ישמח משה, חקת ז׳Yismach Moshe, Chukat 7
א׳קח את המטה וגו' (במדבר כ ח), עד ויקדש בם (במדבר כ יג). הנה כדי להבין ענין מי מריבה. נקדים להבין מה שאמרו רז"ל במסכת גיטין (דף ס"ב ע"א) אסור לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו, ודרשו מקרא (דברים יא טו-טז) ונתתי עשב בשדך וכו'. ונ"ל ליתן טעם לזה, ועל פי זה יתפרש הסמוכות (בפרשת עקב) ונתתי עשב בשדך וגו' ואכלת ושבעת, (דברים יא טז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו'. על פי מה שפירש בספר ברית שלום בפרשה זו על הפסוק (תהלים קו כ) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב. ולי נראה על פי דבריו קצת בשינוי, דבאמת הגאוה היא סיבה לכל חטא ומרי, כענין שנאמר (דברים ח יד) ורם לבבך ושכחת, (דברים לב טו) וישמן ישורון ויבעט וגו' ויטוש אלקו' וגו', והדעת נותן כי אם הלב נכנע ונשבר, לא יחפוץ ברע. והיינו וימירו את כבודם, ר"ל כל המרת הכבוד הוא בתבנית שור אוכל עשב, דהיינו על ידי זחות הדעת וגסות רוח, כמו דאיתא בברכות (דף ל"ג ע"א) וביומי ניסן, עיין שם פירוש רש"י (ד"ה ביומי). והנה הגאוה נצמח ממילוי כרס, כמו שדרשו רז"ל (ברכות דף י' ע"ב) בפסוק (מלכים א' יד ט) ואותי השלכת וגו', לאחר שנתגאה זה וכו'. וכן אמרו (ברכות ל"ב ע"א) מלי כרסיה זני בישא, וכן כתיב (דברים לא כ) ואכל ושבע ודשן וגו', דעל ידי זה מתגאה ושולט יצר הרע בו להחטיאו אף בחמורה שבחמורות כמו עבודה זרה, לכך רצונו ית"ש שקודם שיאכל שעדיין לבו נכנע, יקח מוסר שיתן לבהמתו ויראה זחות דעתה, ויבין וישכיל בדעתו להשמר אחר אכלו, והבן כי נכון מאד הוא. והיינו פירושא דקרא ונתתי עשב בשדך וגו' ואחר כך ואכלת וגו' כמו שדרשו רז"ל, ולמה, השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו', היינו כמ"ש ודוק. ועל פי זה יתבאר מ"ש הפוסקים (מג"א קס"ז) דבשתיה האדם קודם, ומקרא מלא הוא (בראשית כד יט-כ) ותכל להשקותו ותשאב לכל גמליו, וכן והשקת את העדה ואת בעירם, עד כאן. דהיינו משום הא דכתבו הפוסקים דמותר לשתות מים קודם התפילה, דבמים לא שייך גאוה (או"ח פ"ט ס"ג) והבן.
1
ב׳ועוד נ"ל ליתן טעם על מה שאמרו רז"ל (גיטין ס"ב ע"א) אסור לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו, וכן לפרש הפסוקים (דברים יא טו) ונתתי עשב בשדך וגו'. על פי מ"ש בספר בנין אריאל (בפרשה זו) בפסוק (במדבר כ ד) למה הבאתם את קהל הזה אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו. ודקדקו המפרשים הלא אז צמאו למים, וחיותם היה תלוי מנגד, כאמרם ולו גוענו וכו' (במדבר כ ג), איך עלה על דעתם לחוש ולהקפיד על בעירם. והתירוץ היא על פי הירושלמי (ב"מ פ"ב ה"ה) לא בזכותם נחית מטרא, אלא בזכותא דבעירכם דכתיב (תהלים לו ז) אדם ובהמה תושיע ה', אדם בזכות בהמה. ואמנם זהו בדבר שהוא בטבע ומנהגו של עולם, אלא שמצד מדת הדין היה ראוי לשנות הטבע מפני איזה חטאים, אף על פי כן לא כלו רחמיו בזכות בהמה. אבל בדבר שאינו על פי טבע אלא בדרך נס, אין ספק שלא יעשה כן ה' אלא בזכות אדם אם הם ראוים לכך, אבל אם אינם ראוים לכך, ודאי שלא יעשה ה' נס בשביל בהמה, דכמו שאין לה חטא, כמו כן אין לה זכות. וזה שאמרו למה הבאתם וגו', כלומר יודעים אנו כי אשמים אנחנו ומהדין למנוע הטוב מאתנו, ומכל מקום אם הולכתם אותנו במקום זרע, אז לא היה הקב"ה משנה הטבע למנוע הגשם, כי בהמה מה חטאה, והיינו ניזונים בזכות בהמה, אבל למה הבאתם אותנו אל המדבר הזה שאין משען מים כי אם על פי נס, אם כן ההכרח למות שם אנחנו ובעירנו והבן, עד כאן דבריו הנחמדים. והנה הסמ"ק מנה במנין לא תעשין שלא להיות צדיק בעיניו, שנאמר (דברים ט ד) אל תאמר בצדקתי הביאני וגו', וכן בכל דבר אל יתלה בצדקתו, וכן אמרו רז"ל במסכת ברכות (י' ע"ב) משה תלה בזכות אחרים, תלו לו בזכות עצמו וכו', כי זה מביא לידי גאוה, והנה כבר אמר החכם בחובת הלבבות אם אין בכם חטא, חוששני על מה שהוא יותר מחטא, ופירשו על ידי זה הפסוק (ישעיה ב' י"ב) כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם וגו', דכל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה (סוטה ד' ע"ב). ולכך אסור לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו, דהיינו שיהיה בעיניו שהוא ניזון בזכות הבהמה, ולכך הבהמה קודמת כי היא הסיבה, והסיבה קודמת אל המסובב, ועל ידי זה לא יבא לידי גאוה. והיינו (דברים יא יג-טז) אם שמוע וגו', (דברים יא יד) ונתתי מטר וגו', אף על פי כן ונתתי עשב בשדך וגו' ואחר כך ואכלת ושבעת כדרשת רז"ל, והטעם (דברים יא טז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם לומר שהכל בזכותכם, וסרתם ועבדתם וגו' דכל המתגאה וכו', והבן זה כי נכון הוא בס"ד. ועל פי זה אתי שפיר גם כן הא דכתיב (בראשית כד יט) ותכל להשקותו ואחר כך (בראשית כד כ) ותשאב וגו', משום דלגבי עצמו ראוי לבהמה קודם, אבל אין מדרך המוסר לומר לאחר אתה ניזון בזכות הבהמה.
2
ג׳ועל פי זה יתפרש בפרשה דילן מה דיש לדקדק. (א), דלא מצינו שום קצף מהשי"ת על ישראל, ומשה קצף עליהם. (ב), והשקית את העדה ואת בעירם (במדבר כ ח), למה זה הלא בודאי כיון שיצאו מים, ישתו אדם ובהמה, דאין לומר שצוה שהוא ישקה אותן, דזה דבר שלא יעלה על הדעת, וגם לא כן היה, רק ששתו מעצמם כמו שאמר אחר כך (במדבר כ יא) ותשת העדה ובעירם. (ג), מה שחוזר בכל פעם לפרש בעירם. (ד), מהות חטא מי מריבה שנבוכו בה המפרשים יען לא האמנתם בי להקדישני וכו' (במדבר כ יב), על זה האופן לא הוי נס גדול להוציא נוזלים מסלע. (ה), מה דמסיק (במדבר כ יג) אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם, ודברי המפרשים ידוע. והנ"ל כי מהנראה יש בדברי בני ישראל מן העדר אמונה בהשי"ת, וכאלו מתייחסים הכל אל הטבע, כי במקום ישוב ימצא לחם ומים וכל הצטרכות בדרך הטבע, אבל במדבר שאיננו בנמצא בטבע, יד ה' תקצר ח"ו להספיק. אבל אין תוך דבריהם כברו, כי בנראה רע ותוכו ופנימיותו טוב, כי התייחסו הכל להשגחה והודו ביכלתו, ויש בו מן הכנעה רבה שהיו שפלים ונבזים בעיני עצמם, והיה בעיניהם בהמתן חשובין יותר מהם, והאמינו כי בישוב היה ניזונים בזכות בהמתן הואיל והיה ההשגחה מלובש בטבע, מה שאין כן במדבר שהוא ענין ניסיי, בהמה אינה כדאי לכך, וכל שכן הם שהם חוטאים לפי פירוש בנין האריאל כנ"ל. ואם כן לפי זה אין בזה מן הפשע ומרי, רק אדרבה אמונה כי הכל בזכות תולה, וגם הכנעה רבה. רק יש בו מן החטא על שאמרו בדרך מריבה ובדרך תרעומות על משה ואהרן, אבל תוך הדברים אין לך אמונה והכנעה ווידוי גדול מזה. והנה השי"ת שעה אל הטוב אשר בו, ומה שיש בו מן הרע דנם לכף זכות כי אין אדם נתפס על צערו, כי לא בקשו מותרות רק ההכרחי, ואין צער גדול מזה עם רב בארץ ציה ועיף בלי מים. לכך השי"ת לא קצף עליהם, ואדרבה התנהג עמם כמו שאמרו רז"ל כל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו, והם תלו בזכות בהמתם, על כן אמר השי"ת ודברתם אל הסלע ונתן מימיו, ואם כן נס כזה ודאי אינו נעשה בשביל בהמה, והיינו דאמר והוצאת להם מים להם דייקא, שידעו דההוצאה זו להם היא, ולכך והשקית את העדה ואת בעירם, כי הם הסיבה וקדמו אל המסובב, ולא כמו שתלו הם בזכות הבהמה, רק בהמיתה הקדימו הם לנפשם, כי בזה הם הסיבה במה שחטאו, ותלה להם ית"ש בזכות עצמם כנ"ל. והנה לפי זה אף בזה שרבו בני ישראל עם משה, וכל החולק על רבו כאלו חולק על השכינה (סנהדרין ק"י ע"א), ומטעם זה נאמר רבו בני ישראל את ה', מכל מקום קדשו שם שמים בדבריהם, ותלו החסרון בעצמם שאינם כדאים אפילו ליזון בטבע וכל שכל בדרך נס, וירידת המן האמינו כי הוא רק בזכות משה, כמו שהיה הבאר עד עתה בזכות מרים (עיין תענית ט' ע"א), והוי ממש כמו שאמרו ה' הצדיק ואנחנו הרשעים. והנה דבריהם בגלוי היה נראה רע מאד, אבל הכונה היה טוב. והנה ידוע דדור המדבר אף שראו ניסים ונפלאות אותות ומופתים הרבה מאד, וידעו כי לה' המלוכה והממשלה בכל, מכל מקום מסופקין היו אם יודע ית"ש מחשבה שבלב כמבואר בשמות רבה (שמו"ר כ"ו ב') על הפסוק (שמות יז ז) היש ה' בקרבנו וכו', ועיין בפרשת דרכים בדרך ערבה (דרוש כ"ב דף ס"ז ע"ד ודף ס"ח ע"א) על המדרש הנ"ל. והיינו כי היה קשה עליהם הציור איך מחשבה אשר אין לה לא שמיעה ולא ראיה ולא שום היכר איך נמשך הידיעה, ואף שראו הפך ים ליבשה, זה לא היה קשה עליהם, דהוא בראו ועושה בו מה שרוצה, והם לא הבינו כי לפני ית"ש נגלו כל תעלומות לב, כי רוחנית דקה מן הדקה לפניו ית"ש עדיין כגשמית, ורואה הכל בראיה הרוחנית אשר לו ית"ש כו', וממש זה היה יסוד כל המרי שהיה במדבר, כי על זה לא פחדו מלהרהר בלב ועברו על ולא תתורו וגו' (במדבר טו לט), ואי נמי לעבור על לא תנסו וגו' (דברים ו טז), ובפירוש נאמר עליהם (תהלים עח לו-לז) ויפתוהו בפיהם וגו' (תהלים עח לז) ולבם לא נכון עמו, והיינו משום היסוד השקר הזה, והבן. והנה משה כאשר שמע דברי השי"ת, הבין מחשבתם של ישראל, ואף על פי כן עלה בלבו להוכיחם על הריב ותערומתם וקראם מורים (במדבר כ י), ואת הטוב הסתיר. ועל זה קצף השי"ת, כי על ידי זה באו להחזיק טעותם שהשי"ת ח"ו אינו יודע מחשבה, וכאלו לא הבין הכונה שהיה בהדברים הנ"ל שהוא אמונה והכנעה ווידוי, דהא כבר האמינו בה' ובמשה עבדו שאינו מעלים ממשה עבדו שום דבר. והיינו שאמר ית"ש יען לא האמנתם, כי האמנתם פועל יוצא להקדישני לעיני בני ישראל כי אני ה' חוקר לב ובוחן כליות מבין סרעפי לב, לכן לא תביאו וגו', והיינו דמסיק אשר רבו בני ישראל את ה' כנ"ל, ויקדש בם בדבריהם, ולכך נענש משה, והבן כי נכון היא בס"ד.
3