ישמח משה, בשלח ט״זYismach Moshe, Beshalach 16
א׳וישב הים לפנות בקר לאיתנו (שמות יד כז). ואמרו רז"ל (ב"ר ה' סי' ה' ובפרשה זו פרשה כ"א) לאיתנו, לתנאו, תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע לפני ישראל, עד כאן דבריהם. והנה במעשה בראשית לא נמצא רמז ורמיזא לזה התנאי בתורה הק'. והנ"ל דנרמז שם על פי המדרש רבה (בסדר בראשית פרשה ג' סי' וא"ו (ב"ר ג' ו')) ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה (בראשית א ה), אמר ר' אלעזר לעולם אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה, ועיין קושיית הנזר הקודש מהפסוק (בראשית א י) ויקרא אלקים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים, ועיין בבנין אריאל בפרשת בראשית מה שתירץ על זה, ודבריו נראים נכונים ואמיתים. והנה מובן על פי דבריו, דלפי האמת והמסקנא קיימינן בזה דליבשה ארץ קרא הקב"ה בעצמו, ולמקוה המים קרא ימים על ידי מלאך, והנה נעלם הטעם דלמה בהיבשה קרא הקב"ה בעצמו ארץ, ובמקוה המים קריאת השם היה על ידי מלאך הלא דבר הוא. והנ"ל על פי מה שביארתי (בפסוק (שמות יד טו) מה תצעק אלי) על המדרש (ילקו"ש רמז רל"ג) הים סוער וכו', דמה שנעשה רק לפי שעה, לא יתכן שיעשה השי"ת בעצמו ובכבודו, כי כל אשר יעשה אלקים הוא יהיה לעולם, רק על ידי שליח. והנה כבר ביארתי (בפרשת ואתחנן) בפסוק (דברים ה כה) הטיבו כל אשר דברו, דמה ששמענו מהשי"ת בעצמו, אין לשמוע לשום שליח שישתנה לפי שעה עיין שם, אם כן לפי זה איך יתכן שישנה הים אף לפי שעה את מהלכו, הלא בכבודו ובעצמו ית"ש אינו עושה שום דבר לפי שעה, ועל ידי שליח לא ישתנה, לכך מעיקרא בהמאמר לא נאמר רק יקוו המים אל מקום אחד (בראשית א ט), ולא פירש לאיזה מקום, ולא הוי השתנות אם מקווים למקום אחת או עומדים כמו נד, דמכל מקום הוי למקום אחד דאינם מפוזרין על פני כל הארץ, רק אחר כך כשנקוו והיה קורא בעצמו למקוה הלזו ימים, הרי היה דבר בפירוש מפיו ית' שיהיה ימים, ולא ישתנה אף לפי שעה על ידי שליח, לכך קרא על ידי שליח כדי שיוכל להשתנות על ידי שליח, והיינו התנאי שיקרע לפני ישראל, ואם כן מרומז שפיר בתורה הק' בבריאת הים ובקריאת השם, והוא נכון בס"ד.
1
ב׳ואין להקשות דאם כן האיך היה המבול מים על פני כל הארץ, והלא ביבשה קרא אלקים ארץ, ואם כן אין ראוי להשתנות מיבשה לים על ידי שליח אף לפי שעה, ובכבודו ובעצמו לא יתכן דלא היה נצחי. דשתי תשובות בדבר. א', דבהקריאה ליבשה לא נאמר בה"א ידיעה להיבשה, דיהיה משמעה היבשה שיש עתה, רק ליבשה ארץ משמעו מה שיהיה יבשה יקרא ארץ, ואם כן אין השתנות להציוו אם איזה יבשה יכוסה בים, ואף שמכל מקום משמע שיהיה איזה יבשה תמיד בעולם, הלא גם אז בארץ ישראל לא היה המבול, שנאמר (יחזקאל כב כד) לא גושמה ביום זעם, רק דמתו מהבלא כדאיתא בגמרא (זבחים קי"ג ע"א), וגם בגן עדן התחתון לא היה מבול, אבל בקריאת השם להימים כתיב ולמקוה המים קרא ימים בה"א הידיעה והבן זה, ואין להקשות דלא נכתוב ה"א הידיעה במקוה מים, ויקרא בכבודו ובעצמו השם ימים כמו ביבשה. לא קשה מידי, דהא ידוע דטבע כל יסוד קל מקף מכל צדדים, ולכך מברכינן בכל יום רוקע הארץ על המים, רק שהציוה שם גבול לים, ואי לא היה כתיב בה"א הידיעה לא היה שם גבול, רק מה שהוא מקוה מים קרא ימים, לכך צריך להיות המים בה"א ידיעה, דהיינו מה שהוא עתה ולא יותר, והוא הגבול ולא ישתנה בלי שליח מהשי"ת על כל פנים, ולכך כיון שנאמר בה"א הידיעה, צריך להיות קריאת השם על ידי מלאך, אבל בהיבשה שאין מטבעה לשנות הים, לא היה צריך לומר בה"א הידיעה ויכול לקרות השם בעצמו, ומכל מקום לא היה מוכרח קריאת השם ימים על ידי שליח, רק משום קריעת ים סוף לישראל ולא משום המבול, דבמבול לא היה השתנות מהימים שלא עברו הגבול, רק גשם מלמעלה ומעיני תהום מלמטה, והבן זה, ועוד י"ל דבמבול לא עשתה היבשה שום השתנות, רק שהמים כיסה אותם, אבל בקריעת ים סוף המים שינו מידתן ולא הלכו בהרגל רק עמדו כמו נד, ולא יתכן אם הוא קריאת השם בעצמו ובכבודו כמ"ש, והוא נכון מאד בס"ד. ועל פי מ"ש מבואר הא דכתב קרא גבי חשך, היינו להורות דלא קאי אדלעיל, דאם היה קאי אדלעיל היה ייחוד שמו על החשך כמו על האור והבן, וכן במקוה המים כתב קרא, להורות ולהבין גם כן דלא קאי אדלעיל, דאם היה קאי אדלעיל היה קריאת השם של ימים גם כן בכבודו ובעצמו, והבן. והנה המפרשים הקשו על המאמר רז"ל הנ"ל שדרשו לאיתנו לתנאו, דלפי זה לא יתקשר עם וישב הים כי זה טבעו, והתנאי הוא שיקרע היפך הטבע, ולמה לא נכתב אצל הבקיעה, וכבר תירצתי זה למעלה באופן נאה, ועתה נאמר באופן אחר. וגם נישב האיך דרשו מלאיתנו לתנאו, דילמא לאיתנו כמשמעו. וכבר הקדמתי בכמה מקומות דהסגנון הוא כך על דרשת רז"ל דאין המקרא יוצא מידי פשוטו, רק מעומק הפשוט יובן הדרש, והדרש הוא הפירוש של הפשט, דבלא הדרש לא יובן הפשוט, והרמז הוא סעדו להפירוש, דמה שמוכח מתוך עומק כונת הפשוטו על ידי הרמז, הוא מפורש. וגם כאן הוא כך, דהא יש לדקדק מאי אשמעונין קרא במאי דאמר לאיתנו דהיינו לכחו ולתקפו, מה הוא החידוש בזה בודאי כיון ששב הלך בכחו, וכי נחסר כחו על ידי חולי כאדם שנחלש. אלא דהענין הוא דהנה אמרו רז"ל תנאי התנה עם הים שיקרע לפני ישראל, ולכאורה היה ראוי לומר שציוהו מששת ימי בראשית, אלא ודאי דהתנאי היה בהבריאה, וק"ל. והנה זה מבואר דמי שנותן מתנה בתנאי, כל זמן שלא נתקיים התנאי אף שזה מחזיק בהמתנה, מכל מקום עדיין המתנה ברפיון, ומבואר בדברי רז"ל בקדושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז עיין שם במסכת קדושין (קידושין דף ח' ע"א). ואם כן הכי נמי כל זמן שלא נתקיים התנאי, עדיין הבריאה היה תולה ברפיון, מה שאין כן אחר שנתקיים התנאי, אז נתחזקה כח הבריאה. והיינו לאיתנו שאז הגיע לאיתנו, והיינו וישב הים אז הגיע לאיתנו, ועל ידי מה, על ידי שכבר נתקיים התנאי והיינו לתנאו, והיינו אחר ששב הים, אבל בעת הבקיעה אי אפשר לומר לאיתנו, אף שאז נתקיים התנאי, מכל מקום הא אז בטל מהילוכו, ולאיתנו הוא לאיתנו ממש, ודוק כי נכון מאד הוא בס"ד והוא כפתור ופרח. והנה התנאי בהבריאה ודאי פירושו דאם לא כן יבטל במציאות, ובודאי דפירושו על כל עת שיצטרך, ועל פי זה תבין תשובת רבי פנחס בו יאיר אם אי אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, ודוק.
2
ג׳ועיין בדרשותיו של מהר"י מינץ (דרוש ח') פירש על מה שהתנאי נכתב בהשבה, שהכונה בזה שהקב"ה התנה עם יסוד המים, שבכל עת שיגזור עליו איזה נביא וצדיק שיקרע, יסור למשמעתו, על דרך משל על הים למשה, ועל הירדן ליהושיע (יהושע ג טז), ועל נהר גינאי לרבי פנחס בן יאיר (חולין ז' ע"א). וזה שאמר הכתוב וישב הים למרוצתו הטבעית, אך לתנאו דהיינו להקרע עוד כשיגזרו עליו צדיקי הדור, עד כאן דבריו וש"י. ואני אבא אחריו ואמלא את דבריו ליישב איך דרשו לאיתנו לתנאו, דילמא לאיתנו כמשמעו למחיצתו הטבעית. כי הנה נ"ל לפרש מה שאמרו רז"ל (ברכות דף י"ח ע"א) צדיקים במיתתן קרוים חיים, רשעים בחייהם קרוים מתים. כי מבואר כי החיות של הכל הוא אורו ית"ש המתלבש בלבושים וצמצומים רבים, כאמור (נחמיה ט ו) ואתה מחיה את כולם. והנה המרוחקים נקראים מתים בגדר המקורבים, כי עיקר ענין החיות הוא הארתו ית"ש, והבן. והנה הארתו ית"ש הוא רק למי שנתבטל נגדו ית"ש, כמבואר בספר תניא ממש בכל הספר, והנה מבואר דביטול זה יש בו מדריגות עד אין ערך, ואברהם, דוד, ומשה יוכיחו, ולמטה מהן מדריגות בביטול זה עד אין שיעור, והנה שבירת הטבע או התאוה, היא גם כן ביטול והיא מיתה לכח המתאוה בעת ההיא, ועל ידי זה מושך כח וחיות, כי אתכפיא ס"א ואורו ית"ש מתגלה. והיינו במיתתן קרוים חיים, היינו על ידי מיתתן, וההיפך ברשעים, והבן. ועל פי זה ששבירת כח המתאוה היא מיתתו, יובן אמרם (ברכות דף ס"ג ע"ב) בפסוק (במדבר יט יד) זאת התורה אדם כי ימות באוהל, דדרשו אין התורה מתקיים אלא במי שממית עצמו עליה, דר"ל ששובר וממית תאותו בשבילה, כמו תאות השינה ותאות האכילה, והבן. והנה כן הוא בכל הנבראים כח חיותו שהוא התמדת טבעו, הוא בכח ביטולו שיש בו לבטל טבעו לכבודו ית"ש בעת הצורך, והיינו תנאי התנה, והבן כי עמוק הוא, והוא הכח והחיות של כל דבר, כי ה' הוא האלקים אין עוד, כמו שפירש בתניא הפסוק (דברים ד לה) אתה הראת לדעת וגו', על כן החיות הנמשך מאתו ית"ש, הוא רק מי שהוא אין נגדו ית"ש. והיינו וישב הים לפנות בקר לאיתנו, היינו לכחו והיינו לתנאו שנשאר התנאי גם להלן כדברי מהר"י מינץ, והיינו לאיתנו, כי הוא הכח של כל דבר כמ"ש, והוא פלא והפלא ואמת בס"ד. ומזה יובן כי שבירת הטבע הוא החיות של הטבע, על דרך משל אם שובר השינה לכבודו ית"ש, אזי גם מה שישן יש לו חיות, כיון שכח ההוא מבטל עצמו בעת האפשרי לו, על כן דוד מלך ישראל חי וקיים (ר"ה כ"ה ע"א), ומותא לא שריא עליו. וכן אם מתענה לכבודו, אזי כל מה שאוכל יש בו חיות, כיון שכח ההוא מבטל עצמו בעת התענית לכבודו ית"ש. והנה שבת פירושו מנוחה, וידוע מה שפירשו בא שבת בא מנוחה (ב"ר י' ט'), היינו גלוי רצונו ומחשבתו ית"ש, על דרך משל שאין לך דבר נח יותר ממחשבה שהיא בלי תנועה והבן, והיא החיות של הכל כי סוף מעשה במחשבה תחלה, והיא פנימיות רצון העליון סבת הויה וסבת הקיום של הכל. והנה בעת שמבטלין תאותם, נתגלה עליהם פנימיות רצון עליון כיון שמבטלין עצמם וכחותם לכבודו ית"ש, וממשיכין החיות של הרצון על שאר הימים, על דרך משל מה שמענין עצמם ביום הכיפורים לכבודו ית"ש, נתגלה עליהם הרצון העליון ונמשך עד יום הכיפורים הבא, והיינו (פרשת אמור, ויקרא טז לא) ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב, ר"ל מערב מתשעה לחדש בערב הנ"ל, עד ערב היינו עד ערב הנ"ל לשנה הבאה תשבתו שבתכם, ר"ל תמשיכו המנוחה שהמשכתם ביום הכיפורים, שהיא פנימית רצון העליון על כל השנה, וכפי הבחינה שהמשכתם ביום הכיפורים, כי אלו דברים שאין להם שיעור, על כן אמר שבתכם וכפי הבחינה שהמשיכו ביום הכיפורים זה, כפי ערך נמשך על כל השנה חיות רק שלא יקלקלו, והבן זה כי נכון הוא בס"ד. עוד ביאור על אמרם (ברכות י"ח ע"א) צדיקים במיתתם קרוים חיים רשעים בחייהם קרוים מתים. נ"ל על דרך שאמר דוד המלך ע"ה כלתה נפשי לחצרות ה' (תהלים פ"ד (פד) ג'). דהיה לו לומר חשקה נפשי. אלא שחשק האמיתי הוא עד שאין הנפש יכול להשאר בנרתקה, רק שהקב"ה מחזירה ברוב רחמיו ונותן לה חיות חדש ממקור החיות, וכל שאין בגדר הזה עדיין לא טעם טעם חשק. והיינו כלתה נפשי. והיינו צדיקים במיתתן, ר"ל על ידי מיתתן שמתין בכל פעם, קרוים חיים כי זה דבקותן במקור החיות. והרשעים בחייהם, על ידי חיותן שהם חיים ואינם מתים כלל כל ימי חייהם, קרוים מתים כי הם נפרדין ממקור החיות, (כן אמרתי בחלומי אור ליום וא"ו ערב שבת קודש פרשת מקץ יום ה' חנוכה ערב ראש חודש טבת תקס"ב לפ"ק שינאווא יצ"ו, ועיין מ"ש בהפטורה בביאור הפסוק (שופטים ה לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו).
3
