ישמח משה, בשלח כ״חYismach Moshe, Beshalach 28
א׳הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא (שמות טז ד). עיין רש"י (ד"ה דבר). וקשה טובא (א), מה הכונה דבר יום ביומו, אם כפירוש רש"י שלא ילקטו היום לצורך מחר, היה ראוי לומר ולקטו בכל יום, וממילא ידעינן דלא ילקטו מיום לחבירו רק בכל יום ילקטו. (ב), איך נמשך לזה למען אנסנו. (ג), וכי מבלי הנסיון אין צריכין למזון. (ד), קשה בפסוק (שמות טז יט-כ) ויאמר משה אליהם איש אל יותר ממנו עד בקר, (שמות טז כ) ולא שמעו אל משה ויותירו וגו'. דהנך ארבע תיבות ולא שמעו אל משה מיותר, והיו די לכתוב ויותירו וגו', וממילא ידעינן דלא שמעו אל משה, כמו שנאמר אחר כך (שמות טז כז) ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו', ולא נאמר ולא שמעו אל משה דאמר (שמות טז כה-כו) שבת היום וגו' (שמות טז כו) ששת ימים תלקטוהו וגו', דממילא ידענא, ואם כן הכא מ"ש דמפרש. (ה), לישב המדרש רבה (שמו"ר כ"ה יד) (בשמות רבה פרשה כ"ה סי' י"ד) ויותירו ממנו אנשים עד בקר, מיד ויקצף עליהם משה, כיון שכעס מיד שכח לומר להם שילקטו ביום הששי שני העומר לאחד, כיון שהלכו ביום הששי ומצאו כפלים, באו הנשיאים והגידו למשה וכו', ועל זה נאמר (שמות טז כח) עד אנה מאנתם וכו', עד כאן המדרש. והקשה היפה תואר דמה תולה זה במה שהותירו, והלא בתחלה כשאמר להם זה הדבר וגו', הוה ליה למימר והיה ביום הששי והכינו וגו' כמו שאמר לו השי"ת, ואז לא היה לו כעס כלל. ונדחק הרבה בישובו. ועוד דקדקו המפרשים במדרש רבה הזה לשון מיד ויקצוף, דתיבת מיד יתירה הוא. וכדי ליישב כל זה, נ"ל על פי הקדמה אחת, דאיתא בגמרא חגיגה (דף י"ב ע"ב) שחקים (תהלים עח כג), שבו שוחקין מן לצדיקים, וכבר פירשתי (בתפלה למשה תהלים פ"ט (פט) ו') על פי זה הפסוק כי מי בשחק יערוך לה'. על פי שמפרשין בצלמינו כדמותינו (בראשית א כו), שיהיה משפיע כהשי"ת, ומקבל כצבא מעלה וכו'. נמצא אינו מדמה עצמו להשי"ת, רק אם הוא בבחינת שחקים שמשפיע, והבן. ונחזור לענינינו, דבילקוט איתא הגירסא שחקים שבו שוחקים מן לצדיקים לעתיד לבא, והנה מהרש"א ז"ל שם בפרק אין דורשין כתב, דלגרסת הילקוט קאי על הצדיקים לעתיד לבא, שיתן להם השי"ת מאותו המן שמוכן להם לעתיד לבא. ואפשר שעל כן אמרו בפרק חלק (סנהדרין ק"ח ע"ב) דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שכבר קבלו חלקם מן המן בעולם הזה, עד כאן דבריו הקדושים. ונ"ל לבאר דבריו, על פי מה שפירשתי דק מחוספם (שמות טז יד), כפירוש רש"י (ד"ה מחוספס) עיקר מחוספם לשון חפיסה ודלוסקמא, ועל פי מה שפירשתי בהפסוקים (תהלים קי"א) הללויה אודה ה' וגו' עד (תהלים קיא ה) טרף נתן ליראיו. על פי שפירשו רז"ל (יומא דף ע"ה ע"ב) לחם אבירים (תהלים עח כה) לחם שמלאכי השרת אוכלים, והיינו המכונה זיו השכינה, דהם ניזונים מזיו השכינה כמו הצדיקים שאמרו רז"ל (ברכות דף י"ז.) יושבים ועטרותיהם וכו', ועל פי האברבנאל בנביאים ראשונים בפסוק (מלכים א' יט ח) וילך בכח האכילה ההיא, עיין שם. רק שבעולם הזה היה צריך להתלבש במלבוש הגשמי קצת, כמו דאיתא בזוהר דגם מלאך צריך להתלבש, וכל שכן אורייתא קדישא. ועל פי זה יתבאר אמרם (מכילתא ילקו"ש רמז רנ"ח) לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן. ועל פי זה יתבאר טרף נתן ליראיו, והיכולים לקבל בלא לבוש רק יזכור וגו', והבן. או יאמר, כמו שטרף נתן בלבוש דק, כך יזכור לעולם בריתו, והבן. ועל פי זה יתבאר דברי זקני ז"ל, דכל עניני עולם הבא אם נותנין בעולם עובר, הם עוברין ולא ניצחין, אך כבר הקשו המפרשים וכי ניתן לרעה ח"ו, ויתכן שזהו אמרם (ילקו"ש רמז תקס"ב) על פסוק (דברים לג כא) כי שם חלקת מחוקק ספון וגו', דהא המן היה בזכות משה, ולכך נקבר שם דהוא ודאי יביאם לעולם הבא, דלא יניח שיגולגל להם חוב ח"ו על ידו, והבן. (וכבר פירשתי המדרש (ילקו"ש רמז תתט"ו) את גדלך, זה המן (בפרשת ואתחנן ד"ה ואתחנן), והמדרש (ב"ר מ"ח י') אתה אמרת יקח נא וכו' (בראשית יח ד) (בפרשת וישב בעניני חנוכה). לכך נ"ל דלא ינוכה להם, ובהקדים מה שפירשתי בפרשת בא על אמרם (ברכות ט' ע"א) שלא יאמר אותו צדיק, והפסוק (בראשית טו יד) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, וכי אברהם אבינו אוהב ממון היה, והפסוק (שמות ו ה) וגם אני שמעתי וגו', ואמרם (ויק"ר ל"ב ה') דבשביל שלא היה בהם דלטורין נגאלו, עיין שם כל הדרוש.
1
ב׳והיוצא מזה דיש ליזהר מאד בנסיון העושר, דעל פי הרוב העשירים הם קרובים לשררה ולמלכות, שלא יהיה לאבן נגף ולצור מכשול. והנה יעקב ועשו חלקו עולם הזה ועולם הבא (תנחומא תרומה סי' ט'), והנה מה שלוקח יעקב מעולם הזה להגיע לעולם הבא שיוכל לעבוד השי"ת דאם אין קמח אין תורה (אבות פ"ג מי"ז), לא ינוכה. וכן לעשות מצות ליתן צדקה וכדומה, וגם לפרנס אשתו ובניו כמו שדרשו (כתובות דף נ' ע"א) עושה צדקה בכל עת (תהלים קו ג), לא ינוכה, וגם אם יש לו עשירות לרוב הלא הוא נסיון עושר, ואם עומד בנסיון הרי הוא הדרך להגיע לעולם הבא ולא ינוכה. מה שאין כן כשאחד לוקח ממון חבירו שלא ביושר, אם כן אינו מגיע לעולם הבא, אם כן אינו ראוי לו בעולם הזה, לכך נוטל זאת בעד חלקו בעולם הבא, וישראל שמפסיד לעולם הבא שהיה יכול לעשות בזה הממון מצות, והוא אף אם עושה מצוה, הרי הוא בוצע ברך וגו' (תהלים י ג), הרי חבירו נוטל חלקו בעולם הבא, וכן אם מעני את חבירו, וכבר אמרו (עירובין מ"א ע"ב) דקדוקי עניות מעבירין את האדם וכו', הרי גהינם שמגיע לזה על ראשו יחול, והיינו אמרם (חגיגה ט"ו (ע"א) א') זה נוטל חלקו וחלק חבירו וכו'. ונחזור לענינינו, דמה שמגיע את האדם לעולם הבא לא ינוכה, הכי נמי המן שהיה בית יד להתורה כמ"ש, ובפרט שהיה בגופו מצות, ונסיון אם ישמרו דהרשות נתונה, על כן לא ינוכה כמו כל עניני עולם הזה העומד לנסיון אם עומד בו, ואלו שלא עמדו היו רק דתן ואבירם, כמו שדרשו רז"ל במדרש רבה (ויק"ר ד' ו') והאיש אחד יחטא וגו' (במדבר טז כב). והנה דרשו ע"ז (דף ד' ע"ב) היום לעשותם (דברים ז יא) ולמחר לקבל שכרם, והיינו הנני ממטיר לכם לחם מן השמים דייקא, והלא לחם הוא מן הארץ, כמו שנאמר (תהלים קד יד) להוציא לחם מן הארץ, אלא על כרחך דהיינו לחם אבירים, ושמא תאמר כי היא לרעה ח"ו שיטלו בעולם הזה חלקם בבא כנ"ל, לזה הבטיח השי"ת ולקטו דבר יום ביומו ולא שלמחר היום והבן זה, ומפרש הטעם למען אנסנו הילך וגו', כי בזה גופא יש תורה ומצות וגם נסיון, הרי הוא דרך להגיע לעולם הבא מצד שני דברים, א' מצד שיש תורה ומצות, ב' מצד שהוא נסיון, והג' מצד שעל ידי זה הוגבה מעלתם להבין באור תורה, והוא ודאי דרך להגיע לעולם הבא, והוא גם כן נכלל בלמען אנסנו, דהוא גם כן לשון הגבהה, כמו שפירשו והאלהים ניסה את אברהם (בראשית כב א) לשון עומד לנס עמים (ישעיה יא י), דהיינו שיגביהם בזה שיוכלו לקבל התורה, וכיון שצורך התורה הוא, אין לנכות.
2
ג׳או יאמר בסגנון זה וקצת באופן אחר, דהא דרשו (ע"ז ד' ע"ב) היום הגה"ה
3
ד׳להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא (משלי חי"ת י"ז). הנה תיבת יש, היא משולל הבנה ודרשת רז"ל (עוקצין פ"ג מי"ב) ידוע, וגם אני אענה חלקי. וגם לפרש הכפל ואוצרותיהם אמלא. והנ"ל דאוצרותיהם אמלא קאי על עולם הזה דאוכלים הפירות בעולם הזה, כמ"ש (ישעיה ג י) אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. והנה כבר הקדמנו בדרושים שהשי"ת שומר תורתו כמבואר בירושלמי (ר"ה פ"א ה"ג) על הפסוק (ויקרא כב ט) ושמרו את משמרתי. והנה ידוע דהיום לעשותם כתיב (דברים ז יא) ודרשו למחר לקבל שכרם (ע"ז דף ג'.). וגם דרשו (דב"ר פ"ג א') והיה עקב (דברים ז יב), שכרו בעקב. הנה יש להבין הלא הפירות בעולם הזה הם אגר נטר, דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין ל"ט ע"ב), והשי"ת שומר תורתו. אך ידוע הגמרא בפרק איזהו נשך (ב"מ ס"ב ע"ב) בסוגיא דאין לו יין, דבלא יצא השער אין פוסקין, או בבא לחוב בדמיהן אין פוסקין אף ביצא השער, דהוי ריבית בנתיקר, אבל ביש לו, לא הוי ריבית אף בלא יצא השער. ואף בבא לחוב, דכיון דיש לו, נקנה לו תיכף וברשותיה אייקר, עיין שם. והוא הדין נמי אם לא היה השכר בנמצא, לא הוי נקנה תיכף, והיו הפירות אגר נטר, מה שאין כן כיון שהוא בנמצא, תיכף נקנה להעושה מצוה, ובכל מקום שהוא דידיה הוי, ואין כאן אגר נטר רק מתנה בעלמא לאוהביו, וזה ברור. והיינו להנחיל אוהבי יש, דהיינו עולם הבא שאין לו הפסק, כדאיתא במסכת ב"ב (כ"ט ע"ב) דירושה אין לה הפסק, ולכך דרש (זבחים קי"ט ע"א) ואל הנחלה (דברים יב ט) זו ירושלים, ולכך אוצרותיהם אמלא בעולם הזה ולא הוי אגר נטר כנ"ל. ועל פי זה נ"ל לפרש (משלי כ"ה י"ד) נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר, שדרשו רז"ל (תענית דף ח' ע"ב) על הפוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים. ונ"ל דהא כתיב (ויקרא כו ג-ד) אם בחקותי תלכו (ויקרא כו ד) ונתתי גשמיכם בעתם, וכן (דברים יא יג-יד) והיה אם שמוע וגו' ונתתי מטר ארצכם וגו' (דברים יא יד). והנה זה לא הוי רק הפירות, דהא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ואף על פי כן לא הוי אגר נטר מהאי טעמא שכתבתי, והנה רש"י (ד"ה) ותוס' (ד"ה אע"פ) הקשו שם בפרק איזהו נשך, דמה מהני ביש לו הא לא משך. ותירצו כיון דאם חוזר בו קאי במי שפרע, הוי ברשות דלוקח, עיין שם. ונמצא מחמת דצריך לקיים מוצא שפתיו, הוי ברשות דלוקח. והנה בנידון דידן דמן הדין לא היה מגיע שום שכר דמי הקדימני וגו' (איוב מא ג, ויק"ר פכ"ז ב'), רק דהבטיח הבורא ית"ש ליתן שכר בחסדו באמרו והיה עקב וגו' כמו שדרשו רז"ל, וכן בפסוק היום לעשותם וגו'. והנה אין כאן שום קנין רק דבורו ית"ש, וידוע (סנהדרין צ' ע"א) דכל דרכיו ית"ש מדה כנגד מדה, ונמצא דאם האדם מקיים מוצא שפתיו, אם כן על ידי זה לבד הוי ברשותו, מה שאין כן אם אינו מקיים מוצא שפתיו, אם כן על ידי זה לבד לא הוי ברשותו, ואם כן ממילא דהפירות הוי אגר נטר, ולכך כשמתהלל במתת שקר, אם כן אינו מקיים מוצא שפתיו, גשם אין דהוא מהפירות, והבן כי נכון הוא בס"ד. לעשותם ולא מחר לעשותם, היום לעשותם ולמחר לקבל שכרן, אם כן יום עולם הזה הוא להעשיה, ויום מחר דהוא עולם הבא ליטול שכר. והיינו (שמות טז ד) דבר יום ביומו, דהיינו כל יום דידיה, דהיינו עולם הזה דידיה דהיינו העשיה, ועולם הבא דידיה דהיינו קיבול שכר, ולא שיכנס אחד לתחום חבירו, ומפרש מה העשיה שיש באכילה, לזה אמר למען אנסנו, והבן זה. והנה כבר אמרו רז"ל (יבמות דף י"א ע"ב) דבכל מקום אף דאתא לדרשה אין מקרא יוצא מידי פשוטו, רק דמשנה קצת להורות על הדרשה, ומכל מקום הפשוטו נשאר על מכונו, דדבר יום ביומו היינו מצות אל יותירו וגו' (שמות טז ד) כמו שפירש רש"י (ד"ה דבר), וכפלים לתושיה תפוחי זהב במשכיות כסף. והנה ידוע מהגמרא דהיו בעלי גמרא דלא ידעו מזה הכלל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, כמו שאמר ר' כהנא (שבת דף ס"ג ע"א), ועיין ביבמות (דף י"א ע"א) הא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו וכו'. והנה באמת כבר האמינו בנבואת משה, כמו שנאמר (שמות יד לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, אך ידוע דהדבור הנאמר בתורה נאמר לו בפירוש, וכן פירש רש"י בעל פה היינו אחר שניתנה לו התורה, אבל קודם יתכן דהיה בדרך שכתב הרמב"ם במורה נבוכים דהנביא ראה או שמע, ותיכף נשפע על שכלו והשיג בבירור גמור הכונה, והבן. והנה משה אמר להם הדבר ופירושו, ויתכן דרשעי הדור הגם שאינם יכולין להכחיש נבואתו, מכל מקום אמרו שטועה בביאורו והם חכמים יותר ממנו, והוטב בעיניהם בפירושו הנסתרת הנ"ל, ואמרו שאין בו הפשוט כלל כדי לבטל מן המצות. והיינו לדעתי גם כן אחר קיצץ בנטיעות (חגיגה דף י"ד:), דהיינו הפשוטו שעליו הפרי שהוא הפנים, והוא לקח רק מפריו והבן זה, על כן נטרד. והיינו ולא שמעו אל משה (שמות ו ט), דהציוה מהשי"ת קבלו, אבל לא שמעו אל משה שאמר להם משה אל יותירו דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. והנה כבר ביארתי דהשבת הוא מעין עולם הבא, ובזה חיי עולם נטע בתוכינו, דנשמת ישרא נתעצמו בהשבת כנודע, והוא מופת על עולם הבא לישראל, והיינו אות היא ביני וביניכם (שמות לא יג). ועל פי זה יובן אמרם (במסכת שבת דף יו"ד) אמר הקב"ה לישראל מתנה טובה יש לי וכו', מתן שכרה לא עביד לאגלויי, וקשה אם כן כל המצות נמי דלכולם יש שכר, וכבר דרשו (דב"ר פ"ו ב') נעו מעגלותיה וגו' (משלי ה ו). ולפי מ"ש אתי שפיר ודו"ק דהראה להם עין בעין כי שבת מעין עולם הבא, ובזה נודע להם מהות עולם הבא ומהות מתן שכרן של כל המצות, והבן. והשתא מבואר המדרש דבאמת לא היה צריך לומר להם מצות שבת רק קודם השבת, רק אז שהותירו דחשבו שאין בו רק הפירוש הפנימי, וירם תולעים ונתגלה שיש בו פירוש הפשוט, אם כן יש לחוש דיחזיקו עצמם באפיקורסים, רק ההיפך שיאמרו שאין בו רק הפשוט ויכחישו בעולם הבא והוא מי"ג עקרים, על כן ראוים היו שאז יאמר להם מצות שבת, כמו שאמר לו השי"ת מתנה טובה וכו' וכמו שפירשתי. והיינו בבית גנזי עין לא ראתה (ישעיה סד ג), דנגנז מעין כל והוא עולם הבא אור הגנוז, וידעו מעולם הבא, לכך אמר אז דהיה עת ראוי לכך ולא קודם, מיד נתקצף ושכח, והבן כי נכון הוא מאד בס"ד.
4
