ישמח משה, בא א׳Yismach Moshe, Bo 1
א׳בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו' (שמות י א). הנה כבר עמדו המפרשים דנתינת טעם הזה הוא משולל הבנה. והנ"ל דהנה כבר אמרו רז"ל (יבמות ס"ה (ע"א) [ע"ב]) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שלא נשמע, והיינו כדי שלא להחטיא חבירו שיהיה מזיד, והמביא חבירו לידי חטא עובר בלפני עור לא תתן מכשול, כמו שאמרו רז"ל מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, תלמוד לומר (ויקרא יט יד) ולפני עור לא תתן מכשול עיין בפסחים (דף כ"ב ע"ב). ולפי זה גם בבן נח שייך הא דמצוה שלא לומר דבר שלא נשמע, והיינו דוקא ביודע בבירור שלא ישמע, אבל כל זמן שמסופק מצוה להוכיח, כמבואר במסכת שבת (דף נ"ה. בגמרא ותוספת שם [ד"ה ואף]). ולפי זה יובן דמתחלה התרה משה בפרעה דאולי ישמע, ואחר כך כשהבין כבדות לבו וידע בבירור שלא ישמע, עלה בדעתו שלא יתרה עוד בו דכשם שמצוה לומר וכו', ומה שמתריס יותר על שליחותו ית"ש הרי חוטא יותר. לכך אמר ית"ש למשה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו, ואין זה נחשב לו לחטא, רק שראוי לעונש על מה שהתריס כבר בבחירתו, על כן אני מכביד את לבו למען שיתי אותותי וגו', והבן.
1
ב׳(ב) באופן אחר נראה לפרש, דהנה נאמר (בפרשת וארא, שמות ו יב) ויאמר משה הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים. וכבר עמדו המפרשים הא קל וחומר פריכא היא, דהטעם מבואר דלא שמעו מקוצר רוח ומעבודה קשה, מה שאין כן פרעה, וכבר כתבנו בזה במקומו עיין שם. ועתה נאמר באופן אחר, והוא דלכאורה קשה עוד הא כתיב (יונה א ג) ויקם יונה לברוח תרשישה, ודרשו רז"ל (ילקוט שמעוני יונה א') אמר יונה הגוים קרובי תשובה הם, ויהיה קטרוג על ישראל שלא שמעו ח"ו. אם כן מאי קל וחומר הוא זה, הא י"ל אף שישראל לא שמעו, מכל מקום ישמע פרעה דגוים קרובי תשובה הן, ובאמת מבואר בתורה הק' (שמות לג ה) דיש קשיות עורף לישראל בטבע (עיין בחן טוב פרשת תשא). עוד יש להבין מאי דמסיים ואני ערל שפתים היא אך למותר, דהא כבר אמר למעלה (בפרשת שמות, ד י) כבד פה וכבד לשון אנכי, ומה לו לכפול הדברים, וגם כבר השיב לו השי"ת על זה מי שם פה וגו' (שמות ד יא). לכך נ"ל דערך שפתים דהכא, אינו הכבד פה והכבד לשון המבואר בפרשת שמות, רק ערל שפתים דכאן הוא פה אטום, כמו נסתמו טענותיו, ולא מצד קל וחומר אתי עלה, אלא הכי פירושו כשאמר לו השי"ת למשה בא דבר אל פרעה וגו' (שמות ו יא), השיב לו משה הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה, ר"ל ואיך יהיה אם ישמעני פרעה, ואני ערל שפתים, ר"ל דאז אשאר ערל שפתים שיהיה לי פה סתום מלהליץ על ישראל וכמו שאמר יונה, והוא פירוש יקר בס"ד. והיוצא מזה שהיה משה ירא לילך לפרעה, אולי ישמע לו דגוים קרובי תשובה הן ויהיה קטרוג על ישראל, לכך אמר לו השי"ת (שמות י א) בא אל פרעה ואל תתיירא מזה כי אני הכבדתי את לבו, ועשיתי זאת למען שיתי אותותי אלה בקרבו כנ"ל.
2
ג׳(ג) יתבאר אומרו (שמות י א) בא אל פרעה כי אני הכבדתי וגו'. דהנה עוד קשה אומרו למען שיתי אותותי וגו' לשון הוה, דהוה ליה לומר למען אשית, עיין רש"י (ד"ה שתי). ונ"ל דהנה כבר עמדו המפרשים אהא דכתיב (שמות ז ג) ואני אקשה את לב פרעה, וכתיב כאן אני הכבדתי וגו', וכי יעוות משפט גבר להכביד לבו כדי להענשו. והרמב"ן תירץ (בפרשת וארא) כי כאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם, רך לבו והיה נמלך לשלחם מכובד המכות לא לעשות רצון בוראו, כי אם מכח ההכרח ולא בבחירתו, ותשובה שעל ידי הכרח אינו כלום, על כן הקשה השם את רוחו ואמץ את לבבו להעמידו על קו הבחירה, אולי ישוב וישלחם מרצונו על ידי שיבחר בטוב, והוא עמד ברשעו על כן נענש, אלו תורף דברי הרמב"ן כפי שביארנו דבריו במקום אחר. וז"ש כאן בא אל פרעה והתרה בו כפירוש רש"י (ד"ה ויאמר), ושלא יאמר משה התראה זו מה טיבו, הא אין לך התראה גדולה מהמכות אלא שחיזק ה' את לבו, אם כן אינו בבחירתו כלל, על כן אמר לו כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, אותו רכות הלב מה שנתרכך למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ואותו ההכרח שהוא שלי, אני נוטל ועודנו נשאר בבחירתו, לכך התרה בו אולי יחזור בו מדעתו ורצונו. ועל פי הדברים האלה ביארנו הפסוק (ישעיה ו י) השמן לב העם הזה ואזניו הכבד וגו' פן יראה בעיניו וגו', וכמו כן ענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו (עיין ברכות ז' ע"א), שכל זה היא להעמיד את האיש ההוא לפי ערכו וטבעו בגדר הבחירה, (עיין בארוכה בהפטורת נצבים). ועל פי זה יש לפרש כאן (שמות י ב) ולמען תספר וגו' וידעתם כי אני ה', מלבד הפשוט, כי בכל מקום פירש רש"י אני ה' נאמן לשלם שכר, או אני ה' המשגיח, דידוע מה שאמר אסף (תהלים עג ב) ואני כמעט נטוי רגלי, דהיינו על התהפוכות טוב ורע לרע טוב ולטוב רע, כענין שנאמר (ישעיה ה כ) הוי האומרים לרע טוב, ועל ידי זה כופרים בהשגחה ובשכר ועונש. והנה לפי מ"ש מענין כבדות לב פרעה, יובן טעם ההיפך שהוא להעמידו על קו הבחירה כמו שהיה בענין פרעה, וזה אומרו ולמען תספר וגו' את אשר התעללתי שחקתי כפירוש רש"י (ד"ה התעללתי), והיינו כבדות לב שהוא ענין שחוק מחזיק לבו כדי שיכה אותו, והמופת לכבדות לב הוא ואת אותותי אשר שמתי בם, כי הוא נראה שאי אפשר בטבע האנושי אם לא כי שימה מאת ה' מן השמים, ובודאי הצור תמים פעלו ואין עול, ועל ידי זה וידעתם כי אני ה' המשגיח ונאמן לשלם שכר, אף שהסדר הפוך לפי מה שהאדם יראה לעינים, והבן.
3
ד׳(ד) יתבאר כי אני הכבדתי וגו' (שמות י א). גם מה שנבוכו המפרשים היתכן להכביד לבו כדי להענשו. ונ"ל על פי דברי הרמב"ם בספר המדע (הלכות תשובה פ"ה ה"ד) דהקשה איך יתכן הבחירה לאדם, והלא הכתוב אומר (תהלים קלה ו) כי כל אשר חפץ ה' עשה וגו', ואיך יתכן שנעשה דבר שלא כחפצו. התשובה שזה בעצמו רצונו שיהיה לאדם בחירה, עד כאן. והנה נתעוררו הלא כל מה שנברא לכבודו נברא (אבות פ"ו מי"א), ואיך יתכן כונת הבריאה ברשעים. והתירץ כי גם כן נתקדש שם שמים באיבודם. וזה שאמר הכתוב כי אני הכבדתי, ר"ל הנחתי לו להכביד לבו כי זה רצונו שיהיה בחירה, ואף שאין זה כבודי, הוא רק למען שיתי וגו' ויתקדש שם שמים, לכך בא אליו, כי משה לא רצה לילך כי היה בעינו חילול שמו ית' על ידי הליכתו אליו שהרשע מתריס כנגדו ית', ואמר דע כי כל זה שהנחתי להכביד לבו, הוא רק למען שיתי וגו', ואם כן יתקדש שם שמים לכך בא אליו, וזה נ"ל פירוש אמת בעומק הפשוט.
4
ה׳(ה) עוד נ"ל, על פי דאיתא בספר קדושת לוי בכללות הניסים בפסוק (שמות ג י-יא) לכה ואשלחך וגו', (שמות ג יא) מי אנכי כי אלך וגו'. ובפסוק (שמות יב יב) והכתי כל בכור וגו' אני ה', אני הוא ולא השליח אני הוא ולא אחר (הגדה של פסח). ועל אמרם (פסחים קי"ח ע"ב) הללו את ה' כל גוים (תהלים קיז א), על הניסים דעבד בהדייהו וגו'. ועל הפסוק (שמות יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה וגו'. ותורף דבריו כי מאתו ית' לא תצא הרעות רק הכל טובות, וכל מכה היא טובה כפולה ומכופלת שעל ידי זה נתגדל ונתקדש שמו ית' בעולם, וזהו תשוקת של הצדיקים שעל ידם יהיה קידוש שם שמים בעולם אפילו על ידי הכאות ויסורין, וכדמצינו ברבי עקיבא (ברכות ס"א ע"ב) שאמר מתי יבא לידי ואקיימנו, אך האומות ערלי לב ואטומים להבין התועלת הזה, עיין שם מ"ש בכל זה ותמצא נחת. ועל פי דבריו שם נראה ליישב הקושיא הנ"ל שעמדו בו כל המפרשים על הכבדת הלב וכי שדי יעוות משפט ח"ו, דלא קשה מידי דכיון דבאמת טובה היא להם שיתקדש שם שמים על ידם על ידי האותות והמופתים, אם כן אין בזה עיוות אם הכביד לבם, כדי שיעשה על ידם אותות ומופתים ויהיו הם כלים להאותות שיתקדש בו שם שמים, ואדרבה חסד גדול הוא לעשות טוב לאיש אשר אינו חפץ בזה מחמת סכלותו, והשי"ת אוצה בתקנתו, והבן זה, והנה מבואר עוד שם מדבריו דמשה לא רצה לילך אל פרעה, כי לא רצה להיות שליח לרע, רק לישראל ודאי רצה לילך בשליחות כי להם הוא טוב, עד שאמר לו הקב"ה כי גם למצרים טוב הוא, עיין שם. ועל פי זה מבואר בא אל פרעה דייקא, ולא תאמר שאתה שליח לרע לו כי אני הכבדתי וגו', ואיך יתכן זה וכי יש עול לפני, אלא דהוא למען שיתי אותותי אלה בקרבו דייקא, דהיינו שהוא יהיה כלי להאותות וטובה גדולה הוא לו, לכך הוי הכבדת הלב, ואם כן כיון שטובה היא בא אל פרעה, והבן.
5
ו׳(ו) עוד נ"ל לפרש, כי השי"ת רצה להשריש בלבות ישראל שהיו אז נעדרי אמונה, אמונת השגחה שידעו שהוא ית' משגיח עליהם בין בגלות בין בגאולה. וידוע כי ההשגחה מתחלקת לשתים, השגחה ניגלית בשדוד הטבע והשתנות המצאים, והשגחה נסתרת, ולא ראי זה כראי זה, כי גילוי הוא שינוי הטבע וזו אינה שינוי הטבע, ולעומת זה היא אמונה יותר גדולה להאמין אף ששעת הישועה סגור ומסוגר לפי הראות, מכל מקום ההשגחה מתפלשת בכל רגע בכל נקודה ונקודה, ויותר נפלא השגחה בעת הגלות מהשגחה בעת הגאולה, כאמרם (אס"ר פ"י י"א) האיך שה אחת יכולה להתקיים בין ע' זאבים. ולכך הכביד הקב"ה את לבם להראות רשעתם ושנאתם לעם ה' מאד מאד, והם ביניהם ובידם כחומר ביד היוצר, ואף על פי כן מתקיימין, וגם השגחה גלויה יתפרסם בעת עשיית הניסים. והיינו בא אל פרעה, כי בין אם מכביד לבו להרע יותר, ובין שיעשה נס, הכל נצרך ולא דבר רק הוא. והיינו כי אני הכבדתי וגו' למען שיתי אותותי אלה, ר"ל אותות שמורה עלי ועל השגחה, בקרבו היינו כשעדיין אתם בקרבו דייקא היינו השגחה מסותרת, (שמות י ב) ולמען תספר וגו' היינו השגחה גלויה, והבן.
6
ז׳(ז) יתבאר בהקדים הא דכתיב להלן (שמות יא ב) דבר נא באזני העם וישאלו ממצרים וגו'. להבין ענין זה. גם להבין דברי רז"ל (ברכות דף ט' ע"א) א"ל בבקשה מכם שאלו ממצרים וכו', כדי שלא יאמר אותו צדיק (בראשית טו יג-יד) ועבדום וענו אותם קיים בהם, (בראשית טו יד) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. וליישב הדקדוק שמדקדק בשפת אמת בהם למה, קיים ולא קיים הוי ליה לומר. גם להבין הא גופא שנאמר לאברהם כי גר יהיה זרעך וגו' ועבדום וענו אותם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, מה החשיבות של הרכוש גדול בעיני אברהם. והנה על הגירות נאמר שם (בראשית טו טז) הטעם כי לא שלם עון האמורי עד הנה, אבל על העינוי והעבודה לא נתפרש הטעם, והדרשה תדרש וגם יש בו רזי דרזין. ואף אני אענה חלקי על פי מ"ש בפרשת תולדות (בפסוק ויהי עשו וגו') ובפרשת וארא, על פי תשובת מהרי"ט דעשו אין לו זרע לירש אותו, דבנך הבא מן הנכרית קרוי בנה (יבמות י"ז ע"א), אבל אנחנו בני אברהם יצחק ויעקב, זוכים בארץ מכח ירושת אבותינו, עיין שם. והנה השבטים גיירו הנשים שנשאו, והנה אחר כך כשנתרחקו מן השורש ונתרבו הימים והם בארץ לא להם, היו נטמעין בין האומות בחיתון בלי גירות, וח"ו היה נאבד זרע ישראל לגמרי דבנך הבא מן הנכרית הוא, לכך העבודה והעינוי היה בהכרח באופן שלא היה האחד מהאומות רוצה להתחתן בהם, והתחתנו זה בזה, כנ"ל לטעם נכון מאד. שוב ראיתי שכיוונתי לדעת רבי אלעזר ב"ר שמעון שאמר בפירוש טעם זה כמבואר בזוהר הקדוש פרשת שמות (ח"ב י"ד ע"ב) ד"ה פתח רבי שמעון פומיה וכו', עיין שם ותה"ל נחני בדרך אמת. ועל פי זה מבואר וישלחהו מעמק חברון (בראשית לז יד) ואמרו רז"ל (סוטה י"א ע"א) מאותה עצה עמוקה, ר"ל כדי שלא יתערבו וישתקעו בין האומות בארץ כנען. ועל ידי זה נבון מה שנאמר לאברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, כי מה לו בבצע כסף. אלא דזה להורות שלא יטמעו בין האומות ויהיו נחשבין על שם אבותיהם, שלא יחשוש אברהם דאלו שיצאו יהיו אחרים ולא בניו, דידוע (עיין סנהדרין צ"א ע"א) דזה היה שכר העבודה, דאם לא כן האיך יצוה הקב"ה לגזול, ואם נטמעו אם כן אין לו ליטול שכר בשביל אביו, ודוק דמבואר בריש בכורות (ה' ע"ב) מה נשתנו פטרן חמורן, מפני שסייעו את ישראל שאין לך שום אחד ואחד שאין לו תשעים חמורים טעונים מכספם וזהבם של מצרים, ובודאי שכר עבודתו של כל אחד לבד לא יעלה להון רב כזה, אם לא בהצטרף שכר עבודת אבותיו גם כן. והיינו דבר נא וישאלו וגו', הכל להורות זה לבני העולם שהם מתייחסים אחר אבותיהם ולא נטמעו ח"ו, וזהו כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, היינו בזרעו שנאמר בהם כי גר יהיה זרעך, ואחרי כן יצאו וגו' לא קיים בהם, דאלו אינם זרעו לכך אין להם רכוש גדול, ועל כן ביקש מהם שישאלו וגו', ואז ידע אותו צדיק שגם אלו הם זרעו, ודוק.
7
ח׳או יאמר הטעם על מה שנאמר לאברהם (בראשית טו יד) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. דמצינו פלוגתא בפרשת תצא (מדרש ויק"ר פכ"ד ז') בפסוק (דברים כג טו) להצילך וגו' והיה מחנך קדוש. חד אמר להציל ממונם להרבות נכסיהם. וכתבו המפרשים דזה הוא שכר שהיו גדורים בעריות (ויק"ר ל"ב ה'), כי בעד אשה זונה עד ככר לחם (משלי ו כו), על כן השכר בזה מדה כנגד מדה להרבות נכסיהם כיון שמחנך קדוש, דכל מקום שאתה מוצא קדושה אתה מוצא גדר ערוה (ויק"ר כ"ד ו'), (ולצרף המליצה ואביך הנח עליו ככר או תנוק, שבת ל' ע"ב). ועל פי זה יובן היטב, שהוא בטחון ואות שלא נתערבו בגוים, ודוק. ועל פי זה נ"ל הפסוק (תהלים (קה לז) ק"ה ל"ז) ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל, דהיינו שזה עדות שלא היה שום מכשול בשבטים רק הם שבטי יה. ויותר בדקדוק י"ל על הפסוק הנ"ל ויוציאם בכסף וזהב וגו', על פי המבואר בזוהר הק' (זוהר ח"ג ע"ה ע"ב) שם ר' אבא אזיל לקפוטקיא, חמא חד בר נש דהוי רשימין באפוי וכו', וכל אינון יומין דאשכח רשימין באנפוהי, אי אוליד בר אשליף ליה רוחא מסטרא דמסאבא וכו', עיין שם. הרי אף מה שהוליד מאשתו הוא פגום, כיון דאפגם בעריות ובפרט בבת אל נכר, דכתיב (מלאכי ב' (יב) י"ב) לא יהיה לו ער ועונה, וידוע דרשת רז"ל (סנהדרין ע"ב ע"א) ער בחכמים ועונה בתלמודים. ועל פי זה יובן יותר כמה בשורה טובה היה לאברהם על מה שנאמר ואחרי כן יצאו וגו', דמורה שהם גדורים בעריות כמ"ש, דאם לא כן עד ככר לחם, ואם כן ראוים הם ובניהם וקבל התורה, והיינו ואין בשבטיו כושל, משמע אף פגימה בעלמא אין בהם. ועל פי הדברים האלה פירשתי המדרש (פליאה) הים ראה וינוס (תהלים קיד ג), מה ראה, ישראל באים ורכוש מצרים בידם. והוא תמוה. ולדרכינו יובן, כי ידוע אומרו (ב"ר ה' ח') תנאי התנה הקב"ה עם הים שיקרע לפני ישראל. אך זהו אם הם ישראל, אבל אם ח"ו נטמעו בין האומות, פקע שם ישראל מהם דקרוי בנה, אם כן שוב אין לו להים להקרע לפניהם. וז"ש מה ראה, ר"ל אולי ח"ו נטמעו, על זה אמר ראה ישראל באים ישראל דייקא, והראיה כי ורכוש מצרים בידם, דמזה מוכח כי היו גדורים מעריות ולא נתערבו באומות ועודם בשם ישראל כאמור. והנה ידוע (פסיקתא דר"כ פי"א) דאותיות של השם מעידים על שהיה גדורים מעריות, כדכתיב (במדבר כו ה) ה"חנוכ"י ה"פלא"י. וגם ידוע דנגאלו בזכות שהיו גדורים מעריות, וכבר איתא בספרים ובליקוטי תורה להאר"י ז"ל כי אותות, הוא לשון אותיות. והנה חישב משה באיזה זכות יגאלם, שלא היו יודע שהם גדורים בעריות לכך סירב מלילך, לכך (שמות י א) ויאמר ה' אל משה שנגלה אליו בשם הויה ב"ה, ויאמר לו בא אל פרעה כי אני הכבדתי וגו' להשתעבד בישראל, כי זה כל פרי הגלות והעינוי למען שיתי אותותי אלה שהם משם הויה ב"ה, בקרבו קאי על בני ישראל האמור בפסוק שלפניו סוף וארא, ואתי שפיר דקאמר בקרבו לשון יחיד, דאי קאי על המצרים היה ראוי לומר בקרבם, דהא גבי עשו כתיב (בראשית לו ו) נפשות, וביעקב כתיב (בראשית מו כו) נפש (ויק"ר ד' ו'). ואם כן גם כן כיון שהם גדורים בעריות, אם כן כדאי הם לגאול ולכך בא אל פרעה כנ"ל.
8
ט׳(ח) ובדרך דרוש על פי הדת והדין אמרתי, כי ידוע דהקב"ה מתנהג בדיני התורה. ועל פי זה יתבאר אומרו (שמות י א) כי אני הכבדתי את לבו וגו', דקשה (א), מה שעמדו המפרשים היתכן שיכבד לב אדם שיחטא כדי להענישו. (ב), הטעם למען שיתי וגו', הוא מוקשה והלא אינו ראוי לעונש. גם תיבת בקרבו משולל הבנה. (ג), מה שנאמר לאברהם (בראשית טו יד) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, מה לו לאברהם בזה שיצאו ברכוש גדול. (ד), הא דכתיב (בפרשת שמות (ג יט-כב) ואני ידעתי כי לא אתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה. ונדחקו לפרשו אם לא ביד חזקה וזה דוחק. (ה), (שמות ג כ) ושלחתי את ידי והכתי וגו' בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו. דתיבת בקרבו לכאורה הוא שפת יתר. (וא"ו), ואחרי כן ישלח אתכם, (שמות ג כא) ונתתי את חן העם הזה, (שמות ג כב) ושאלה אשה משכנתה וגו'. תמוה מאד וכי משה עין גבוה ונפש רחבה היה לחמוד כסף וזהב אשר להם, עד שיבטחנו בזה תיכף. (זיי"ן), להבין מאמרם ז"ל (ברכות ט'.) א"ל בבקשה מכם שאלו ממצרים וגו', שלא יאמר אותו צדיק (בראשית טו יג-יד) ועבדום וענו אותם קיים בהם, (בראשית טו יד) ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. דקשה והא ואחרי כן יצאו גם כן קיים, רק ברכוש גדול לא קיים, וראוי היה לומר ועבדום וענו אותם ואחרי כן יצאו קיים, ברכוש גדול לא קיים. (חי"ת), המדרש (פליאה) הים ראה וינוס (תהלים קיד ג), ראה ישראל באים ורכוש מצרים בידם, שהוא תמוה. (טית), להבין הפסוק (תהלים (קה לז) ק"ה ל"ז) ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל. (יו"ד), להבין (התנחומא בפרשת וארא, סי' ג') בה' מכות הראשונות כתיב ויחזק לב פרעה, כיון שבאו חמשה מכות ולא שלחם, אמר הקב"ה מכאן ואילך אם ירצה לשלוח אינני מקבל, שכן כתיב בחמש מכות האחרונות ויחזק ה' את לב פרעה. וקשה למה לא נתן גבול לדבר זה שלא יקבל, כי הלא קיבל לבסוף.
9
י׳ונראה ליישב כל זה בחדא מחתא, וראשון תחילה נאמר הטעם על שהכביד ה' את לב פרעה, דהנה איתא במדרש (שוח"ט מזמור קי"ג) (הובא בפרשת דרכים) שאמר משה לפרעה אין אנו יוצאין מכאן עד שתאמר הרי אתם בני חורין, והיינו משום שהיה באמצע הזמן דלא יכלו להתמהמה (שמות יב לט), לכך היה צריכין לשחרורו. ולכאורה קשה הא היה מוכרח לשלחם ולשחררם, ולאו כלום היא דאונסא כמאן דלא עביד. אך יש לתרץ על פי דקיימא לן (במסכת ב"ב דף מ"ח.) תלוהו וזבין זביניה זבינא, דאגב אונסא וזוזי גמר ומקנה, אבל תלוהו ויהיב לא מהני. וכאן הוי תלוהו וזבין, על פי המבואר ברשב"ם שם (דף מ"ח ד"ה התם נמי נימא גמר ומגרש), עיין שם דהיכי דלא הפסיד כלום, הוי תלוהו וזבין. אם כן הכא דאין לו היזק במה דיצאו כיון שהוצרכו לשלם שכר עבודה, אם כן מה שמגרע הוה כמכר. ועוד דאם בזמן ההוא כתיב (שמות יב לו) וינצלו את מצרים בשכר עבודה, אם כן אם היו שם עוד עד השלים הזמן, גם ארצם לא היה מספיק, ואם כן הוי כמו פשרה דדינו כמכר כדקיימא לן בחו"מ (סי' ר"ה), והבן. והנה הרשב"ם שם (ב"ב דף מ"ט ע"ב) הקשה אמאי קיימא לן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה, מקחו בטל שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי, והיינו דהוי אנוסה שלא תצער את בעלה, ואמאי לא אמרינן בזה אגב אונסה וזוזי קא גמרה ומקנה. ומחלק בין אונס גדול לאונס קטן, דהיכי דליכא אונסא כל כך, לא גמר ומקנה, עיין שם ודוק.
10
י״אוהנה פרעה היה קשה עורף מאד. והנה בחמש מכות הראשונות נאמר ויחזק לב פרעה, שחיזק לבו מעצמו דלא להוי גמר ומקנה, וגם לא שילח בפועל הכל בבחירתו. אבל בהתחלת חמש מכות האחרונות כבר היה נלאה והיה משלח ומשחרר בפועל, אבל לא היה האונס גדול כל כך שיהיה גומר ומקנה בלב, ואם כן לא היה מועיל שחרורו ובפועל היה משלח, אם כן לא יתכן שיכהו עוד דהיה חילול השם. לכך השי"ת חיזק לבו בזה שלא יכנע גם בפועל כל זמן שאין לבו מסכים, עד שיבא האונס הגדול ויכנע לבבו הערל, ויהיה גומר ומקנה בלב, והיינו ויחזק ה' את לב פרעה בזה ולא שילח. והן דברי התנחומא אמר הקב"ה מכאן ואילך אם רצה לשלוח איני מקבל, כי תוכן לבות ה' ויודע שאף שיכנע לשלחם, עדיין לא הוי אונס גדול אצלו להסכים, וכדכתיב (שמות ד כג) ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך, מבואר דעד מכות בכורות ימאן לשלחם ולכך אינו מקבל, רק אחר מכות בכורות דהוי אונס גדול, אז נכנע לבבו והסכים באמת בעומק הלב לשחררם אז קיבל ממנו. וז"ש (שמות ט יד) כי בפעם הזאת, ר"ל עד פעם הזאת אשר עבר, הנני שולח את כל מגפותי גם מכאן ולהלן אל לבך וגו' דייקא. וז"ש כאן כי אני הכבדתי את לבו וגו' למען שיתי אותותי אלה, שיעשו רושם בקרבו דייקא, והבן. ועל פי זה מבואר בפרשת שמות ואני ידעתי כי לא יתן וגו' ולא ביד חזקה, ר"ל אפילו אם ישלח אתכם ביד חזקה, הוא גם כן לא מועיל דאונסא כמאן דלא עביד, אם כן לא יועיל שחרורו כלום, לכך ושלחתי את ידי והכתי בכל נפלאותי דייקא, אף שהיה משלח באמצע לא אניח לו עד אשר אעשה בקרבו דייקא, שיהיה האונס הגדול ויהיה גומר ומקנה בקרב לבבו, ואחרי כן ישלח אתכם בפועל ולא קודם, והבן. ושמא תאמר דהוה ליה תלוהו ויהיב דלא מהני, על כן אמר לו מיד ושאלה אשה משכנתה וגו' וניצלתי את מצרים דהיינו בשכר עבודה, אם כן הוה ליה תלוהו וזבין דהוי זביניה ושחרורו שחרור, ונכון. ולכן בעת שאמר השי"ת לאברהם שישעבד זרעו להיותן עבדים, אמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ששיעבדן על תנאי זה, דהיינו משום דהכל צפוי וכו' (אבות פ"ג מט"ו), וצפה הקב"ה שיתקלקלו ולא יוכלו להתמהמה ויהיו צריכין לשחרורו, אם כן אם היו משועבדין בלי שכר הוי תלוהו ויהיב, אבל מכיון שצריכין לשלם שכר עבודה, הוי תלוהו וזבין ומועיל שחרורו כנ"ל. ועל פי זה יובן דברי הגמרא שלא יאמר אותו צדיק ועבדום ועינו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים, דכיון דרכוש אין כאן, יציאה גם כן אין כאן דהוי תלוהו ויהיב. ועל פי זה יבואר ויוציאם בכסף וזהב, ועל ידי זה ואין בשבטיו כושל, ר"ל חשש פסול עבדות כי הללו עבדי ה' (תהלים קיג א), ולא עבדי פרעה (מגילה י"ד ע"א), כי הוי שחרור גמור כדין תלוהו וזבין. והנה ענין גמר ומקנה שהוא באונס גדול דוקא, דעת לנכון נקל לפי שבאונס גדול שמח מאד שיפטר ממנו, ומחמת זה גומר ומקנה, והיינו (תהלים קה לח) שמה מצרים בצאתם כי נפל פחדם עליהם, והבן כי נכון הוא בס"ד. ועל פי זה מבואר המדרש הנ"ל הים ראה וינוס, מה ראה, ראה ישראל באים ורכוש מצרים בידם, כי ודאי הכל נברא בשביל ישראל והכל משועבוד להם, (ועל פי מה שפירשתי במרשת בשלח הים ראה, מה ראה ארונו של יוסף [ב"ר פפ"ז ח'], וברייתא דרבי ישמעאל (מדרש פליאה) עיין שם). אך אם הם עבדים למצרים, דיו לעבד להיות כרבו (ברכות נ"ח ע"ב), ועוד מה שקנה עבד קנה רבו (פסחים פ"ח ע"ב), אם כן אין צריך הים לעשות לישראל מה שהיא נגד רצון פרעה ומצרים, ואף ששחררן הלא היה באונס, אך כיון שראה שרכוש מצרים בידם, מזה נשמע דהוי שחרור גמור כמ"ש, על כן וינס.
11
י״בועל פי האמור מובן היטב טעם של מצוה פדיון הבכור, דלפי מ"ש מבואר דרק על ידי מכות בכורים הבא באחרונה והיה אונס גדול, היה גומר ומקנה בלב, אם כן רק על ידי זה היה הפדיה ממצרים, לכך מדה כנגד מדה מציוון אנחנו לפדות הבכורים. ועל פי זה מבוארין הפסוקים בפרשת קדש (שמות י ב-טז), שלכאורה יש לדקדק בהן (א), (שמות יג ג) ויאמר משה זכור את היום הזה וגו' ולא יאכל חמץ, כל זה אין ענינו לכאן. (ב), (שמות יג יד) כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת, מה היא השאלה, ומה נשתנה מצוה זו שישאל הטעם יותר מכל המצות. (ג), התשובה תמוה מהפך הסדר, מעיקרא אמר כי בחזק יד הוציאנו, ואחר כך (שמות יג טו) ויהי כי הקשה פרעה לשלחני וגו'. (ד), דהוה ליה למימר כי לא אבה, או לא רצה לשלחנו, ומהו לשון כי הקשה. (ה), (שמות יג טז) והיה לאות על ידך, עיין רש"י (ד"ה ולטוטפת), ואינו נמשך לכאן לפי הפשוט. ולפי מ"ש הכל נכון ומסודר היטב, כי השי"ת אמר למשה קדש לי כל בכור, ויאמר משה אל העם הטעם זכור אם היום הזה, שהוא תוך זמנו אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים דייקא, אם כן צריכין לשחרורו, לזה אמר ולא יאכל חמץ, והיינו משום שהיה באמצע הזמן רק ולא יכלו להתמהמה, כדכתיב כי לא חמץ כי גרשו ממצרים וגו'.
12
י״גאו יאמר, על פי שפירשתי (בסוף פרשה זו) דברי הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"א ה"ז) דחצי שיעור בחמץ נלמד מלא יאכל (שמות יג ג), הוא הדין משהו נפיק מזה, דאף דבטל דאין האוכל מרגיש הטעם, אם כן לא מקרי אוכל, אבל דבר זה נאכל דמה לו להנאכל אם מרגיש האוכל או לא, וטעם של משהו משום דלא יכלו להתמהמה (שמות יב לט), וכל הגאולה היה תולה רק במשהו כרגע, לכך איסורו במשהו והבן, וכמו שיבואר להלן במקומו עיין שם. (שמות יג ד) היום אתם יוצאים דייקא, דעל ידי מכות בכורים גמר ומקנה, וחזר וביאר בפרשת (שמות יג יא) והיה כי יביאך וגו', (שמות יג יב) והעברת כל פטר רחם וגו', (שמות יג יד) והיה כי ישאלך וגו' מה זאת, ר"ל למה דוקא זאת המכה עושין לה זכרון ולא אחרות, ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו וגו' מבית עבדים כנ"ל, (שמות יג טו) ויהי כי הקשה פרעה לשלחני, ר"ל אף שהיה משלח, מכל מקום היה לו בקושיית לב ולא בלב שלם, ולכך אמר בלשון זה ולא אמר ויהי כי לא אבה פרעה לשלחנו, או לא רצה, ולפי מ"ש אתי שפיר דבאמת היה משלח אם לא חזק ה' את לבו והבן, ויהרוג ה' כל בכור, בזה היה אונס גדול מאד מבכור פרעה וגו', על כן וגו' אני זובח, שכל הקרבנות נצמחו על ידי זה ששם לא היו יכולים להקריב, דמצרים עבדו לבקר וצאן, וכל בכור בני אפדה, שהפדיה ממצרים היה רק על ידי זה, (שמות יג טז) והיה לאות על ידך שיש בהן קבלת עול מלכות שמים, ומורה עבדי הם (ויקרא כה נה), ולא עבדים לעבדים (קידושין כ"ב ע"ב), והוי אות כי בחוזק יד הוציאנו, ר"ל אף שהיה בחוזק יד, מכל מקום הוציאנו ה' ממצרים דהוי יציאה גמורה, והבן.
13
י״דאו יאמר (שמות יג טז) והיה לאות על ידך וגו' כי בחוזק יד הוציאנו, ר"ל דזה היה חוזק יד דאף שלא היינו כדאים להגאל, מכל מקום הוציאנו כביכול ה' ממצרים, כאמרו (בראשית מו ד) אנכי ארד עמך מצרים וגו', והתפלין עדות על זה, כי זהו הפירוש (דברים ו' ד') שמע ישראל מה שה' אלקינו, הוא אחד בלי השתנות בין זכאין ובין אינם זכאין, על כן למענו עשה. וכן לעתיד (מיכה ז טו) כימי צאתך ממצרים אף אם לא היו זכאין, אראנו נפלאות כמו שנאמר (ישעיה מח יא) למעני למעני אעשה, (ישעיה סב א) ולמען ירושלים במהרה בימינו אמן.
14