא עליו שטר חוב, לאחר שפרע שמח, אף כאן שמח מכח שפרע החוב, כי היסורים פרעו העון, אלא שלא תאמר ומנא ידע שהם לכפרה אולי באים מפאת מזל, כי הלא יש יסורים מפאת מזל. לזה אמר כיון שאמר לו כו' סבר שמא עבד או ממזר דלא חייס, היה עצב כי זה מפאת הטבע, ויכול להיות מכח המזל ואינו מכפר. כיון דחזי אבשלום הוא, אמר סתם ברא חייס, וזה דלא חס, על כרחך אינו מכח הטבע והמזל, רק מכח השגחה לכפר עון, ואם כן פרע החוב, לכך שמח ואמר מזמור. וז"ש ותאמר ציון עזבני ה', כי חלילה הגלות רק מכח המזל והסתרת פנים, לזה אמר (ישעיה מט טו) התשכח אשה עולה וגו', ואם כן אינו מכח הטבע והמזל אלא בהשגחה, והבן. עד כאן דברי הגאון מהר"י ז"ל. ועל פי זה פירשתי הפסוק (איכה ד' יו"ד) ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן היה לברות למו. כלומר מה שידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן שזה למעלה מהטבע, על כרחך הוא רק בהשגחה לכפר עון, על כן זה היה לברות ולנחמה למו, והבן. ועל פי זה יובן כי אם הצרות מאופן א', אין מופת שהוא מהשגחה, אולי הוא מהסתרת פנים ואין תקנה על ידי זה כלל, ומכח הטבע (הוא) ואינם לכפרת עון, מה שאין כן רעות רבות המצירות זו לזו שהמה מתנגדים כגון זיבורא ועקרבא (חגיגה ה' ע"א), מוכח דלאו ממקור אחד הם, דמה שממקור אחד אין הרפואות מתנגדות, אלא ודאי שיד ה' עשתה זאת בהשגחה. והיינו והיה, שזה הוא שמחה כי תמצאנה אותו רעות רבות וצרות, ועל זה רבי יוחנן בכה אם זה הוא השמחה בעוה"ר. וזה הוא שמפרש הקרא עבד שרבו ממציא לו דייקא, ולא בהסתרת פנים, ומהיכן נודע, מזה שהוא רבות וצרות, תקנה יש לו מזה כיון שהוא בהשגחה, ועל זה מפרש כגון זיבורא ועקרבא, והבן כי הוא נפלא בס"ד.
6
ז׳ועוד י"ל, על פי המשל המובא בראש הספר בן המלך ונזיר מבן המלך, והיינו (דברים לא כא) כי תמצאנה וכו' שמכין אותו מכל הצדדים, אז הוי שמחה דודאי יתעורר. והיינו עבד שרבו ממציא לו וכו', תקנה יש לו בודאי דודאי יתעורר, והיכי דמי כגון זיבורא ועקרבא דאין לו תרופה אחרת רק לשוב, ועל זה בכה רבי יוחנן דהלהן תשברנה וכו', והבן.
7
ח׳הן בעודני חי עמכם ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי (דברים לא כז). והקשה מהרש"א מהנהו בריוני דהוי בשבבותיה דר' זירא דהדרי בתיובתא כד שכיב, דהוי אמרו עד האידנא הוי קטינא חריך שקי מגין עלן וכו' (סנהדרין ל"ז ע"א). ונ"ל לתרץ על פי שעיקר תוכחת משה היה על העדר אמונה, שאמר להם ולא האמנתם (דברים ט כד), והנה כבר כתבתי דכל שמות המשותפים יש לכל אחד הוראה מיוחדת. והנה חטא, עון, מרי, וזקן ממרא יוכיח דאין לו תאוה לחמש טוטפות בתפילין. והנה הטענה דהנהו בריוני, לא שייך רק באם האמונה שלימה והתאוה גוברת, אבל לא בהעדר איזה אמונה, שאז דרכו ישר בעיניו. והנה לפי זה קל וחומר של משה הוא טוב וישר, כי אם היה העדר אמונה בעודו חי שהיו רואין השראת שכינה פנים אל פנים, על אחת כמה וכמה אחר מותו, ואינו יוצא מגדר הענוה, ומיושב קושית מהרש"א.
8