ישמח משה, בראשית כ״זYismach Moshe, Bereshit 27
א׳וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום (בראשית ו ה), וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו (בראשית ו ו). י"ל על פי מה שכתב בידי משה על המדרש בפרשת חקת, דטעם הפלוגתא אם חכמה בראש או בלב, דמאן דאמר דסובר דראשו מארץ ישראל וגופו מבבל דהוא חוץ לארץ ואוירא דארץ ישראל מחכים (ב"ב קנ"ח ע"ב), והגשמיות דק שם, אם כן החכמה בראש. מה שאין כן למאן דאמר צבר עפרו ממקום מזבח, אם כן י"ל החכמה בלב, עד כאן דבריו. ונחזי אנן לפי זה באדם החוטא יש תרתי לריעותא, מה שראשו מארץ וגם מה שגופו מחוץ לארץ, דאם היה כלו מארץ, היה הגשמיות דק גם בלב והיה שכלי גם הוא, ולא היה עלול לתאות כל כך. ובהיפך אם היה גם ראשו מחוץ לארץ ולא היה החכמה שורה גם בו, לא היה פוגם בחטאו בעליונים, כיון שלא היה לו חלק מהם, והבן. אבל עכשיו דראשו מארץ ישראל ויש לו על ידי זה חלק מכל העליונים, וגופו ולבו מחוץ לארץ, על כן עליל לתאות ופגימתו גדולה זה חולי רע. ועל פי זה יתפרש וירא ה' כי רבה רעת האדם, אין רצונו לומר שעושים הרבה רעות, כי אין הלשון מורה על זה, רק הכי פירושו כי רבה רעת האדם שהרעה שהאדם עושה רבה היא, דבר גדול היא שפוגם בכל העולמות עליונים, (כמו ונשמע פתגם המלך כי רבה היא הנאמר במגילת אסתר א כ), בארץ פירושו על דרך שופך דם האדם באדם (בראשית ט ו), פירוש על ידי אדם דהיינו עדים, עיין שם ברש"י (ד"ה באדם) ובתרגום, כמו כן הכי נמי בארץ, כלומר על ידי ארץ והיא ארץ ישראל, כמ"ש (כתובות ק"י ע"ב) כל הדר בארץ והבן, ועוד לרעותא וכל יצר מחשבות לבו רק רע, כי הוא מחוץ לארץ ואין בו חלק שכלי, לכך וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו, ר"ל של אדם, והבן.
1