ישמח משה, בשלח י״טYismach Moshe, Beshalach 19
א׳אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר (שמות טו א). והנה יש לדקדק (א), תיבת אז אינו מדוקדק, וישיר משה היה ראוי לומר. (ב), את השירה הזאת לה' שפת יתר, דודאי היה לה', דהא אמר אשירה לה'. (ג), ויאמרו לאמר אין לו סיגנון, ועיין בהראב"ע במה שאמר ישיר, כי כן משפט לשון הקודש. והנה כעת נחזיק בדבריו דישיר הוא במקום שר, ועל ידי זה יתירצו ג' קושיות הללו, ועל פי זה יתיישב גם כן המדרש רבה (שמו"ר כ"ג ג') שהביא העקדה אז ישיר משה, הדה"ד (שיר השירים ד יא) נופת תטופנה, אמר משה באז חטאתי וכו' (שמות ה כג). והנה יש להבין מה תיקון הוא זה שמצרף אותה תיבה שהיה בו ח"ו מן המרי, להילול ושבח. אך נ"ל דבאמת היה כאן תיקון גדול להחטא ההוא, רק דעל ידי רמז גם כן מבואר זאת בגלוי דהיה כאן תיקון. ונקדים ליישב גם כן המדרש רבה (שמו"ר כ"ג ב') שהביא בחן טוב, אז ישיר משה הדה"ד (תהלים קו יב) ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו, א"ר אבוהו אף שכבר כתיב שהאמינו ישראל עד שהיו במצרים, דכתיב (שמות ד לא) ויאמן העם, חזרו ולא האמינו דכתיב (תהלים קו ז) אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך, וכשבאו לים וראו שהקב"ה עושה דין ברשעים ושיקע את מצרים, חזרו והאמינו, ובזכות האמונה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, הדה"ד אז ישיר משה, ואין אז אלא לשון אמנה, שנאמר (בראשית לט ה) ויהי מאז הפקיד אותו וגו', הוי ויאמינו בדבריו ישירו תהילתו, עד כאן דברי המדרש. ויש לדקדק טובא ואין צריך לפרוט הדקדוקים.
1
ב׳וכדי ליישב כל זה, אקדים דברי הרמב"ם כי הציור בלב הוא עצם השבח, והדבור הוא רק סיפור השבח המצוייר בלב. ועל פי זה פירשתי הפסוק (תהילים קמ״ה:י״א) כבוד מלכותך יאמרו היינו בלב, (כי אמירה לפעמים נפל על המחשבה כמו ויאמר המן בלבו, אסתר ו ו), וגבורתך ידברו היינו בפה, ויש להבין הסיפור למה, והתירץ הוא (תהלים קמה יב) להודיע לבני האדם גבורותיו שאין להם דעת להשיג מעצמם, שגם הם יודו. ובזה פירשנו גם כן תהילות ה' ידבר פי דייקא, משום ויברך כל בשר וגו' (תהלים קמה כא), אבל ה' שהוא תוכן לבות, המחשבה היא עצם השבח לו ית'. והנה אמר הנביא (ישעיה (כט יג) כ"ט י"ג) יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ותהי יראתם אותי מצות אשים מלומדה. והנה מבואר דאם היראה היא רק מצות אנשים מלומדה, אז אין כאן ציור הלב, מה שאין כן כשהיראה הוא מצד מרדות ששם אל לבו מאליו, והבן. ונקדים עוד (תהלים יט ב-ד) דהשמים מספרים כבוד אל כתוב, דהוא עצם הציור, אבל (תהלים יט ד) אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם, והבן. ונקדים עוד דהנה המפרשים כתבו הטעם שלא אמרו שירה על ניסים שבמצרים או בצאתם ממצרים, לפי שלא היו עדיין אמונה שלימה בישראל. והדבר צריך ביאור. ויובן על פי הנ"ל דהאמונה בלב הוא עצם הציור והבן, והנה לכאורה קשה על הפסוק, דאמר מקודם (שמות יד לא) ויראו העם את ה', ואחר ויאמינו בה', ונמצא פוחת והולך. אבל הענין הוא דאמת דהיראה היו נמשך מהאמונה שבלב ולא מצות אנשים מלומדה, ועל פי זה יתבארו הפסוקים ויראו העם וגו' ויאמינו וגו' אז, ר"ל כשהאמינו ישיר משה כפירוש הראב"ע, ור"ל כבר שר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' דייקא דהוא תוכן לבות, ועצם הציור הוא לפניו עצם השירה והשבח, ור"ל דזה עצמו שהאמינו הוא עצם השירה לה', ויאמרו ר"ל דמה שאמרו בפה, הוא רק לאמור ר"ל כדי לאמור לדורות הבאים, ולא שזה יהיו עצם השירה כי כבר היה, והבן כי נכון הוא מאד. ועל פי זה מדוקדק גם כן לשון ישיר, דאף שכתב הראב"ע דכן משפט לשון הקודש, מכל מקום אין בלשון הקודש דבר ריק וטעמא בעי, וכמו שפירשתי בפסוק (תהילים ל״ד:ז׳ בתפלה למשה) זה עני קרא וגו'. והנ"ל כי אם הדבור הוא עצם השבח שיש לומר סיימתינהו וכו' (עיין ברכות ל"ג ע"ב), דהא צריך להפסיק מדבור, מה שאין כן אם עצם הציור הוא השבח, אין שייך לומר סיימתינהו דהא לא מסיים, דהא מה שמשיג האדם בפעם אחת שב אצלו לידיעה עד עולם, ואף אחר הפרידה אדרבה ניתוסף הידיעה, כיון דנסתלק מסך המבדיל, והיינו ישיר בלי הפסק, והיינו מה שדרשו ישיר לעולם הבא. ועל פי זה מבוארים המדרשים, דהנה ענין משה אף שאמר ומאז באתי אל פרעה מרוב צערו על ישראל, מכל מקום יש בזה לתוקף יקר מעלתו קצת העדר אמונה, והיו נמשך לו זה ממה שנתקשר כבר בישראל והמשיכן לאמונה, ואחר כך כשחזרו ולא האמינו, הוא כללא דכלהון לכך שדו בו תכלא לפי שעה, והבן. והנה אחר כך כשהמשיכן לאמונה כבר נתקן זה, ונתיישב המדרש הראשון ודוק היטב, וגם המדרש השני דהיה קשה להמדרש תיבת אז, ועוד שאר קושיות שכתבתי, וגם שם בתהלים (ק"ו י"ב) קשה דהיה ראוי לומר וישירו, דהא האמונה והשירה הם שני ענינים. ולכך המדרש מפרש כמ"ש, ומייתי גזירה שוה דאז הוא לשון האמנה, לומר דהוא עצם השירה, ואם כן אתי שפיר דיאמינו בדבריו, בזה בעצמו ישירו תהילתו, והבן כי הוא דרוש נפלא בס"ד.
2