ישמח משה, בא ט״וYismach Moshe, Bo 15
א׳במסכת פסחים (דף פ"ד ע"א) סוגיא דכל הנאכל בשור הגדול וכו', עיין שם בתוספת ובמהרש"א שהקשה קושיא עצומה, ותורף קושיתו הוא דעל כרחך צריך לומר דעור הראש נמי מתאכל בשור הגדול בשליקה, דאם כן לא הוי קשה דר' יוחנן אדר' יוחנן כלל, ועל כרחך צריך לומר דעור הראש לא הוי בכלל בשר כמו ראשי כנפים והסחוסים, דאם לא כן הוי קשה על ר' יוחנן אף למאי דהדר ביה דמ"ש עור הראש מראשי כנפים והסחוסין, אלא ודאי דלא הוי בכלל בשר כמו ראשי כנפים והסחוסין, אף דהוי בכלל בשר טפי מגידין שסופן להקשות, כדמוכח מרבי שמעון בן לקיש דבגידין סובר דאין נימנין, ובעור הראש סובר דמטמא, אם כן לפי זה קשה על רבי שמעון בן לקיש היא גופיה מה דהקשה רבי שמעון בן לקיש על ר' יוחנן, דהוה ליה למיתנא רבותא טפי דאפילו עור הראש דלא הוי בכלל בשר כמו ראשי כנפים והסחוסין, נמנין עליהן, אלא ודאי מדלא תני רבותא טפי, שמע מינה דוקא ראשי כנפים והסחוסין, אבל עור הראש אין נמנין עליהם, וקשיא על רבי שמעון בן לקיש. וקושיתו עצומה מאד, ומ"ש ויש ליישב בדוחק דוחקו מובן, אבל באמת הוא דוחק גדול, והנה בצל"ח הקשה בשם הרב ר' וואלף מטריטש על הרמב"ם דפירש המתניתין דכל הנאכל וכו' לענין שבירת עצם, אם כן לא הקשה רבי שמעון בן לקיש על ר' יוחנן ולא כלום, דגידין אין ענין כלל לשבירת עצם, כמו ששנינו בברייתא והמחתך בגידין אין בו משום שבירת עצם, ובאמת קושיא אלימתא היא על הרמב"ם. והנה האריך שם בצל"ח ליישב הקושיא הנ"ל על הרמב"ם, ובמחילת כבודו כל בנינו על קו תוהו ואבני בוהו ויסוד נופל, דהברייתא דהמחתך בגידין אין בו משום שבירת עצם, היינו בגידין הרכין דוקא, והם דברים שאין הדעת סובלתן למימר דשייך בגידין הקשים משום שבירת עצם, וגם הלא הרמב"ם בהלכה פסוק כפשטא דברייתא המחתך בגידין אין בו משום שבירת עצם, וזה פשוט וברור.
1
ב׳והנ"ל ליישב הקושיא שעל הרמב"ם וקושית מהרש"א בחדא מחתא, דהא לכאורה יש ליישב כפשוטו הקושיא שעל הרמב"ם, דאף דהרמב"ם מפרש המתניתין לענין שבירת עצם, מכל מקום ודאי מודה דנימנין עליהם ושבירת עצם תלוי זה בזה, וזה פשוט. ואם כן לפי זה י"ל דהכי פריך רבי שמעון בן לקיש לר' יוחנן, דאם איתא דגידין שסופן להקשות הוי כבשר לענין דנימנין עליהם, הוי להמשנה למתני רבותא טפי, דהיינו דעל גידין הנ"ל נמנין משום דהוי כבשר, ואנא ידענא במכל שכן דראשי כנפים והסחוסין היינו הצלעות הקטנות כפירוש רש"י, נידונין כבשר ואין בהם משום שבירת עצם. אך זה אינו, דמבואר הוא וגלוי וידוע לפני כל יודעי דת דרכי התלמוד, דאין דרך להקשות דהוה ליה למתני רבותא טפי, רק אם מקשה דבאותו ענין דאיירו ביה הוה ליה למתני רבותא טפי, מה שאין כן להקשות דניתני ענין אחר לגמרי ויהיה אותו הענין דאיירינן ביה במכל שכן, זה לא הוי קושיא כלל דהא לא איירינן רק באותו ענין ולא בענין אחר, וזה ברור לכל דורכים על מפתח דרכי סוגיות הש"ס, ואם כן צדקו הגאונים הנ"ל בקושיתם על הרמב"ם. אך אחר שזכינו לכל זה, ממילא יתיישב הקושיא שעל הרמב"ם, ובמילא יתורץ קושית מהרש"א הנ"ל, דבאמת קושית רבי שמעון בן לקיש הא דניתני רבותא בגידין שסופן להקשות, דנידונין כבשר לענין איסור דשבירת עצם כמו שאבאר, רק בההיפך מכפי מה שהוא בראשי כנפים והסחוסין, ואנא ידענא במכל שכן דראשי כנפים והסחוסין נידונין כבשר ואין בהם משום שבירת עצם, דהא איתא שם ע"ב בגמרא, דאבר שאין עליו כזית בשר לכולי עלמא אין בו משום שבירת עצם, ואם יש עליו כזית בשר במקום אחר ובמקום אחד אין עליו כזית בשר, פליגי ר' יוחנן ורבי שמעון בן לקיש עיין שם, ואם כן לפי זה הוי מצי למתני בגידין שסופן להקשות דנידונין כבשר לענין איסור שבירת עצם, דהיינו באבר שאין עליו כזית בשר רק בצירוף הגידים הנ"ל, ואם כן אם נימא דנידונין כבשר, אם כן הוה ליה אבר שיש עליו כזית בשר ויש בו משום שבירת עצם, ואנא ידענא במכל שכן דראשי כנפים והסחוסין נידונין כבשר ואין בו משום שבירת עצם, ומיושב הקושיא שעל הרמב"ם, וממילא דמתורץ הקושיא של מהרש"א דהתינח בגידין הנ"ל דיש למצא באבר שאין עליו כזית בשר, מה שאין כן בעור הראש, דהראש ודאי דיש עליו כזית בשר כמבואר שם ע"ב דנימנין על מוח שבראש, ואם כן אינו ענין כלל לשבירת עצם, ולא קשי מידי לרבי שמעון בן לקיש, כנ"ל ודוק היטב.
2