ישמח משה, אחרי מות ב׳Yismach Moshe, Achrei Mot 2
א׳בקרבתם לפני ה' וימותו (ויקרא טז א). לכאורה הוא משולל הבנה, דנראה כמו שבא לפרש סיבת מיתתם, ולא פירש כלל. ונקדים מדרש הפליאה בשעה שנכנסו שני פולמסין דנורא לתוך חוטמיהון של נדב ואביהו, ענו שרפי הקודש ואמרו השיבנו ה' אליך ונשובה (איכה ה כא). ומקודם אקדים ליישב סתירת המאמרים במיתת בני אהרן, דאיכא מאן דאמר שמתו על שלא נשאו נשים, ואיכא מאן דאמר שנכנסו למקדש שתויי יין (ויק"ר כ' ט'), ואיכא מאן דאמר בזה הלשון שהיה משה ואהרן הולכין תחילה, ונדב ואביהו מהלכין אחריהן ואומרים מתי ימותו שני הזקנים הללו, ואנו נוהגין שררה על הציבור, (סנהדרין נ"ב.). ובודאי דאלו ואלו דברי א' חיים, ומקודם נקדים להבין מאמר זה לבד דאמרו מתי ימותו הזקנים, דהוא מאמר מגונה מאד אף לאישי ההמוני, ומה גם לנדב ואביהו שעליהם אמר משה עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך (ויק"ר י"ב ב'). ועוד יש לדקדק במאמר זה דלמה דייקו לומר זקנים. גם יש להבין אומרו שהיו משה ואהרן מהלכין, ונדב ואביהו מהלכין אחריהן וכו'. וכדי ליישב כל זה, נאמר דהנה נאמר (שמואל א' ו' יט) ויך באנשי בית שמש מכה רבה. והוא משולל הבנה דלמה זה, הלא שמחו שמחה של מצוה שבא הארון. אך נראה על פי מה שהקדמתי בכמה דרושים, (עיין בפרשת בשלח על הפסוק (שמות יד יט) ויסע מלאך האלקים, ובפרשת יתרו הדרך הרביעי בפסוק (שמות יט ד) אתם ראיתם, ובפרשת תשא בלך רד), ומקורו מהגמרא (חגיגה ה' ע"ב) דבבתי בראי הוד והדר לפניו (תהלים צו ו), ובבתי גוואי המשל ופחד עמו (איוב כה ב), עמו דייקא. והנה העבדות בשמחה הוא דבר יקר מאד, שנאמר (תהלים ק ב) עבדו את ה' בשמחה, ונאמר (דברים כח מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה, והיא מחזקת האהבה כעין שנאמר (שיר השירים ז ז) מה יפית ומה נעמת וגו'. אבל כל זה בבתי בראי, אבל בבתי גוואי המשל ופחד, והארון בבחינת בתי גוואי כמו שביארתי בדרושים הנ"ל, לכך ויך באנשי בית שמש כנ"ל. ויש לומר דנקראו אנשי בית שמש, על שם המאורע שעשו מעשה השמש שעובדת רק בשיר ובשמחה, אבל אין שם מקומה אצל הארון, והבן. ונראה דלכך אומרים והחיות ישוררו וכו' ושרפים ירונו, דרינה משתמע לכאן ולכאן, כעין שנאמר (איכה ב יט) קומי רוני בלילה. והנה לפי זה יש שני מיני צדיקים, עובדים בשמחה זכאה חולקיהון ועדיין הם מבחוץ, והפנימים הרואים פני המלך עובדים בבחינת המשל ופחד, והבן. והנה משה ואהרן ודאי בבחינת בתי גוואי היו, כי משה נאמן בית רואה באספקלריא המאירה, ומקבל ונותן התורה בכחו והבן. וכבר נאמר (שמות ו כו) הוא אהרן ומשה, ללמדך שהיו שקולין (ב"ר א' ט"ו), ולפי זה התנהגו בבחינת המשל ופחד עמו, ולכך אמרו רז"ל (ברכות ל"ג ע"ב) לענין היראה אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא. והנה נראה דנדב ואביהו היו במדריגה אחת למטה מהם, דהיינו בבחינת בתי בראי, והיו מתלהבים בהתלהבות האהבה והשמחה עד אין חקר, וראו שאין ענין זה במשה ואהרן, וחשבו למיעוט כבוד שמים, והיה קשה בעיניהם ולא השיגו מדריגתם שהוא המשל ופחד, והם לא גילו מדריגתם מרוב ענוות, ואף על פי כן לא רצו לתלות בוקי סרוקי ח"ו במשה ואהרן שיחשבו את עצמם לצדיקים יותר ממשה ואהרן, רק שדנו אותם לכף זכות כי הזקנה גורם מיעוט חדוה, כעין שנאמר (קהלת יב א) עד אשר לא יבואו ימי הרעה אלו ימי זקנה (שבת קנ"א ע"ב), ושבו העבים אחר הגשם וגו. וזה אמרם שהיו משה ואהרן מהלכין תחלה, ר"ל הליכה רוחנית למעלה מהם, שהצדיק נקרא הולך ולא עומד, ונדב ואביהו מהלכין אחריהן, ר"ל במדריגה למטה מהן אחריהן דייקא והם מפסיקים, והם הבתי גוואי בעצמם, כי אז היה עיקר שכינתו יתברך בישראל, והבן. ולכך אמרו מתי ימותו הזקנים דייקא, ואנו ננהיג וכו' ויתרבה כבוד שמים, אבל טעו בזה שלא השיגו מדריגת בחינת בתי גוואי. והנה נאסר לכנס שתויי יין למקדש (ויקרא י ט), ולא יעלה על הדעת שיכנסו שיכורים לבית המקדש לעבוד, ואזהרה למה לי. רק שלא יאמר אדם ויין ישמח לבב אנוש (תהלים קה טו), אשתה קמעא כדי שאעבוד בשמחה נפלאה שהיא עבודה המעולה, לזה אזהר רחמנא דהמקדש בבחינת בתי גוואי, כעין שפירש רבינו סעדיה גאון ולא יכול משה לבא אל אוהל מועד (שמות מ לה), והבן. והנה טעות נדב ואביהו שלא השיגו ענין בתי גוואי, גרם שנכנסו שתויי יין מטעם הנ"ל, ונמצא הא דאמרו מתי ימותו, והא דאמרינן שנכנסו שתויי יין, ענין אחד הוא ר"ל שרצו לחזק השמחה יותר ויותר באהבה נפלאה, או פרועי ראש על ידי רוב שמחה ואהבה, כענין שנאמר (משלי ה יט) באהבתה תשגה תמיד, ואפשר דאמרו רז"ל כן על דרך מליצה על העדר הפחד שהיה להם רק שמחה נפלאה, ולכך מתו כמו שביארנו באנשי בית שמש. והנה לפי זה התקרבותם להשי"ת, היה תמיד בשמחה נפלאה והוטב בעיניו ית"ש, ועתה באותו התקרבות עצמו, אך מפני שבאו לבתי גוואי מתו. וזה שנאמר בקרבתם, היינו בהתקרבותם התמידי לפני ה' דייקא, אז וימותו והבן זה. ולדעתי שזה גם כן הפירוש ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם (ויקרא י א-ב), כי היה להם אש התלהבות השמחה נפלאה לשמו ית', אבל הוא זרה במקום הזה אשר לא ציוה אותם, כי ציויו יתברך מורה על המשל ופחד במקום הזה כמ"ש, והבן זה. ויתכן גם כן על פי זה ותצא אש מאת ה' וגו' (ויקרא י ב), דנכנסו בתחומה דלאו דידהו לכך נשרפו. ועתה נבאר שלא יקשה על המאמר שמתו מפני שלא נשאו נשים, הלא הקרא אומר בקרבתם וגו' וימותו. נ"ל על פי מה שהקדמתי שם (בדרוש בפרשת יתרו) בענין התשובה דאי אפשר רק בבתי גוואי, והנה אמרו רז"ל (ירושלמי מכות פ"ב ה"ו) שאלו לחכמה הנפש החוטאת מה תהא עליה, והשיבה הנפש החוטאת תמות, וקב"ה אמר יעשה תשובה, עד כאן. והנה אם יסתלק ח"ו אמירת הקב"ה, ודאי פסק החכמה הוא יתד קיים ח"ו, והנה יכול להיות שהיה איזה חטא בנדב ואביהו כי אין צדיק בארץ (קהלת ז כ), אך אז לא גרם מיתה דאולי יעשו תשובה, אך הלא כבר כתבנו דבעל תשובה לא יתכן רק בבתי גוואי דשם אין חדוה, והנה לפי זה אם גם בבתי גוואי היה חדוה, אין מקום לתשובה. והנה נדב ואביהו גם לבתי גוואי נכנסו בשמחה, ואם כן אין מקום לתשובה, ונמצא נשאר פסק החכמה, ולכך מתו על החטא שלא נשאו נשים, והבן זה. והנה ממית נדב ואביהו על שנכנסו לבתי גוואי בשמחה, נצמח תרופה להשבים, כי מזה נראה בעליל דבבתי גוואי המשל ופחד, ושם המקום שבעלי תשובה עומדים. ועל פי זה יש לפרש הפסוק השיבנו ה' אליך דייקא לבחינת בתי גוואי, אז ונשובה כי זולת זה אי אפשר, והבן כי נכון הוא. והנה כבר הקדמנו בדרושים הנ"ל דהשרפים הם בבחינת בתי גוואי, ושם שרפים עומדים בבחינת שתיקה, והם היודעים ומשיגים בחינה זו, ולכך כשמתו נדב ואביהו ענו השיבנו ה' אליך ונשובה, דהיינו שמקום זה מוכן לתשובה וצדיק ה' בכל דרכיו, והבן זה.
1
ב׳עוד ביאור על הפליאה בשעה שנכנסו שני פולמסין דנורא וכו', ענו שרפי הקודש השיבנו וגו' (איכה ה כא). גם ליישב המאמר שלא נשאו נשים (ויק"ר כ' ט'), שלא יקשה הלא מבואר בפסוק (ויקרא י א) שמתו על שהקריבו אש זרה (ויקרא י ב). והנ"ל דהוא על דרך דאיתא בפרק קמא דברכות (דף יו"ד ע"א) אהא דחזקיה שאמר אל ישעיה צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה וגו' (מלכים ב' כ ב), כי מת אתה בעולם הזה ולא תחיה לעולם הבא, א"ל מאי כולי האי, א"ל משום דלא עסקת בפריה ורביה. ויש להבין דהא חזקיה לא שאל אותו מפני מה, דידע הא דכתיב כי אין אדם אשר לא יחטא (מלכים א' ח' מו), אך שאל אותו מאי כולי האי, ור"ל מפני מה הגיע לו עונש גדול בזה ובבא, ואם כן מאי השיב לו משום דלא עסקת פריה ורביה, אכתי קשה מאי כולי האי, דעל זה אין מהראוי להענש עונש גדול כזה. ואמנם כבר פירשתי הענין על נכון, על פי מ"ש העקרים (מאמר רביעי פרק ל"ו ל"ז ל"ח), כי לפי שורת הדין ראוי שיהיה העונש נצחי והשכר זמני, אבל רב חסד מטה כלפי חסד (ר"ה י"ז ע"א), ומנהיג עולמו ברחמים שיהיה השכר נצחי לאוהביו ולשומרי מצותיו, והעונש זמני, עיין שם מלתא בטעמא בארוכה. ולפי זה נראה לי ליתן טעם נכון דעל זה החטא דלא עסקת בפריה ורביה, ראוי להעמיד על קו הדין שיענש עונש נצחי בזה ובבא, וכמו שכתבתי בגליון הגמרא שלי בברכות שם וז"ל: ונ"ל ליתן טעם נכון על שבזה ראוי להעמיד על קו הדין, דהא איתא (ב"ר י"ב ט"ו) שעלה במחשבה לברא את העולם בדין, וראה שאין העולם מתקיים, עמד ושיתף מדת הרחמים. נמצא דהתנהגות מדת הרחמים אינו רק משום קיום העולם, ומי שאינו עוסק במצוה זו, הרי אינו חושש על קיום העולם דלא תוהו בראה וכו' (ישעיה מה יח), נמצא נשאר עומד על תחלת המחשבה כנ"ל, עד כאן לשוני שם. ועל פי זה יובן גם כאן, דזה שלא נשאו נשים, גרם שנענשו על החטא הנ"ל בעונש מיתה, והבן. עוד יש לומר אהא דחזקיה וכמו כן כאן, על פי מה שכתבנו (בפרשת וישלח) לפרש המדרש (ילקוט ראובני) ויגע בכף ירכו (בראשית לב כו), אלו יוצאי ירכו והם נדב ואביהו. על פי הגמרא כתובות פרק קמא (דף ח' ע"א) לוי איקלע לבי רבי וכו', ברך חמש וכו', מר סבר בתר מחשבה אזלינן, ומר סבר בתר מעשה, עיין שם. וכבר הקדמנו המאמר שמתו משום דלא נשאו נשים, והנה מבואר בגמרא (פרק הבא על יבמתו, יבמות דף ס"ג ע"א) דמי ששרוי בלא אשה לא נקרא אדם, שנאמר (בראשית ה ב) ויקרא שמם אדם, וכן הוא בזוהר (ח"א נ"ה ע"ב) דהוא פלג גוף, והיינו כפי המעשה דלא נברא אלא אחד כלול משניהם, מה שאין כן כפי המחשבה היה כל אחד בריאה בפני עצמו, והבן. והנה יעקב נתברך במעשה ויאבק איש עמו (בראשית לב כה), אמרו (ב"ר ע"ז ג') שהיה שרו של עשו, והיינו שרצה ליקח הברכה מידו, כי במחשבה נתברך עשו וירא כי לא יכול לו, אם כן המעשה עיקר, על כן ויגע בכף ירכו, נתן עיניו ביוצאי ירכו והם נדב ואביהו על שלא נשאו נשים, דכיון דאזלינן בתר מעשה, השרוי בלא אשה לא יקרא אדם דאינו אלא פלג גוף, והבן. ולפי זה ממילא מובן דמי שאינו עוסק בפריה ורביה, הרי הולך בתר מחשבה, ובמחשבה היה לברא את העולם במדת הדין, והבן. לפי זה כפי מה שהלכו נדב ואביהו בתר מחשבה, אם כן הוי ההנהגה במדת הדין ולא מהני תשובה, לכך כשנשרפו ונענשו על שלא נשאו נשים, והיה הוראה דאין האמת כפי מחשבתם ומהני תשובה, ענו שרפי הקודש ואמרו השיבנו ה' אליך וגו', ר"ל בשביל ישראל דיועיל תשובה לישראל, והוא נכון בס"ד.
2
ג׳עוד יתכוון באמרו בקרבתם לפני ה' וימותו (ויקרא טז א). כי הנה בספר שם שמואל כתב הטעם על (ויקרא טז ג) בזאת יבא אהרן אל הקודש ולא ימות (ויקרא טז ב), כי זאת היא נוקבא מלכות, והיא מדת הדין וגורמת מיתה, כמו שאמר בזוהר (ח"ב מ"ד ע"ב) את חובקת בן (מלכים ב' ד טז), שתלה באמו לכן מת. ולכן אמר הקב"ה בזאת יבא אהרן אל הקדש, כי מדת זאת שהוא נוקבא נקרא קדושה, אבל עלמא דדכרא נקרא קדש, לכן בזאת יבא אהרן אל הקדש, לא כמו בני אהרן שהיה להם חיבור רק בזאת, ולכך מתו, אבל בזאת יבא אהרן אל הקדש ולא ימות, עד כאן דבריו. וביאור הדברים לדעתי, כי כל עובד השי"ת ומקרב עצמו אליו ית"ש, אף שמכוון לתקן נפשו או בשביל שכר עולם הבא עין לא ראתה, מכל מקום כיון שעובדו ית"ש, הרי מקבלו עליו ית"ש למלך והוא עבדו, ויש לו חיבור בזאת דהיינו נוקבא מלכותיה, אבל אינו מייחד קב"ה ושכינתיה, דקב"ה היינו תפארת ושכינתיה היינו מלכות, דהיינו אם עושה רק לנחת רוח לפניו ית"ש, דהיינו יחוד קב"ה ושכינתיה יחוד תפארת ומלכות, דהיינו שיתפאר השי"ת ויהיה נחת רוח לפניו מלכותו עלינו, דהיינו מה שאנו עובדים אותו והוא רק עבדות בלתי לה' לבדו ולא עבור עצמו כלל. ובזה נ"ל לפרש הא דכתיב (משלי ג' טז) אורך ימים בימינה, ודרשו (שבת ס"ג ע"א) למיימינים בה, דהיינו לשמה וכל שכן עושר וכבוד, ובשמאלה למשמאילים בה שלא לשמה, עושר וכבוד הוא דאיכא, אבל אורך ימים ליכא, כי חיים מסיטרא דדכרא, והיינו אורך ימים למיימינים בה שמחברים תפארת במלכות, ובשמאלה עושר וכבוד איכא דיש לו חיבור במלכות וכו'. והיינו אמרם (יומא ע"ב ע"ב) זכה נעשה לו סם חיים, דהיינו אם עבודתו זכה בלתי לה' לבדו חיבור תפארת במלכות, נעשה לו סם חיים וכו', והבן. והנה בני אהרן נתלהבו מאד להתקרבות לו ית"ש, אבל לא חשבו רק התקרבותם, ושכחו מתוך טרדות אהבה לכוון רק שיהיה לנחת רוח לפניו, ולא בעבור שיתקרבו דהיינו בעבור עצמם, והיינו בקרבתם דייקא, אבל אהרן נצטוה שיחבר זאת אל הקדש, דהיינו שיחבר המלכות בתפארת רק לנחת רוח לפניו, ולא ימות כי נעשה לו סם חיים, והבן.
3