ישמח משה, פנחס א׳Yismach Moshe, Pinchas 1
א׳פנחס בן אלעזר וגו' (במדבר כה יא). במדרש (במ"ר פכ"א א') אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו, לכן אמור וכו' (במדבר כה יב). נ"ל כפשוטו על פי המדרש שהביא במתנות כהונה (פרשה זו סימן ג') בשם הרמב"ם במאמר התחיה, וז"ל: כי כשבאו עליו להרגו פרחה נשמתו מפחדם ונשאר כמת והניחהו, ונפשות נדב ואביהוא שהיו עדיין משוטטות שם, היו מרגישין בדבר והחזירו לו נפשו בעודו חם, עיין שם. והנה הטעם דאין משלמין שכר בעולם הזה (קידושין ל"ט ע"ב), משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף (קידושין מ"ח ע"א), ואם כן אצלו הוי הסוף. ולכך בדין הוא שיטול שכרו, כלומר תיכף ומיד לכן אמור וכו', דאם לא כן היה צריך למות כדי שיקבל שכרו, והבן.
1
ב׳(ב) עוד ביאור על המדרש הנ"ל (במ"ר פכ"א א'). בהקדים לפרש (במדבר כה יא) השיב את חמתי וגו' בקנאו את קנאתי. נ"ל דהכי פירושו, דהנה פירשו במה שאמר אליהו קנא קנאתי לה' אלקים צבאות וגו' (מלכים א' יט י). כי האלשיך פירש הפסוק (תהלים י א) למה ה' תעמוד ברחוק. דבהגלות אין שמו שלם (תנחומא תצא סי' י"א), דהיינו שיש פירוד בין י"ה לו"ה בענין השפעה, וכעין זה כתב הגלאנטי בפסוק (איכה א י) כי ראתה גוים באו מקדשה, כי ראתה ס"ת י"ה, באו מקדשה ס"ת ו"ה, וגוים ביניהם, והבן. והנה בעבור ישראל ח"ו הם מרחקין השם כביכול, וגם מסלקין שכינתו, ואז ח"ו לא נקרא אלקי ישראל רק אלקי צבאות עליונים, ונוח לו ית"ש יותר שיקרא אלקי ישראל. והיינו קנא קנאתי, ר"ל שתי קנאות, א' לה' הויה שאינו שלם ועומד ברחוק על ידי עונותיהם, ב' אלקי צבאות, ר"ל מה שנקרא אלקי צבאות, והלמ"ד של לה' קאי גם כן על אלקי צבאות, והוי כאלו נכתב לאלקי צבאות, ר"ל בשביל שנקרא רק אלקי צבאות, עד כאן דברי המפרשים. ועל פי זה נראה לפרש כאן בקנאו את קנאתי, ר"ל מה שעשו לי שמפרידין שמי. ב', בתוככם מה שגרמו בתוכם, ר"ל בין בני ישראל דהוא קאי על בני ישראל המוזכר למעלה, רצה לומר שגרמו לסלק שכינתי מביניהם ח"ו.
2
ג׳וכדי להבינך דבר זה יותר, אסביר לך כי נ"ל לפרש מה שאמרו (אבות פ"ד מ"ב) מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. כי העבירה נמשל לסרחון וקיא צואה, כאמור (ישעיה ד ד) אם רחץ ה' את צואת בנות ציון, וכמו שמפרשין פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה (ברכות ה' ע"א). ונקדים עוד דברי אהבת דודים בפסוק (שיר השירים ב טו-טז) אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים וכרמינו סמדר, (שיר השירים ב טז) דודי לי ואני לו הרועה בשושנים, ומ"ש שם בשם מהר"מ אלמשנוני דכמו שיברחו בעלי חיים הארסיים מפני ריח טוב, ככה יברחו יצר הרע וכל חילותיו כחות הטומאה מפני הכנה טובה, עיין שם. והנה ידוע דידיעת הפכים בשוה, ומובן דכמו שבורחין בעלי ארס מפני ריח טוב, ככה שוכנים במקום ריח רע והבן, על כן במקום שנעשה העבירה המולדת סרחון וריח רע כאמור, וגם כפי שאמרו רז"ל באליהו שסתם נחיריו בעברו לפני רשע, ולא סתם בעברו על הנבילה, ונשאל על זה, והשיב שריח הרע של הרשע נודף יותר מריח נבילה, על ששוכנים שם היצר הרע וכחותיו בכח אמיץ, על כן גוררת עבירה, אבל במקום מצוה דמוליד ריח טוב בוסמין דגנתא דעדן, מגרש יצר הרע וכחותיו ומשרה כחות הקדושה, על כן גוררת מצוה, וזה ברור. ומזה יובן דבשעה שזמרי בן סלוא עשה נבלה כזו בפרסום גדול, הרי הוליד ריח רע גדול במחנה העברים, והיו בורחים כל כחות הקדושה אלולי שבא פנחס ומסר נפשו וקדש שם שמים ברבים וקנא קנאת ה' צבאות, והוליד ריח טוב גדול והעביר הסרחון כמו שמעשנין הבית בריח טוב להעביר ריח רע, ועל ידי זה ברחו כל כחות הטומאה, וכחות הקדושה נשארו וביתר שאת וביתר עוז, ועל כן נשאר השראת שכינתו ונקרא אלקי ישראל. והיינו ולא כליתי את בני ישראל, ר"ל כח השראה עם בני ישראל בקנאתי, והבן. ועל פי זה יתיישב ולא כליתי את בני ישראל וגו', דמשמעו אלולי שקנא פנחס, היה ח"ו כליה. והוא תמוה האם בשביל בועל ארמית אחד, יכלה לכל ישראל ח"ו, האיש אחד יחטא וכו'. ולפי מ"ש אתי שפיר, והבן. ועל פי זה יובן איך זיכה אותו הצדיק את הרבים בזה, כי הבריח עבירות רבות שהיה גורמים השראת כחות (הטומאה) במחנה העברים ח"ו, וגרם למצות הרבה שגרם כח השראת הקדושה, כאמור שם באהבת דודים שמהעבירות הקטנים הרבים שדש בעקביו, אי אפשר להזהר לרוב ריבוים והרגלם, אם לא בעזר השם אם נועם ה' עליהם דודי לי ואני לו, והבן. ועל פי זה מבואר היטב המדרש אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו. על פי מה שפירשתי במדרש (רבה ברכה פרשה י"א סימן י' (דב"ר י"א י')) אמר משה רבונו של עולם כתבת ביומו תתן שכרו וכו' (דברים כד טו), על פי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין ל"ט ע"ב), והטעם של הרשב"א דלא שלים עבודתיה, כי אמרו (אבות פ"ב מ"ד) אל תאמין בעצמך וכו', ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף (קידושין מ"ח ע"ב), ועל פי כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו (אבות פ"ה מי"ח). ועל פי זה פירש הגאון הקדוש האבד"ק בארדיטשוב השייכות אל תפרוש מן הציבור, לומר אהיה בפני עצמי עובד ה' ולא אשגיח על הציבור לנהלם על מבוע היראה, כי אל תאמין בעצמך, והבן. וזה שאמר כאן השיב את חמתי ולא כליתי וגו' כדפירשתי, אם כן זיכה את הרבים ומובטח ששוב לא יחטא, הרי שלים עבידתיה, לכך בדין הוא שיטול שכרו תיכף. ועל פי זה מבואר (במדבר כה יב) הנני נותן לו את בריתי שלום, כי שלום הוא יחוד הגמור.
3
ד׳(ג) עוד ביאור על המדרש הנ"ל (במ"ר פכ"א א'). וליישב מה שדקדקתי באמרו ית"ש (במדבר כה יא) ולא כליתי וגו', היתכן שאם לא היה פנחס מקנא שהיה כליה ח"ו, מה שנא זה מכל החטאים שלא היה כליה על ידיהם. והנ"ל על פי מ"ש האלשיך בפסוק (שמות לב יד) וינחם ה' על הרעה אשר דבר וגו', (הובא בעיר בנימין על הירושלמי דפאה ריש פרק ואלו מפסיקין וגו' עיין שם, ותורף דברי האלשיך דבמבול היה כליה משום דכתיב (בראשית ו ו) ויתעצב אל לבו, עיין שם). והנה נ"ל להוסיף על דבריו, משום דהמחשבה הוא בדין, שהרי עלה במחשבה לברא במדת הדין, והעשיה שהיה בדבור היה בשיתוף הרחמים (ב"ר י"ב ט"ו), וכמו שפירשו כך עלה במחשבה לפני (מנחות כ"ט ע"ב), עד כאן. והנה באמת בכל חטאי הרבים בחלול השם המפורסים, הדין נותן כליה ח"ו, וכן הוא כפי המחשבה, אך השי"ת ברחמיו מכניסן בדבור. ועל פי זה נ"ל לפרש (ישעיה א' כ') ואם תמאנו ומריתם חרב תאוכלו כי פי ה' דבר, דכי משמש במקום רק בכמה מקומות, והוא בסוג אלא, ור"ל הלנצח תאכל חרב ח"ו, לזה אמר רק פי ה' דבר ויש לו גבול ומשותף ברחמים, ולכך נזכר שם הויה דהוא רחמים. ולכך נאמר (בפרשת תשא, שמות לב ז) וידבר ה' אל משה לך רד, דהדבור עצמו הוא רחמים. והנה לפי זה י"ל דלענין נתינת שכר לפנחס, ראוי שלא יפסד עבור הרחמים, רק כפי שהיה כפי הדין במחשבה, ואם כן הצילם מכליה, והיינו ולא כליתי וגו' בקנאתי, וקנאה הוא בלב כפי טיב לשון הקודש במתחרה בלב לנקום. וזה דברי המדרש דהיה קשה להמדרש קושיתי על הפסוק, ומתרץ כתרוצי דהא דאמר השי"ת ולא כליתי וגו', הוא שיטול שכרו כפי הדין, ואתי שפיר לפי זה דאין המדרש אומר דברי נביאות שכך אמר השי"ת, רק דהוא ביאור על הקרא המפורש אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו, ר"ל שהוא נוטל שכרו כפי שהוא לפי הדין, והוא פירוש נפלא בס"ד. ונ"ל שזה הטעם שאמרו רז"ל (קידושין דף ל"ט:) שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ולא מחשבה רעה, שהרי היה ראוי להתנהג כפי המחשבה, אם כן המחשבה עיקר, רק שברחמיו העיקר כפי המעשה, אבל לטובה אדוכתיה קאי, והבן.
4
ה׳(ד) עוד פירוש על הנ"ל (במ"ר פכ"א א'), על פי המדרש שמואל (בפרק ששי מאבות) על המשנה (אבות פ"ו מ"ה) ואל תתאוה לשלחנם של מלכים ששלחנך גדול משלחנם וכתרך גדול מכתרם, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתיך, עיין שם במשנה דקאי על העוסק בתורה. והנה זה דרכו של היצר הרע לומר למי שנוטה שכמו לסבול עול תורה, הלא אם תשא עליך עול תורה לא יהיה לך הרוחה כי לא תמצא בתגרים, ואז אם יהיה לך לבדך לחם צר ומים לחץ גם כן טוב לך, אבל איך תפרנס לאחרים להשביע רעבים ולהיות עניים בני ביתך כל דכפין ייתי ויכול, וכל הנכנס כשהוא רעב יוצא כשהוא שבע, כדרך העשירים והשרים שמאכילים על שלחנם הרבה בני אדם תרנגולים פטומות ויינות מבושמים, וזו מצוה גדולה עד אין לשער זנים ומפרנסים ומכלכלים לעניים אחרים ותושבים כיד המלך, ולך אי אפשר לעשות כן לא מינה ולא מקצתה, ועיניך רואות וכלות אליהם ואין לאל ידך, על כן טוב שתניח מזה ותעסוק בסחורה, ואזי תוכל לבא למדריגתם ויהיה לך עולם הזה ועולם הבא. לזה אמר ואל תתאוה לשלחנם של מלכים ששלחנך גדול משלחנם, כי המה זנים מתי מספר, ואתה זן כל העולם כולו כאמרם (ברכות י"ז ע"ב) כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, עד כאן דבריו וש"י. וכתרך גדול מכתרם פירוש כפשוטו, על פי גדולה תורה מן הכהונה ומן המלכות (אבות פ"ו מ"ו). ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, דקשה מהיכי תיתי לא ישלם שכר פעולה וצריכה למימר. לכך פירש שאף אם נותנין לו טובה אין מנכין לו, כי זה רק מן הפירות, והקרן שמור לעולם הבא. וזה דוחק דהעיקר חסר מן הספר. ועוד קשה מה הוא הפירוש של בעל מלאכתך, אי פירושו שהוה עשאך, היה לו לומר בוראך, או עושך, או יוצרך. ואם הפירוש הוא בעל מלאכתך, היינו האדון של המלאכה שנמסר בידך, כמו שאמרו (אבות פ"ב מט"ז) ולא עליך המלאכה לגמור, והיינו התורה והמצות, קשה דאמר בעל מלאכתך, דהיינו האדון של מלאכתך הוא נאמן לשלם, אבל אחר שמוסר מלאכתו לאיזה אדם אין משלם, אתמהא. ועוד קשה דמשנה ממלאכתך לפעולתך.
5
ו׳והנ"ל בזה להמשיך זה להפירוש של המדרש שמואל, דנבין על דרך משל מי שהוא אומן גדול יודע לעשות בזהב ובכסף ובחרושת אבן למלאות באבנים יקרות אודם פדטה וברקת, ועושה מלאכה למלך גדול כסאות ועטרות נפלאים ומהודרים, ועביד ליה ניחא נפשיה ונהנה מאד ממלאכתו, ועל ידי זה נושא חן לפניו מאד מאד ורגיל לפניו אף שמשלם שכרו כיד המלך. ויהי היום שהעלילו על בני עירו ומשפחתו לפני המלך בעלילה קשה, עד שנתחייבו כמעט כולם ראשם למלך, וכראותם כי כלתה אליהם הרעה וסר אליהם מר המות, באו אצל האומן הנ"ל ובקשו לו שיבקש על נפשם מאת המלך ביודעם כי הוא אהוב מאד למלך כי מלאכתו חביבה מאד לפניו, ואולי ישא פניו לדבר הזה. ונעתר להם האומן הנ"ל ונשתטח לפני המלך, והמלך נשא פניו, והנה מגיע לו שכר אומנות מאת המלך הון עתק, והיה מקום לחשוב אולי ינכה לו שכרו בעד זה שנשא פניו כי זה כדאי בעד כל שכרו. אך אין זה כבודו של מלך, ובודאי יתן לו שכרו ולא ינכה לו שכרו בעד זה, ונשיאת פנים הוא רק חנינה. אבל זה לא יעלה על הדעת שהמלך ישלם לו בעד זה שנשא פניו, כי מי פתי יסיר הנה שיאמר כן שישלם הנותן להמקבל מתנה ממנו עבור שקבל מתנה ממנו. ואם כן לפי זה היה נדחה תשובת המהרש"א נגד היצר הרע, כי זה העשיר שמפרנס משלו עניים ועובד בזה להשי"ת, בודאי שכרו לא יקופח מהמשלם גמולות. מה שאין כן זה שזן בזכותו, אם כן זה הוא בעד שכרו, ושורת הדין היה שלא יטול שכר יותר, כי זה שמפרנס כל העולם די כנגד שכרו, וצדיקים רוצים להשפיע טוב לעולם ההוא, ואם המלך הקדוש ית"ש לא ינכה ויתן לו שכרו משלם, ומה שזן העולם הוא בחנינה מרוב אהבתו לעוסק בתורה, עם כל זה שיטול שכר על החנינה שחננו, זה לא יעלה על הדעת כלל. ונמצא זה אינו נוטל רק שכר לימודו, אבל העשיר נוטל שכר בעד מה שזן ומפרנס ומקיים נפשות. על זה תשיב אמרי' דהשי"ת מגודל חסדו וטובו שאוהב להטיב, ישלם בעד הטובה שגומל בשביל העסק בתורה, כאילו הוא עושה כל הטובה מעצמו. והנה אי הוי אמרינן דאינו נוטל רק שכר לימודו, הוי אמרינן דרק שכר מלאכתו הוא נוטל, אבל לא שכר מה שפעל על ידי מלאכתו. אבל השתא אמרינן דגם שכר פעולה מה שפעל על ידי מלאכתו הוא נוטל, ועל פי זה יתבאר והבן כי נכון הוא בס"ד. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל, כי הנה אמרה התורה השיב את חמתי מעל בני ישראל לכן הנני נותן וגו', דקשה דזה שהשיב את חמתי הוא בעד הזכות שקנא וכו', ולמה יתן השי"ת שכר על זה. לזה אמר אמר הקב"ה דייקא, שהוא רב חסד ואוהב מאד מאד להטיב ומתענג בו, על כן בדין הוא שיטול שכרו, והבן פירוש זה כי הוא נכון בס"ד.
6