ישמח משה, בשלח י״חYismach Moshe, Beshalach 18
א׳במסכתא סוטה (ריש פרק כשם בהמשנה ושם בגמרא דף למ"ד (סוטה ל') ע"ב בברייתא) דפליגי רבי עקיבא ור' נחמיה בענין השירה, דלר' נחמיה שרתה רוח הקודש על כולם וכוונו לדבר אחד, מה שאין כן לרבי עקיבא עיין שם ברש"י (ד"ה כסופר). ונ"ל הא דדריש רבי עקיבא דרשה זו ביום שנתמנה רבי אלעזר בן עזריה לנשיאות, נ"ל כפשוטו דהרי אז חלקו על סברת רבן גמליאל שאמר שאין ללמד תורה למי שאין תוכו כברו כמבואר במסכת ברכות (דף כ"ח.), והנה לכאורה ראיה עצומה לזה ממשה בעת נתינת התורה, שהוציא כל המון ישראל לקבלת התורה איש לא נעדר, ולא בירר מי שאין תוכו כברו. אך לדעת ר' נחמיה יש לדחות דלא היו צריך לברור, כיון דכבר שרתה שכינה (חסר תיבה אחת) הכל בעת קריעת ים סוף, שמע מינה דכולם דוברי אמת בלבבם היו דהיינו תוכו כברו, דהרי דובר שקרים לא יכון לנגד עיני (תהלים קא ז), ולא יצוייר שתשרה עליו רוח הקודש, דמי שאין תוכו כברו הרי מרמה בפיו ידבר ובקרבו ישים ארבו, ואין שקר גדול מזה, לכך דרש רבי עקיבא לאפוקי מרבן גמליאל, אם כן מוכח שפיר דלא כרבן גמליאל, ודוק. ועל פי זה יש לפרש לשיטת רבי עקיבא הפסוק (שמות טו א) אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר, ויומתק מאד דרשת רז"ל (סנהדרין צ"א:) שר לא נאמר אלא ישיר לעולם הבא, והיינו דלעתיד ודאי ישפוך רוחו על כל בשר ונבאו בניכם וגו' (יואל ג א), ונגלה כבוד ה' וגו' (ישעיה מ ה), אם כן ודאי יכונו כולם לדבר אחד. והיינו אז ישיר לעולם הבא משה ובני ישראל כולם ואין הפרש ביניהם, אבל את השירה זאת ויאמרו לאמור, כמו דדריש רבי עקיבא שהיו עונין ראשי פרקים, והבן כי נכון הוא מאד בס"ד. והנה נראה עוד לומר דרבי עקיבא לשיטתו, דעיין בעיר בנימין מה שכתב בסימן רנ"ז בסוף מסכת סוטה, טעם על שאמרו לרבי עקיבא מה לך אצל אגדה כלך אצל נגעים ואהלות (חגיגה י"ד ע"א), ותמצית דבריו דהנה יש פלוגתא במסכת גיטין (ס' ע"ב), ר' אלעזר ס"ל תורה רובה בכתב ומיעוטו בעל פה, ור' יוחנן ס"ל רובה בעל פה וכו', עיין שם. ומקשה הגמרא למאן דאמר רובה בכתב, הא כתיב (שמות לד כז) כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית, ומשמע דבעל פה הוי רובא. ומשני ההוא משום דתקיפו למגמרינהו. ופירש הוא ז"ל דתקיפו למגמרינהו, כי חביב אצל הקב"ה הלמודים החמורים, וכמו שבקש דוד המלך ע"ה שיהיו חשיב אמירת תהילים כאלו עוסק בנגעים ואהלות (שוח"ט מזמור א'), ועיין שם, ופירש רש"י על דברי ר' אלעזר דס"ל דרובא בכתב, ואף כי זה החוש מכחיש ועינינו רואות כי דברים שבעל פה המה מרובים, ותירץ לפי שכל הלמודים הנרמזים בכתב הוה ליה תורה שבכתב. והנה זה נמצא וידוע ליודעי חן (עיין במ"ר פי"ט ו') כי ראתה עינו של רבי עקיבא מה שלא ראה עינו של משה, כי משה רבינו ע"ה ידע הלימוד, אך לא ידע את מקומה היכן רמיזא בתורה שבכתב, אבל רבי עקיבא ידע מקומה לדרוש כתרי אותיות על כל קוץ וקוץ תילי תילים וכו' (מנחות כ"ט ע"ב). והנה לרבי עקיבא אחרי שרמוז הכל בתורה שבכתב כנ"ל, קשה לדידיה הפסוק כי על פי הדברים וגו', אלא ודאי צריך לומר כתירץ הנ"ל משום דתקיפו למגמרינהו וחביבים ההלכות החמורות כנ"ל, ושפיר אמרו לר' עקיבא מה לך אצל אגדה, כלך אצל נגעים ואהלות ההלכות החמורות והבן, עכ"ל בקצרה. והנה לפי זה צריך לומר דרבי עקיבא גופיה שהיו רגיל גם באגדה, היה סובר דכריתת ברית על בעל פה הוא משום דרובה בעל פה, ולא משום דתקיפו למגמרינהו, אף על גב דאיהו הוא דדריש על כל קוץ וקוץ תילי תילים, צריך לומר דסובר דרמז לא הוי מפורש ועדיין רובה בעל פה הוא. אבל ר' נחמיה מצי סבר דרובה בכתב כר' אלעזר, משום דרמז הוי כמפורש, ואם כן על כרחך מוכח דכולם כיוונו ברוח הקודש, דהא דרשו במסכתא ברכות (דף ד' ע"א) עד יעבור עמך ה' עד יעבור וגו' (שמות טו טז), מכאן אמרו חכמים ראוים היו ישראל וכו' אלא שגרם החטא וגו'. וכבר תמה על זה המזרחי הא על ידי נביא אי אפשר שישתנה על ידי חטא, ותירץ דהוא רק ברמז, עד כאן. והנזר הקודש תירץ דעל ידי נביא הוי הטעם משום הכזבת נביא, וכאן דשרתה רוח הקודש על כל ישראל וכולם התנבאו, בזה לא שייך זה, והוי כמו בינו לבין הנביא, עד כאן. והנה אם סובר ר' נחמיה כר' אלעזר דרמז הוי כמפורש, אם כן נדחה תירץ המזרחי, ועל כרחך צריך לומר כתירץ הנזר הקודש, אם כן ממילא מוכח כר' נחמיה. אבל רבי עקיבא לשיטתו דסובר דרובה בעל פה אף דדריש תילי תלים על כל קוץ וקוץ, אם כן על כרחך סבר דרמז לא הוי כמפורש, אם כן אתי שפיר כתירץ של המזרחי ואין צריך לומר דשרתה רוח הקודש על כולם, וכיון דאינו מוכרח, מהיכי תיתי לומר דכולם כיוונו דהוא דבר תמוה מאד להיות כל עם ה' נביאים, ובפרט בעת צאתם ממצרים שקועים במ"ט שערי טומאה, כנ"ל נכון בס"ד. והנה ר' נחמיה גם כן לשיטתו אזיל, דר' נחמיה היינו ר' מאיר, כמבואר בגמרא דלא ר' מאיר שמו אלא ר' נחמיה שמו (עירובין דף י"ג ע"ב), והנה בתורתו של רבי מאיר כתוב כתנות אור באל"ף (ב"ר כ' י"ב), ומפרשין בספר תורה פסול שלא ניתן לקרות כתב זה, לבאר הרמז שיש בהפסוק דאחה"ע מתחלפין, ועדיין קשה הא דברים שבעל פה אסור לכתבן ואף בדברי אגדה, עיין באגדת ירושלמי ריש פרק כל כתבי (ירושלמי שבת פט"ז ה"א) דאמר רבי יהושע בן לוי הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק לעולם הבא, ועיין שם ביפה מראה דהטעם דדברים שבעל פה אין לכתבן, ועיין מה שכתבתי שם על הגליון, (וזה לשוני שם, הפירוש האמיתי הוא כמו שפירש היפה מראה דאכתיבה קפיד, דאין לומר דכוונתו שלא יעסקו באגדה כלל כדי שלא יבטלו מן ההלכות, דאם כן קשיא דידיה אדדיה, דהא בש"ס בבלי מסכת ב"ק (דף נ"ה ע"א) איתא בזה הלשון, שהיה רגיל אצל רבי יהושע בן לוי שהיו בקי באגדה עיין שם, ועיין בש"ס דידן מסכת תמורה (דף מ"ד ע"ב, עכ"ל). והנה אף דהיפה מראה כתב שם דלא קיימא לן כרבי יהושע בן לוי, רק כר' יוחנן ורשב"ל עיין שם, ואגדת הש"ס בבלי וירושלמי יוכיחו והבן, מכל מקום הא בימי רבי מאיר עדיין לא התירו אף להלכות, אלא ודאי צריך לומר דס"ל דרמז הוי כמפורש ולא מקרי תורה שבעל פה כלל, ואם כן נדחה תירץ המזרחי הנ"ל, ועל כרחך צריך לומר כתירץ הנזר הקודש, וממילא מוכרח דשרתה רוח הקודש על כולם, והוא נכון בס"ד.
1
