ישמח משה, בראשית י״גYismach Moshe, Bereshit 13
א׳וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א לא), אמרו רז"ל (ב"ר ט' ז') זה המות. להבין זה, נקדים מה דקשה דכאן נאמר טוב על הכלל, אבל על בריאת האדם לבדו לא נאמר בו טוב, וכבר עמד על זה העקרים, הכי אינו ראוי שיאמר טוב בבריאת האדם כמו שנאמר בבריאת יתר הבעלי חיים, (והובא בדברינו למעלה בפסוק (בראשית א כו) נעשה אדם, עיין שם). והנ"ל בזה, על דרך דאיתא בב"ק דף נ"ה (ע"א) דבדברות הראשונות לא נאמר בהן טוב, הואיל וסופן להשתבר. ופריך מאי הוי, ומשני ח"ו פסקה טובה מישראל. ועיין בספר תפארת ישראל סוף פרק ל"ה, שביאר המאמר כי טוב נאמר על המציאות שהיא מציאות ראויה וטוב, ולכך תמצא בכל מעשה בראשית בכל יום ויום וירא כי טוב, לומר כי המציאות ראויה וטוב, ולוחות הראשונות מפני מעלתם לא היו ראוים לפי המציאות העולם הזה, ולכך אין ראוי שיכתב בהן טוב, כי אם היה נאמר טוב בלוחות הראשונות, שהיה מורה כי הלוחות הם לפי מדריגת עולם הזה לפי המקבלים, ואם היו משתברים הלוחות בשביל החטא, הרי פסקה טובה ח"ו מישראל, כי מה שנשתברו הלוחות מורה כי אין לישראל מדריגה הראשונה שהיה להם כבר, והיה מורה שאין לישראל עוד אחר החטא המציאות הראוי שמורה עליו לשון טוב. אבל עכשיו שלא נאמר בהן טוב, ומורה על זה כי הלוחות אינם לפי עצם המציאות עולם הזה, רק היו הלוחות במה שהיו ישראל במדריגת המלאכים כשקבלו התורה, אשר אותה המדריגה אינה ראוי לפי המציאות עולם הזה, וכשנשתברו עתה מפני החטא, לא פסקה טובה שם המציאות הראוי לעולם הזה, אבל פסק מהן המדריגה שאינה ראוי למציאות עולם הזה שהיו ישראל במדריגת המלאכים והיו ישראל דומים לאדם הראשון, כי באמת קודם שחטא האדם והיה בגן עדן, לא היה אותה מדריגה שהיה בגן עדן ראוי לעולם הזה ואינה בכלל המציאות עולם הזה, עד שחטא וגרשו מגן עדן והוסרה מדריגתו העליונה שאינה ראוי לעולם הזה. וכך ישראל קודם שחטאו, היו ישראל במדריגה שאינה ראוי, ומצד הזה נתן הקב"ה לישראל לוחות כאשר היו במדריגות המלאכים, עד אחר שחטאו והיה מדריגות ישראל כאשר ראוי לפי המציאות אשר ראוי לעולם הזה, ולכך דוקא בלוחות השניות שהיה מעשה משה, והוא ראוי לפי מדריגות עולם הזה, ודבר שהוא ראוי לפי המציאות נאמר בהן כי טוב. וז"ש (תהלים פב ו-ז) אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כלכם, (תהלים פב ז) אכן כאדם תמותון, וזה שאמר רב אשי דלכך לא נאמר בהן כי טוב, שיאמרו ח"ו פסקה טובה מישראל, ור"ל אם כתב בלוחות הראשונות טוב, וזה היה מורה כי הלוחות הם לפי המציאות של עולם הזה, ואם היו נשברים היה זה ח"ו מורה שפסקה טובה מישראל ודבר זה מבואר, עכ"ל עיין שם.
1
ב׳ונ"ל להמתיק דבריו, על פי משל לכפרי אחד עשיר גדול שהשיא בתו לכפרי כמוהו, ובאו קרוביו וברכוהו במזל טוב וקבלן בסבר פנים יפות ובשמחה רבה. אחר זה נתעלה יותר והשיא בתו השניה לבן מלך, ובאו שוב לברכו במזל טוב ולא קבל אותן כלל, ותמהו מאד על הדבר כי חשבו שעכשיו יהיה השמחה מאד כפול ומכופל. והשיב להם שאז היה הנשואין כדרך הארץ, מה שאין כן עתה שלא כדרך הארץ היא, ודבר קשה מאד הוא שיהיה זווגן עולה יפה ואין שמץ להמזל טוב, רק בזמן רב אחר הנשואין אם אז יהיה זיווגן יפה. וזה חכמה רבה, כי אם יכנוס השמחה עתה בלב, אז אם יתקלקל אחר כך שדבר כזה עלול לקלקול מאד, יהיה לבו עצב עד מאד. מה שאין כן אם אינו נותן אל לבו עדיין השמחה, ובעת הזאת עדיין בעיניו כלא היה, אם כן אם יתקלקל לא הפסיד. והנמשל מובן. ומתוך זה למדנו הטעם שלא נאמר טוב בבריאת אדם, כי אדם הראשון קודם החטא היה בבחינת מלאכים עד שאינו ראוי לפי עולם הזה, עד אחר שחטא והוסרה מדריגתו העליונה ונשאר בבחינת הראוי לעולם הזה. מה שאין כן בשאר בעלי חיים שנבראו בבחינה הראוי לפי העולם הזה, ולכך נאמר בהן טוב. אבל האדם שנברא בבחינה גבוהה ממציאת העולם הזה, לא נאמר עליו טוב בבריאתו, כי אם היה נאמר טוב בו, אם כן כשחטא והוסרה מדריגתו הוי אמינא כי ח"ו פסקה טובה כנ"ל, אלא על הכלל נאמר והנה טוב, ומאד בא לרמוז על אדם שהיה בבחינה מאודית יותר מן הראוי לעולם הזה, ואם כן אחר שחטא ונטרד מגן עדן ונעשה בבחינה הראוי לפי עולם הזה הכלה ונפסד, שלכן נאמר לו ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב יז), אם כן הגם שנתקלקל המאד, אבל הטוב נשאר. וז"ש רז"ל והנה טוב מאד זה המות, ר"ל זה המאד פעולת המות להפסידו, אבל הטוב נשאר, (והיינו דאיתא במדרש רבה פרשה ט' סימן ה' בשם רבי מאיר והנה טוב מאד, והנה טוב מות. ר"ל שלאחר שנגזר מות על אדם הראשון נתקלקל המאד, ונשאר והנה טוב), והבן כי הוא פלא בס"ד.
2
