ישמח משה, אחרי מות ז׳Yismach Moshe, Achrei Mot 7
א׳במדרש רבה (ויק"ר כ"ב א') איש איש אשר ישחט וגו' (ויקרא יז ז), הדה"ד (קהלת ה ח) ויתרון ארץ בכל היא, ר' יהודה אמר אפילו דברים שאתה רואה שהם יתרון לעולם, בכלל הנייתו של עולם הן, סיבא (ר"ל מין עשב) למעבד חבלא, סיכוא למסוך ניניא וכו', עד (ויק"ר כ"ב ב') ורבנן אמרי אפילו דברים שאתה רואה בעולם שהן מיותרין כגון זבובים ופרעושים, אף הן בכלל ברייתו של עולם, עד כאן. והוא פלא מה ענינו של המדרש להפסוק הנ"ל, ועיין ביפה תואר. ולי נראה על פי הגמרא זבחים (דף (ק"מ) [ק"ח ע"א]) משנה חומר בשחיטה מבעליה וכו', ועיין שם בגמרא (זבחים ק"ח ע"ב) ע"ב דר' יוסי סבר דברה תורה כלשון בני אדם, ולא נלמד מאיש איש מידי. והנה עיין שם בכמה מקומות מצינו פלוגתא בזה אי אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם או לא, ועיין בב"מ דף ל"א (ע"ב), וכן מצינו מפורש בש"ס (ב"מ צ"ד ע"ב) מר סבר אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, ומר סבר לא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם. ונראה דזה תולה בפלוגתא דפליגו רבי יהודה ורבנן במדרש שם לפי המבואר ביפה תואר לחד שינויא, דרבי יהודה סבר דאין שום דבר בבריאה שלא לצורך, ורבנן סברי דיש הרבה שהן שלא לצורך, רק יש טעם כללי למה ברא שלא לצורך, עיין שם בשם הירושלמי. והנה יובן דכשם שלא ברא השי"ת דבר לבטלה, ככה לא דבר דבר לבטלה, כי הבריאה היה רק בדבור, ר"ל כי כמו שבענין הבריאה לא יתכן לרבי יהודה לומר שיש דבר ללא תועלת פרטי, אף שיש טעם כללי, לא סגי ליה בכך למקור החכמה ית"ש, הכי נמי לא סגי לו לענין הדברים בטעם כללי רק בענין תועלת פרטי בכל אחד. אבל לרבנן כמו שיתכן להם לומר שיש בבריאה בלא תועלת פרטי רק בטעם כללי די להם, הכי נמי לענין הדבורים סגי לפעמים בטעם כללי, והנה נלמד דבור מבריאה. והנה יש טעם כללי למה דברה תורה כלשון בני אדם, היינו להורות שהתורה נאצלה רק לצורך אדם, וממילא יובן דכל הבריאה הוא לצורך האדם והוא עיקר הבריאה, דהא באורייתא ברא קב"ה כל עלמין (זוהר ח"א ה' ע"א), והבן זה. ולפי זה יובן דלרבי יהודה לא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, והבן. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל איש איש וכו', והנה יש לומר בזה כתנא קמא דמורה דהשוחט להדיוט חייב, וי"ל כרבי יוסי דדברה תורה כלשון בני אדם, על זה אמר הדה"ד ויתרון ארץ וגו', ר"ל דפירושא דהאי קרא תולה בפירושו דהאי קרא ופלוגתא זו תולה בזו, ועל זה מפרש רבי יהודה אמר וכו', ולדידן על כרחך צריך לומר דאיש איש מורה דהשוחט להדיוט חייב, ורבנן אמרו וכו', ולדידהו אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, והבן כי נכון הוא בס"ד.
1
ב׳או יאמר באופן אחר הדה"ד (קהלת ה ח) ויתרון ארץ וכו' (ויק"ר כ"ב א'). דהיינו דהמדרש סובר כר' יוסי דדברה תורה כלשון בני אדם, דהשוחט להדיוט חייב נשמע מדם יחשב וכו' (ויקרא יז ד). ועל כרחך צריך לומר כמ"ש בטעם הכללי, דאם לא כן לא יתכן וכי ידמה יוצר ליציר ח"ו בדבר שפתים אך למחסור, והנה מזה נשמע דאדם הוא עיקר הכל, ועל זה אמר הדה"ד וכו' כמו שפירש בקהלת בפסוק הנ"ל (קהלת ה ז) כי גבוה מעל גבוה שומר וגו' ויתרון ארץ, הוא על פי מ"ש האלשיך בפסוק (דברים י יד) הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים הארץ וגו', עיין שם והבן כי נכון הוא בס"ד. ומזה יוצא מוסר גדול מלך לשדה נעבד (קהלת ה ח), כי אדם שהוא מלך על הכל שהכל נברא לצורכו, והוא הנשמה (דמותר האדם מן הבהמה אין (קהלת ג יט), כמו שפירשתי על פי דברי הסמ"ג בהקדמתו דאדם הוא חציו מלאך וחציו בהמה מצד הגוף (עיין חגיגה ט"ז ע"א). וזה שאמר שאין לאדם מצד חלק הבהמי רק מצד חלק הנשמה, ורק הוא נקראת אדם כנודע), לשדה שהוא עפר מן האדמה נעבד, דהיינו החומר שהוא עפר מן האדמה, והבן כי נכון הוא בס"ד. ולפי זה הא דמייתי רבי יהודה אמר וכו', היינו דמייתי להאי קרא מפרש ליה בכמה פירושים כדרך המדרש, ונכון הוא בס"ד.
2