ישמח משה, בא כ׳Yismach Moshe, Bo 20
א׳קדש לי כל בכור (שמות יג ב), ויאמר משה וגו' זכור את וגו' (שמות יג ג). ויש לדקדק דלכאורה אין ענינו לכאן, וכן לא יאכל חמץ היום אתם יוצאים וגו' (שמות יג ד), לכאורה הכל אין ענינו לכאן. והיה כי ישאלך בנך מה זאת (שמות יג יד), מה זו שאלה, ודברי רז"ל (תנחומא בא סי' י"ג) ידוע. והנה מה נשתנה מצוה זו שישאל הטעם, יותר מכל המצוה שלא נתפרש בהן הטעם. והנה התשובה תמוה עוד יותר, דמהפך הסדר דמעיקרא אמר בחזק יד הוציאנו, ואחר כך (שמות יג טו) ויהי כי הקשה וגו', (שמות יג טז) והיה לאות עיין רש"י, גם כן אין נמשך לכאן לפי הפשוט, וכבר ביארתי על קצת מזה (ריש הפרשה אות חי"ת עיין שם). וכעת לחדש באתי, על פי דברי הבינה לעתים (עת צאת דרוש ל"א) הביא שם המדרש (שמו"ר כ"ב ג') ויראו העם את ה' (שמות יד לא), שנו רבותינו הקורא את שמע וכו', ועיין מה שכתב על המדרש הנ"ל שם עד ואולם מה שהרבו להפליג, ותמצית דבריו דביציאת מצרים שהיה טובת ישראל, היה ביד חזקה ולא רעה מצרים שהיה בדין, וזה כונת המדרש שהזכרתי, יציאת מצרים מעכב מפני שהוא קשה, מה שאין כן מכות בכורות, עד כאן דבריו. והנה כל הענין הזה נאמר בפסוקים אלו, ויאמר משה זכור את היום וגו', דהיינו שבזה הזכירה מעכב כי בחזק יד וגו', והיינו ממש דברי המדרש שהיציאה ממצרים היא קשה, והראיה לזה ולא יאכל חמץ, והיינו משום ולא יכלו להתמהמה (שמות יב לט) כמבואר לעיל בסדר זה, והסיבה שלא יכלו להתמהמה ידוע, ואם כן מזה נודע ונראה שנשקעו בטומאה ומה נשתנו, לכך היה בחזק יד. ומה שאמר זכור את היום הזה, ביאר הטעם היום אתם יוצאים, אבל למחר שוב לא היה באפשרי לצאת, והן הן הדברים שאמר בחדש האביב שמזל טלה שולט, והם עבדו לגלולי מצרים שהוא טלה ובו יצאו, וכמה יד חזקה יש בזה, ולהמתין על חדש אחר שוב אי אפשר, וכל דבריו בדרך קל וחומר זה מזה, כי מאיסור החמץ מבואר דלא יכלו להתמהמה אף רגע, ומזה מבואר היד החזקה, וכל שכן דהיום וגו' שאי אפשר להמתין יום, וכל שכן נמי דהיציאה דוקא בחדש האביב, ואם כן מבואר עוד יותר ויותר היד החזקה, לכך הזכירה מעכב, ומבאר והולך מה שמסתעף מחיוב הזכירה הלזו, ואחר כך חוזר לעיקר הדבר בקידוש בכורות והעברתם כל פטר רחם וגו' (שמות יג יב). והנה הטעם אם היה נעלם, לא היה מהצורך כל כך לבאר, כמו שהתורה לא ביארה כל טעמי המצות, והזכירה גם כן אינו מעכב בזה, דבשלמא המצות שהם משום סרך גוף הזכרת יציאת מצרים שהזכירה חובה, אם כן ראוי לבאר הטעם שעל ידו יהיה הזכירה, כדי שיתקיים המכון שיהיה על ידי זכירה, שידעו שזה סבת זה והיא שורש המצוה, מה שאין כן מכת בכורות שהזכירה אינו חובה, רק נ"ל שהטעם גלוי, רק עיקר הקושיא מה זאת, היינו קושית המדרש מפני מה בזה הזכירה מעכב ולא בזה וכמ"ש בבינה לעתים, הלא זה היו על ידי השם בכבודו ובעצמו כמו זה, ואם איננו חשוב, למה צוה על קידוש בכורות משום זה. אך התירוץ כדברי המדרש בחזק יד הוציאנו, דהיינו היציאה שלנו היו בחזק יד ומבית עבדים, כמו תחת עבד כי ימלוך (משלי ל כב) שורש העבדות כנודע, לכך בזה הזכירה לעיכוב, אבל בזה כי הקשה פרעה וגו', וזה מרד גדול כי מה לו עלינו, והוא כלב מורד במלך מלכי המלכים, אם כן זה בפשיטות ויהרוג בלא חזק יד, אך ויהרוג ה' היא חסד שניצלו בכורי ישראל, כמבואר באלשיך בכה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים (שמות יא ד), על כן אני זובח וגו', אבל עצם הדבר לא היה בו חזק יד, ועיין בבינה לעתים שם מ"ש בקריעת ים סוף, אבל יציאה ממצרים היה בחזק יד, ולכך והיה לאות וגו', כפירוש רש"י בשם מנחם כנ"ל, והבן.
1
ב׳(והנה אחר כתבי זאת, ראיתי באלשיך פרשה זו והנה דרך בה דרך אחר, רק שבקצת מקומות בפירוש הפסוק עולין דברינו בקנה אחד, והנה כבר אמרו רז"ל (סנהדרין פ"ט ע"א) סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד).
2
ג׳עוד י"ל מבית עבדים (שמות יג ג). דהיינו עד עכשיו נקראו עבדים ולא בנים, ועל פי זה היציאה היא בחזק יד. כי ידוע אמרם ז"ל (במסכת שבת דף ל"ב (ב') ע"א) אפילו יש תשעה מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חוב, ואחד מלמד זכות, ואפילו יש באותו מלאך גם כן תשעה מאות ותשעים ותשעה לחוב ואחד לזכות, ניצול שנאמר (איוב לג כג) אם יש עליו מלאך מליץ וגו'. ונקדים עוד מאמר רז"ל (יומא דף ע"ז.) בגבריאל שאמר אחורי הפרגוד לימוד זכות, אמר יתברך מי הוא זה שמלמד סנגוריא על בני יכנס. ולהבין זה על פי הפרשת דרכים על המאמר (משלי יא יח) רשע עושה פעולות שקר וגו' (בדרך צדקה דרוש י"ז), והפסוק (משלי יד לד) צדקה תרומם גוי וגו', ולכלול בזה מ"ש בפסוק (בראשית טו ו) ויחשבה לו צדקה. והנה היוצא מזה דאם כועס על בנו, הוי חביב לפני המלך העומד על יד ימינו, מה שאין כן בכועס על עבדו, הוי מורד העומד על ימינו. ואם כן גם מלמדי סניגוריא על מי שיצא עליו הקצף חמת המלך מלכי המלכים ב"ה בכלל זה, דיש הפרש בין בן לעבד, לכך אמר מי הוא זה שמלמד סנגוריא על בני דייקא, לכך אז במצרים שהיו עבדים ר"ל במדריגה זו, לא היו להם פרקליטין, דהוי כמו עבד שכעס עליו המלך, לכך היה צריך יד חזקה, לכך מצינו במדרש (ילקוט בשלח רל"ד) בשעה שטען הס"מ מה נשתנו, השיב לו ית' בעצמו שוטה שבעולם וכו' ולא שום מליץ, לכך בעת החורבן שהיו גם כן במדריגה פחותה הלזו, נאמר (איכה א ב) כל רעיה בגדו בה, ודרשו (איכ"ר פ"א כ"ז) אלו מיכאל וגבריאל, והבן.
3
ד׳עוד יתבאר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחזק יד הוציא ה' אתכם מזה ולא יאכל חמץ (שמות יג ג). על פי מ"ש הרמב"ם (בפ"א מהלכות חמץ ומצה ה"ז) דחצי שיעור אסור מן התורה בחמץ, שנאמר ולא יאכל חמץ, ועיין שם בכסף משנה ובמשנה למלך. והנה לא ביארו איך נלמד מלא יאכל איסור דחצי שיעור, ואין לומר דכונתו דאיסור חצי שיעור מטעם הנאה הוא, דהא למאי דקיימא לן (פסחים כ"א ע"ב) כר' אבוהו, איסור הנאה לא נלמד מלא יאכל דוקא. והנ"ל דהא דאכילה בכזית, מפורש בגמרא (ברכות מ"ט ע"ב) משום דבציר מהכי לא מיתבא דעתיה ולא שמיה אכילה, עד כאן. ואם כן לפי זה בשלמא אם איירינן באוכל, שפיר דלא מקרי אוכל בבציר מהכי מהטעם הנ"ל. מה שאין כן אי איירינן בדבר הנאכל, מה לי הרבה או מעט, והנה לא יאכל נאמר על האוכל, אבל לא יאכל חמץ על הנאכל הוא, וזה ברור ונכון מאד בס"ד. ועל פי זה י"ל מכאן רמז לחמץ משהו בדרך אסתמכתא, אף דהוא דרבנן, דבשלמא אם הוי כתיב לא יאכל, אם כן כל שאין בתערובות כזית בכדי אכילת פרס, לא מקרי אוכל חמץ, או כיון דבטל ואין טעמו נרגש והאוכל לא מקרי אוכל חמץ מהטעם הנ"ל, מה שאין כן בלא יאכל דקאי על הנאכל, אף משהו בכלל, דמכל מקום נאכל אותו משהו כנ"ל. והנה ראיתי בספר אחד הטעם על חמץ במשהו, הוא משום דאז ולא יכלו להתמהמה אף משהו, דכבר היו במ"ט שערי טומאה, עד כאן. וידוע פירוש האלשיך בפרשת שלח על הפסוק (במדבר יד יג) כי העלית את העם הזה בכחך, דהיה צריך אז כח ויד חזקה, משום שהיה עליהם קטרוג משרי מעלה באמרם מה נשתנו אלו מאלו (ילקו"ש רמז רל"ד), והבן. וידוע דכתרין תתאין קרוין עבדים, כמו תחת עבד כי ימלוך (משלי ל כב), וזה פירוש הפסוק זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים דייקא, כי בחזק יד כמו בכחך, והיינו לפי שלא יכלו להתמהמה יותר אף משהו, לכך ולא יאכל חמץ והיינו במשהו, כן נראה לפי דעתי והיא פלאי בס"ד.
4