ישמח משה, בלק י״דYismach Moshe, Balak 14
א׳בהפטורה (בתרי עשר מיכה סימן ו ה') עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה'. והוא פלאי, כי שטים וגלגל מה בעי הכא. והנ"ל כי שטים הוא ערבות מואב, כמו שמבואר בפרשת מסעי (במדבר לג מט), וכמבואר בהראב"ע פרשה זו בפסוק (במדבר כה א) וישב ישראל בשטים, ושם נתנה התורה וניתנו דברות האחרונות. ונקדים דברי היערות דבש שנותן טעם על שבדברות הראשונות נאמר (שמות כ יא) כי ששת ימים וגו', ובאחרונות נאמר (דברים ה טו) כי עבד היית וגו'. כי שבת מגין עלינו מאומות העולם, לאשר כי שום אומה לא ינוחו בשבת, וזהו המתנה שנתן ה' לנו שאומות העולם לא ישבותו בו, למען שזכות שבת יגן עלינו. והנה לפי טעם כי ששת ימים וגו', אף האומות בכלל שמירה, אבל לטעם כי עבד היית במצרים, זה לא שייך באומות. ולכך בדברות הראשונות קודם שחטאו, היה חירות משיעבוד מלכיות (עירובין נ"ד ע"א), אין קפידה אם גם האומות ישמרו שבת, כי אין צריך להגנה, לכך כתיב כי ששת ימים וגו'. אבל בדברות האחרונות אחר שחטאו ונגזר עליהם גלות, ראה הקב"ה ליתן להם לבד השבת ולא ישבתו בו זרים, לכך כתיב כי עבד היית וגו', דזה ליתא באומות, עד כאן דבריו. והנה קשה דהלא נתנה תורה בחשאי. אך התירוץ דהלא נכתבה על האבנים בגלגל (סוטה ל"ה ע"ב). והנה עצת בלק היה עם בלעם במה שערך שבעה מזבחות (במדבר כג א), כמבואר במדרש (במ"ר פ"כ י"ח) לומר שיעבדהו הם אותו, ומוטב שתעבד משבעים אומות. אבל מהנ"ל נסתר דבריו, כי נראה בעליל דלא רצה הקב"ה ההתקרבות של העובדי כוכבים ומזלות היכא דמזיק לישראל, והבן. והנה נאמר (בפרשת תשא, שמות לד א) פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים. וידוע דצור הוא שם המקור שנחצב ממנו אבנים, (עיין במפרשי התורה בפסוק הנני עומד שם על הצור בחורב). והנה זה שנחצב ממנו אבני הלוחות ראוים לקרותו ראש צורים, שהוא החשוב והמובחר, כמו ראשית שמנים ימשחו (עמוס ו ו). והנה מהן נראה שלא רצה הקב"ה שיתערבו האומות עמהם כנ"ל, והטעם מפני מקורן הקדוש. וזה אמרו (במדבר כג ט) כי מראש צורים אראנו, ר"ל את ישראל האמור למטה, הן עם וגו' ומגבעות אשורנו, ר"ל אני מביט בעין שכלי כי זאת מגיע להם ממקור הקדוש האבות והאמהות שהם נקראים כך בכל מקום, והשתא מפרש מה הוא הן עם וגו', ר"ל שלא יתערבו בהם האומות להיות חלק כחלק, והיינו ומה ענה אותו בלעם מן השטים ועד הגלגל.
1
ב׳ונמתיק הענין על פי משל מאחד שרוצה להשכיר בית ששורפין בו שכר ויין שרף על פי ליציטאציאן, והנה הדרך הוא דבשעה שמשכירין, מכריזין הריוח שיש בו. והנה יש בו שני מעלות, אחד השכר והיין שרף, והב' שמפטמין בו שוורים. והנה יש בו סוחר אחד שדרכו תמיד להוליך שוורים לימי השוק, ומשום זה רוצה לשכור, אבל על היין שרף והשכר אינו רואה, כי אין זה דרך משא ומתן שלו. אמנם רוב העולם עיקר שכירתן הוא להשכר והיין שרף. והנה המשכיר שונא להסוחר הנ"ל ורוצה שלא יהיה לו ריוח מהמשא ומתן של שוורים הנ"ל, והנה לאשר כי אין המשכיר יכול לעכב עליו מלשכור, דהדרך הוא על פי ליצטאציאן שכל מי שנותן יותר הוא שוכר, לזאת עושה תחבולה שלא להכריז רק המעלה הראשונה, ומזה יודע למבין כי זה המשכיר שונא הסוחר הנ"ל, כיון שעושה תחבולה לדחותו מהשכירות, וזה מדריגה הראשונה מהשנאה שמדחהו אם רואה שזה מוכן לשכור. והנה יש עוד מדריגה, דהיינו שעכשיו אין המשא ומתן של שוורים בעולם, כי חמת רעש מלחמות אין יכול להוליך על יום השוק, רק שחושש שמא לאחר זמן וזמנים טובא יפסק הרעש ויוליך, אז יהיה לו ריוח, ומשום זה עושה המשכיר תחבולה לדחותו. והנה נחזי אנן איזה שנאה יותר גדולה, בודאי של אחרון שמחשב תחבולות על אחר זמן אף שאין לו ריוח מוכן, וכן להיפך מדחיית היזק מעל האוהב יוכר האהבה, ויותר יוכר בחושב מחשבות לדחות היזק שאין מוכן רק לעתים רחוקים, כי אז השמירה והשגחה יוכר יותר. קיצור הדבר מי שחושב תחבולות למנוע ריוח משונאו, אם הוא ריוח מוכן לא יוכר כל כך השנאה, כמו במי שחושב עתה מחשבות למנוע משונאו הריוח שבא לאחר זמן, וכן בסימני אהבה בדחית ההיזק מעל האוהב. והנה בנמשל היה מניעת הריוח להאומות ודחית היזק מישראל, ולא היה מוכן רק מה שצפה הקדוש ברוך הוא מן השטים עד הגלגל, לזה אמר למען דעת צדקות ה', ר"ל מזה יש להבין צדקות ה' עם ישראל, והבן.
2