ישמח משה, בראשית כ״בYismach Moshe, Bereshit 22
א׳ויאמר ד' אלקים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה וגו' (בראשית ג יד). עיין בתרגום יונתן שמפרש שאמר ה' לנחש ליט את מכל בעירא ומכל חיות ברא וכו' ואריסא דמותא בפומך, עיין שם. ולכאורה עלה על דעתי לפרש כוונתו שאמר הש"י להנחש ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה, בכל הענינים אשר מפרש שם התרגום, וזה אחד מהן במה שיש לנחש אריסא דמותא, אף שגם לשאר בריות יש אריסא דמיתה כמו חיות ושאר בריות הדורסין וממיתין בארס, ולזה דקדק התרגום יונתן לומר ואריסא דמותא בפומך דייקא, דזה אינו רק בנחש, דאלו בכל הדורסין הא אמרינן במסכת חולין (פרק אלו טריפות (חולין) דף נ"ג ע"א) אין דריסה אלא בציפורן, לאפוקי שן דלא, עיין שם. כן היה נראה לי לכאורה. אך לכאורה זה אינו, דאיך נימא דבזה ארורה הנחש מכל בהמות וחיות, הא גבי בהמות אמרינן דיש להם ארס כנחש ונושכות וממיתות, והיינו בשן כמ"ש התוספות (בב"ק דף ג' ע"א) ד"ה ושן בהמות אשלח בם, עיין שם היטב. מיהו יש לומר דאין זה קושיא, דבבהמות זה אינו בדרך הטבעי רק דרך מופת חוץ לטבע, על דרך אמרם ז"ל (שמו"ר י' א') בכל הקב"ה עושה שליחותו, והמקרה לא יתמיד, דהא דברי התוספות הנ"ל שם (בפ"ק) [בב"ק] לקוחים מהספרי (דברים לב כד) אשר העתיק רש"י על פסוק (שם) ושן בהמות אשלח בם בפרשת האזינו, וז"ל שם (ד"ה ושן) : מעשה היה והיו הרחלות נושכות וממיתות. ועיין במזרחי שם. ומבואר שם דהוא דרך נסיי שליח ההשגחה, מה שאין כן בנחש דהוטבע בה הארס בתמידות. עוד נראה בכוונת התרגום יונתן וארוסא דמותא בפומך, דבשאר בריות הדורסין אין הטלת הארס אלא מדעת, וכן בנשיכות בהמות הרי כוונתו להזיק, ולכן היא תולדה דקרן. אבל נחש אף אם אין כוונתה להזיק רק לשתות, אפילו הכא מטילה ארס, שהרי אסרו חז"ל מים מגולים שמא שתה מהן נחש כדאיתא בחולין (דף יוד ע"א), אף דלא נתכוונה הנחש אלא לשתות ולא להזיק ולהטיל ארס, מכל מקום אריסא דמותא בפומא שריא והבן, ולא תבעיא לר' יהודה דמחייב בהשיך בו את הנחש (ב"ק דף כ"ג ע"ב) דסובר ארס נחש בין שיניו עומד, ופירש רש"י (ד"ה בין) ובלא כוונת הנחש יוצא הארס, אלא אפילו לרבנן דסברי ארס נחש מעצמו מקיא, מכל מקום על כרחך צריך לומר דדרכה להטיל ארס אף אם אין כאן דבר הניזוק, דאם לא כן למה אסרו רז"ל מים מגולין, אלא על כרחך כמ"ש כן נראה ברור. ודאתאן עלה נימא בה מילתא, דאיתא בחולין (דף ט' ע"ב) אמר ר' אשי תא שמע (דחמירא סכנתא מאיסורא), צלוחית של מי חטאת שהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה טמאה, שאני אומר אדם טמא נכנס לשם וכסה, הניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה, אם יכולה חולדה לשתות ממנה או נחש (פירש רש"י [ד"ה אם] שאין תלוי באויר), פסולה, עיין ברש"י הטעם דכל השרצים אינם פוסלין במי חטאת, חוץ מחולדה והנחש מפני שהיא מקיא, דכל המקיא פוסל, אבל בטומאה לא מספקינן לה ואינו מטמא אחרינא, ואמר ר' יהושע לוי מה טעם, (פירש רש"י [ד"ה ואמר] מה טעם לא חיישינן שמא אדם טמא גילה אותה ומטמא אחרים), משום שדרכן של שרצים לגלות ואין דרכן לכסות, (פירש רש"י [ד"ה מפני] ואף על גב דאדם נמי דרכו לגלות, איכא למתלי באדם טהור ובשרצים לטהר, ובאדם טמא לטמא, תלינן בתר רובא לטהר), ואין דרכן לכסות, (פירש רש"י [ד"ה ואין] הלכך רישא ליכא למתלי בשרצים וטמאין וטהורים שכיחי וחיישינן לטמאים, אלמא במידי דאיסורא תלינן בתר רובא דשכיח ואף על גב דלקולא). אי נמי טעמא דהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה, מכוסה ומצאה מגולה, הא מצאה כמו שהניחה לא טומאה איכא ולא פסולה איכא, ואלו ספק מים מגולין אסורים (פירש רש"י (ד"ה אי נמי) אף על גב דאיכא למימר אדם נכנס לשם שגילה אותה ושאר שרצים גילו אותה שאין בהם סכנה, הוו להו נחשים מיעוט תלינן בנחשים ואסורים. אי נמי פשיטא ליה דהוא עצמו גילה אותה ושהה בגילוי כדי שיכול נחש לשתות מהן, אמרינן לקמן דאסורי, עכ"ל). עוד שם תנן התם שלשה משקין אסורין משום גילוי וכו', עד שישהה ויחזור לחורו, עיין שם בגמרא היטב. וקשה לי ממה נפשך מאי אי נמי דקאמר, אי דברי רב אשי הוא והכי פירושו, אי נמי מזה יש להוכיח דחמירא סכנתא מאיסורא, קשה הלא עדיין לא אסיק שום הוכחה שיפול עליו לשון אי נמי, ואי דברי רבי יהושע בן לוי הוא והכי פירושו אי נמי כך הוא הטעם דברישא טמא ובסיפא פסול, זו קשה מן הראשונה, דאין מובן כלל לכאורה.
1
ב׳ונראה לי לתרץ דבלאו הכי קשה אי פשיטא ליה לר' אשי דמים מגולין אסורין אף במצאה כמו שהניחה ממתניתין דלקמן בסמוך ג' משקין אסורין משום גילוי כמו שפירש רש"י כאן, אם כן הוכחה קמייתא לאו כלום היא, דאף דאיכא שני צדדים להקל דמה בכך דאדם גילהו או שאר שרצים, הלא אפילו בודאי אדם גילהו, אסור דלא עדיף ממצאה כמו שהניחה, ואם כן ליכא רק הוכחה שניה מהא גופא דאסור במצאה כמו שהניחה. וצריך לומר דלפי הוכחה קמייתא סובר באמת דאינו אסור במצאה כמו שהניחה, ומתניתין דג' משקין אסורין, איכא לאוקמי בהניחה מכוסה ומצאה מגולה, והא דלא קתני במתניתין ויגלה וישתה, דהא מגולה הוא לכך אין צריך לומר ויגלה, דודאי היה שהות לגלות כיון דהניחה מכוסה ומצאה מגולה יהיה המגלה מי שיהיה, על כל פנים היה שהות לגלותה, לכך אין צריך לומר רק כדי שיצא הנחש מתחת אוזן הכלי וישתה, דהיינו מצורף לזה הזמן ששהה ובודאי כדי גילוי, וק"ל. ולפי זה יש לומר דמספקא ליה במצאה כמו שהניחה מגולה מה דינו, והכי פירושו אי אינו אסור בהניחה מגולה, מוכרח דחמירא סכנתא מאסורא מכח הוכחה קמייתא. ואי אסור גם בהניחה מגולה, מוכרח מכח הוכחה שניה כנ"ל. וכיון דאתינא להכי נראה לישב קושיא הראשונה בטוב טעם ודעת, דהך אי נמי מדברי ר' יהושע בן לוי היא, דהא קשה ברישא דברייתא קתני טמאה ואמאי, הלא ביכולה חולדה לשתות ראוי להיות טהור, דהא התוספות (חולין ט' ע"ב) ד"ה שאני אומר, מקשין דהכא תלינן באדם טמא, ובנדה (ד' ע"א) תלינן באדם טהור גבי ככר הנתונה על גבי הדף. ותירצו דההיא דנדה שהדף טמא מונח תחתיה ואי אפשר לככר ליפול אלא אם כן נגע להדף טמא, שייך לתלות באדם טהור שנטלה במתכוין שלא תטמא הככר, אבל אדם טמא למה היה נוטלה, עכ"ל. הרי דסברת התוספות היא דהיכא דיש סברא וטעם לתלות יותר באדם טהור תלינן ביה. ואם כן הכי נמי ביכולה חולדה לשתות, שייך טפי לתלות באדם טהור שכסה אותה כדי שלא יבא חולדה וישתה בפנינו ויפסול אותה, אבל אדם טמא למה כסה אותה, הלא בכסויו מפסל ואף נטמא. וצריך לומר דאיירי הרישא באין יכולה חולדה לשתות, דליכא למתלי טפי בטהור מבטמא, ואם כן קשה סיפא דקתני ביכולה חולדה לשתות פסולה, ובאין יכולה חולדה לשתות לא קתני כלל מה דינו, ולכאורה משמע דטהורה. אבל באמת נראה דטמאה, דהא ר' יהושע בן לוי מפרש הטעם דאינה טמאה, משום דדרכן של שרצים לגלות ואין דרכן לכסות, וזה דוקא ביכולה חולדה לשתות, הא באינה יכולה חולדה לשתות דהיינו שתולה באויר שאין שום שרץ יכול ליגע בה, כמבואר באורח חיים הלכות פסח סימן תל"ד (ס"א), אם כן ליכא למתלי רק באדם וטמאים וטהורים שכיחי, כנ"ל ברור. ואם כן סיפא דומה ממש לרישא וקשה לערבינהו ולתנינהו, דהא בתרווייהו ביכולה חולדה לשתות אינה טמאה, ובאינה יכולה לשתות טמאה, וצריך לומר דההפרש הוא ביכולה חולדה לשתות, דברישא טהור לגמרי, ובסיפא פסול מיהו הוי אף ביכולה חולדה לשתות. והכי פירושו הניחה מגולה וכו' טמאה, משום שאני אומר אדם טמא נכנס לשם וכו', פירוש דוקא היכא דמצינו לומר כן, עיין בב"מ דף ט"ז ע"ב רש"י ד"ה קמא זכה, עיין שם דהוא דוגמא לזה. אבל אי ליכא למימר הכי כגון ביכולה חולדה לשתות, דאין לתלות באדם טמא, טהורה. ובסיפא קתני דאף אם יכולה חולדה לשתות, פסול מיהא הוי, ובאין יכולה טמא כמו בהרישא, ולפי זה הוי חומר טפי מרישא, היפך המושכל הראשון בפשטא דסוגיא. ומיהו לפי זה קשה על ר' יהושע בן לוי דאמר ואין דרכן לכסות, למה לי הך, אם לפרש הטעם דקתני ברישא טמאה ולא פסולה לבד כמו בסיפא, הא הוכחתי דאיירי הרישא באין יכולה חולדה להגיע לשם כלל, ואם כן מה לי אם דרכן לכסות או לא, הא ליכא למתלי כלל בשרצים. ואי יהיב טעמא על מה דמשמע משאני אומר, דהרישא דביכולה חולדה לשתות טהור לגמרי כמ"ש, ועל זה יהיב טעמא דלמה לא יהיה פסול על כל פנים כמו בהסיפא, (דאין לומר דבאמת הוי הדיוק דביכולה חולדה לשתות רק פסול הוי ולא טמא, דאם כן אין הפרש כלל בין רישא לסיפא, אלא ודאי דהדיוק הוי דביכולה חולדה לשתות הוי טהור לגמרי), היינו מפני שאין דרכן לכסות, לכך אין לחשוד כלל בשרצים. הלא גם אם נימא לפרש כך, אכתי קשה הלא אף אם הוי אמרינן דרכן לכסות במקרה והזדמן ראוי להיות טהור כיון דיכולה חולדה לשתות, אם כן כי תלינן באדם, ודאי תלינן בטהור כמ"ש, ואם כן הוי אדם לטהר ולהכשיר ושאר שרצים לטהר ולהכשיר, אם כן הוי שני צדדים לנגד חולדה ונחש הפוסל, ואם כן ראוי להיות טהור לגמרי. מה שאין כן בסיפא שפיר דפסול מיהו הוי דבאדם נמי איכא צד פסול, דהיינו אדם טמא דמטמא וכל שכן דפוסל, דבסיפא דמצאה מגולה אין סברא למתלי טפי בטהור מבטמא אף ביכולה חולדה, והבן כי היא קושיא עמוקה בעזרת ה'.
2
ג׳ונראה לתרץ, דהא לכאורה מעיקרא דדינא פירכא, דהא ביכולה נחש לשתות במצאה מכוסה יש לתלות בטמא כמו בטהור דלא ידע דמי חטאת היא, וכיסה כדי שלא ישתה נחש ויאסר משום סכנה. אך זה אינו, דהא מים מגולין אסורין אף במצאה כמו שהניחה, ואם כן למה כיסה כיון שכבר מצאה מגולה, אף אם גילה אותה אדם כבר נאסר משום סכנה. מיהו זה דוקא להמסקנא דמים מגולין אסורין במצאה כמו שהניחה, אבל השתא מקודם אי נמי הרי סובר דמים מגולין אינם אסורין במצאה כמו שהניחה כמ"ש, ואם כן לפי זה איירי הרישא אף ביכולה חולדה ונחש ושאר שרצים לשתות, דהא איכא למתלי בטמא כמו בטהור מהטעם שכתבתי, ואם כן כיון דאיכא למתלי בטמא היא בכלל שאני אומר, דמשמע כל היכא דמצינא לומר כך טמאה, וקשה הא הוי תרי צדדים להקל, על זה אמר ואין דרכן לכסות והכל כמו שפירש רש"י, ובתר הכי קאמר ר' יהושע בן לוי אי נמי וכו', פירוש אי נמי הכי הוי הטעם דמתניתין דמי חטאת, דטעמא דהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה, מכוסה ומצאה מגולה, הוא דפסול או טמא במי חטאת, הא מצאה כמו שהניחה, לא טומאה איכא ולא פסולה איכא, ואלו ספק מים מגולין אסורין אף במצאה כמו שהניחה, ואם כן לפי זה איירי הרישא באין יכולה חולדה לשתות, וביכולה חולדה לשתות טהור לגמרי משום דתלינן באדם טהור, והוי תרי צדדים לנגד חולדה ונחש כמ"ש, דאם הוי אמרינן דגם לקידוש מי חטאת פסול במצאה כמו שהניחה, אז לא הוי שייך לתלות בטהור יותר מטמא, דלמה כיסה כיון שכבר נפסל. וגם אם הוי אמרינן דמים מגולין אינם אסורין במצאה כמו שהניחה, לא הוי שייך לתלות בטהור טפי מטמא כמו שכתבתי. אבל השתא דבמי חטאת לא נפסל, ובמים מגולין מפסל, תלינן שפיר בטהור, על זה מוסיק ר' אשי שמע מינה דחמירא סכנתא מאיסורא שמע מינה, דממה נפשך מוכח דחמירא סכנתא מאיסורא בין לטעם הראשון של ר' יהושע בן לוי ובין לטעם האחרון של ר' יהושע בן לוי כפירוש רש"י, דלטעם הראשון מוכח דחמירא סכנתא מאיסורא, דשם במי חטאת מהני ב' צדדים להקל ובמים מגולין לא מהני, ולטעם האחרון כל שכן דמוכח טפי, דשם לא אסר במצאה כמו שהניחה ובמים מגולין אסורה, ודו"ק היטב כי נכון הוא בס"ד והוא כפתור ופרח עמוק עמוק בעזהי"ת.
3
