ישמח משה, דברים ד׳Yismach Moshe, Devarim 4
א׳ויאמר ד' אל משה אל תצר את מואב וגו' (דברים ב ט). וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות, אלא נשא משה קל וחומר בעצמו, אמר ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב, אמרה תורה (במדבר כה יז) צרור את המדינים והכיתם אותם, מואבים עצמן לא כל שכן, אמר לו הקב"ה לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן (ב"ק דף ל"ח:). והקשה הפרשת דרכים על מה שאמר נשא משה קל וחומר בעצמו כו', הא קיימא לן (סנהדרין נ"ד ע"א) אין עונשין מן הדין. עוד יש לי לדקדק מי לא סגי אם הוי אמר נשא משה קל וחומר, ולענין מאי הוסיף לומר בעצמו.
1
ב׳והנ"ל בזה דהא דקיימא לן אין עונשין מן הדין, יש על זה ג' טעמים. (א), דהמדה כן מסורה הלכה למשה מסיני. (ב), מפני שהוא חמור, לא ניחא ליה דתהוי ליה כפרה בעונש הקל. (ג), דקל וחומר הוא היקש שכלי, ואולי המצא תמצא בו איזה טעות או פירכא, (עיין בספר גינת וורדים כלל ג'). ונפקא מינה דלטעם הא' בבן נח עונשין מן הדין, דהלכה למשה מסיני אינו רק בישראל. וכמו כן טעם הב' לא שייך בנכרי, על פי מ"ש העיקרים דמהדין היה ראוי להיות העונש נצחי בלי תכלית, רק דזה הוא מכח חסד דהוי זמני, עיין שם. והנה נתבאר בגמרא ברכות (דף כ' ע"ב) דהשי"ת נושא פנים לישראל, משום שהם מדקדקים עד כזית כו', אם כן לעכו"ם אין נשיאות פנים, והבן. אך טעם הג' דהוא היקש שכלי, איתא נמי בבן נח. והנה זה משה אדונינו דידענו מה היה לו, כמ"ש (במסכת סנהדרין פ"ב ע"א) לפרש קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא, על פי מה ששמעתי הטעם דמשה בעצמו לא עשה זאת, לפי שמשה הוא עצם התורה, והא דבועל ארמית קנאין פוגעין בו הוא הלכה ואין מורין כן, אם כן זה לא הוי בחינת עצם התורה דאין מורין כן, על כן לא היה משה יכול לקיים הלכה זו, והבן ועיין שם בארוכה. ואם כן הוא נתעצם בעצמות התורה ואין בו חשש טעות, דעל כן לא מצינו בו טעות רק בשעה שבא לכלל כעס, דאז באותו רגע ירד מהמדריגה, וכמו שפירשו כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו (תהלים קו לג), והבן. ועיין מה שפירשתי בפרשת אמור על משה היה כותב בדמע (ב"ב ט"ו ע"א), (באופן השני על המדרש הראה הקב"ה למשה). ועל פי זה נ"ל לפרש התרגום יונתן בסוף פרשת בלק, וכד שמע משה רתח ואישתלי, ואינון בכיין וקריין שמע. דלכאורה האיך נייחס ענין כעס למשה אדונינו במקום שלא נתבאר בכתוב. אבל יתכן כי כעסו היה לשמו יתברך כדי שיפול ממדריגתו מבחינת עצמות התורה, ואז יוכל לקיים ההלכה הנ"ל, והבן. והנה יצא שכרו, כי כעסו לגודל מעלתו עשה רושם גדול ונשכח ממנו הלכה זו, ולמען יזכור ההלכה היה קורא את שמע, כי אם היו צריך לזכור איזה הלכה, היו צריך לחזור כל התורה ואיך אפשר בשעה חדא, רק בדרך כללות אפשר, על פי מה שבארתי על הסמיכות במסכת ברכות (דף ה' ע"א) מימרא דר' לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש להדדי, ואם כן היינו כללות כל התורה. (אמר המסדר כך מצאתי כתוב, וכפי העולה בזכרוני נ"ל שכונתו למה ששמעתי מפי קדשו על הסמיכות סיום הש"ס לתחלתו, מסיים (נדה ע"ג ע"א) תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום כו', דפירושו שונה לשון חזרה, ר"ל כל החוזר על ההלכות בכל יום, ואיך אפשר לחזור כל הלכות בכל יום. אלא הענין על פי המבואר בספרים דבקריאת שמע נרמז כל היו"ד דברות, וכבר נודע דביו"ד דברות נכלל כל התורה כולה רמ"ח מצות עשה ושס"ה לא תעשה, אם כן הקורא קריאת שמע פעמים בכל יום, הרי הוא חוזר על כל התורה כולה. וזה שאמר כל השונה הלכות וכו', ואיך אפשר לזה פתח מאימתי קורין שמע, ואם כן היינו כללות כל התורה. ועל פי זה יובן סמיכות תרי מימרות דר' לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש אהדדי במסכת ברכות (דף ה' ע"א), עיין שם והבן. ולזה קרא את שמע למען יזכור ההלכה), (עיין תפלה למשה תהלים כ"ט מבואר בארוכה). גם יש לומר שקרא את שמע לבטל המשטינים המשכיחין, והבן. אלא דאם יקרא את שמע בלא בכייה, יחזור למדריגתו להתעצם עם התורה ומה יועיל, על כן בכה וקיימא לן (שבת ל' ע"ב) דאין השכינה שורה מתוך עצבות ולא יחזור למדריגתו, ואז אולי יזכור, וגם יהא ביכלתו לקיים ההלכה, ולכבודו שהוא בכה, בכו כולם. וזה שאמר ואינון בכיין וקריין את שמע, ודו"ק. והנה עיין מ"ש מהרש"א על הא דאיתא בחולין (דף ס' ע"א) נשאו דשאים קל וחומר בעצמן, הובא בדברינו בפרשת בראשית על הפסוק (בראשית א יא) תדשא הארץ, עיין שם. אף כאן נאמר נשא משה קל וחומר בעצמו דוקא, לאשר היה עצם התורה ואין בו חשש טעות. והשיב לו יתברך לא כשעלתה על דעתך כו', דזה מן ותחסרהו (תהלים ח ו), דהוא סוד נפלא מציאות דוד ומשיחו בענין זה, והבן.
2
ג׳בדרך אחר נראה ליישב קושית הפרשת דרכים הנ"ל. וגם הקושיא שהקשה איך לא נסתכל בפרידות טובות, והעלים עין משלשלת הקדושה הגדולה מלכות בית דוד, כמו שנסתכל בהמצרי עד סוף כל הדורות (שמו"ר א' כ"ט). והנ"ל על פי המדרש רבה בפרשת פנחס (במ"ר פכ"א ד') קשה המחטיאו יותר מן ההורגו, המצרים ואדומים קדמו בחרב, עליהם נאמר (דברים כג ח-ט) לא תתעב כו' (דברים כג ט) דור שלישי יבוא בקהל. אבל אלו שקדמו בעבירה נאמר (דברים כג ד) לא יבוא עמוני ומואבי וגו' בקהל עד עולם. ועיין בידי משה מ"ש בזה. ועדיין קשה אם כן עיקר העונש על דבר שלא קדמו בלחם וגו', ולא מפני שקדמו בעבירה, רק הך שקדמו בעבירה, הוא סניף שלא יוכלו לתרץ הך דלא קדמו בלחם, ואם כן אמאי גרע מאלו שקדמו בחרב. והנ"ל ליישב בזה על פי הגמרא (סנהדרין) בפרק הנחנקין (סנהדרין דף פ"ט) (ע"א) המתנבא מה שלא נאמר לו כגון חנניא בן עזור וכו', שם א"ל כיון דאתייהב קל וחומר למדרש, כמאן דאתמר דמי וכו', עיין שם. ועל פי מ"ש בפרשת פנחס על הפסוק (במדבר כה יז) צרור את המדינים וכו', עיין שם. ואם כן נצטוה על המדינים לצרור אותם תמיד לעולם מפני שקדמו בעבירה, ואם כן יש קל וחומר מה אלו שלא באו אלא לעזור וכו', ולא שייך בזה אין עונשין מן הדין, דאנן ילפינן איסור לישראל, והבן כי נכון הוא מאד דאף דהקל וחומר הוא היקש שכלי, מכל מקום צריכין לאסור והבן, ובבן נח לא שייך רק הטעם כמ"ש באופן הראשון, ואין לומר דיו לצור ולא לאסרם לבוא בקהל, דדיו לבא מן הדין להיות כנדון. לא קשה מידי, דהא בתוספת קידושין (דף יו"ד ע"ב) בד"ה זו שביאתה מאכילתה וכו', וכתב בשם הר"ש מקוצי עיין שם, אם כן הכי נמי דנאמר בפירוש לא יבא עמוני וכו', אין הקל וחומר רק גילוי מילתא בעלמא שזה הוא טעמו של דבר כנ"ל, ואם כן כיון דהאי טעמא נדרש מהקל וחומר, לא צריך קרא למכתביה וכתב רק טעם נוסף, ומוכרח הוא דאלו מטעם של הפסוק לחוד, קשה הא אין קונסין בנו אחריו כמ"ש, אלא ודאי דהיינו טעמא דקדמו להן בעבירות פעור והבן, כנ"ל ליישב המדרש. והנה כזה היה דעת משה, ואם כן אם זה עיקר הטעם, ראוי לאסור הנקבות גם כן, דהא על ידם נעשה הכל כמבואר בגמרא. והנה משה ראה הפרידות טובות, וחישב תחבולה איך יצאו זה כיון שאסורין לבא בקהל. והנה במסכת ברכות (דף כ"ח.) מבואר בגמרא דכל זמן שהיה עמון ומואב יושבין במקומן, היו אסורין לבא בקהל, מה שאין כן אחר שגלו דכל דפרוש וכו', וחישב משה הלא יש קל וחומר על צרור דהוא לעתיד, דהיינו על איסור לבא בקהל כנ"ל, וגם על והכיתם אותם. והנה בענין האיסור לא שייך אין עונשין מן הדין כמ"ש, ואם כן גם לענין והכיתם לא שייך זה, דלאו משום עונש רצה לעשות, רק כדי שיגלם ויוכלו הפרידות לצאת ולטובתם הוא, והבן. אך יש בזה פירכא, על פי מ"ש במגילת רות בפסוק (תהלים פט כא) מצאתי דוד עבדי עיין שם (עיין תפלה למשה תהלים פ"ט), ובפסוק (איוב יד ד) מי יתן טהור מטמא, עיין שם (לקמן בפרשת תצא) דאי אפשר להוציא אור יקר נשמת דוד, רק באתכסיא ובדרך נסתרה עיין שם.) ואם כן לפי זה אם הוי גלו והתירן נודע לכל, לא היה הפרידות באות מהן, רק על פי שביארתי דהלכה הנ"ל עמוני ולא עמונית היתה מכוסה ולכך הגה"ה
3
ד׳ולא תקשה לך מהא דאיתא בכתובות פרק קמא (דף ז'.) שלקח בועז עשרה אנשים לדרוש עמוני ולא עמונית לפרסמא מילתא, דהא זה מבואר להלן פרשת כי תצא בפסוק לא יבוא עמוני, דבמה שדרש בפני עשרה הסתירו מן החיצונים, דהא כל בי עשרה שכינתא שרייא (סנהדרין ל"ט ע"א) ואין שטן, עיין שם ויונעם לך, עד כאן הג"ה.) חישב השי"ת לבל יאסרו רק מטעם אשר לא קדמו. והשתא מדוייק לא כשעלתה על דעתך להוציא הפרידות טובות על ידי גלותן מטעם כל דפריש וכו', רק שני פרידות יש לי להוציא מהן דוקא, והבן כי הוא דרך נפלא בס"ד. ואף על פי כן דברי המדרש אתיין שפיר, דאי מטעם אשר לא קדמו לבד, זה ודאי אינו רק גורם, ובכהאי גוונא לא קנסו בנו אחריו, וכמ"ש לעיל על הפסוק צרור את המדינים עיין שם, רק דמפני שהיו מחטיאן, חייבין מן הדין טפיל דורות ממה שקנסו אותן, והיה ראוי לאסור גם הנקבות. אך זה מחסדי השי"ת שלא להענישן מטעם זה רק מטעם אשר לא קדמו, ואם כן הקילה התורה בקנס שלא לאסור רק הזכרים, ולא שייך לא קנסו בנו אחריו כיון שהקנס קולא הוא, וזה הוי רק כמו שקנסו אותן לעמוד בדיניהם, והבן.
4
ה׳ועד השלישי אני בא ליישב בפשיטות ב' קושית של הפרשת דרכים הנ"ל, דיש להבין מה שהשיב לו הקב"ה וכו' לא כשעלתה על דעתך עלה על דעתי וכו' (ב"ק ל"ח ע"ב), הך שלא כשעלתה היא שפת יתר ומשולל הבנה, דהיתפאר היוצר ב"ה שיודע יותר מבני אדם. וכבר פירשתי דגם משה ידע, וכמו שדרשו (שמו"ר א' כ"ט) ויפן כה וכה (שמות ב יב), רק שסבור היה דאדרבה צריך לגלות ממקומן דנהוי כל דפריש מרובא פריש. וכעת י"ל באופן אחר, דהא הקושיא איך לא ידע משה שעתיד לצאת מהן פרידות טובות כמו שידע במצרי, לדעתי לא קשה מידי, דודאי הנביא אינו יודע רק אם מגלה לו השי"ת, ובאמת גם כאן גילה לו השי"ת, והבן.
5
ו׳ונקדים עוד מ"ש לעיל דאהא דאין עונשין מן הדין יש ב' טעמים. (א), דהמדה כך מסורה, ולפי זה בבן נח עונשין. עוד טעם, משום דקל וחומר הוא היקש שכלי, ואולי יש איזה פירכא, ולפי זה גם בבן נח אין עונשין. ועל פי זה אתי שפיר דמשה היה סבור דהטעם דאין עונשין, דהמדה כך מסורה ושפיר עביד קל וחומר דבבן נח עונשין, ואמר לו השי"ת לא כשעלתה על דעתך וכו', רק דהטעם הוא דעל היקש שכלי אין לסמוך לענוש דאולי יש איזה פירכא, ובאמת יש כאן פירכא דשתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, ואם כן איכא פירכא דמה למדינים שכן לא יצא מהן פרידות טובות, והבן כי נכון הוא בס"ד.
6
ז׳ועוד י"ל דבאמת משה ידע כמו שידע במצרי, רק דסבור היה דחייבין מיתה בידי אדם, ולא מהני הך שתירץ הפרשת דרכים גם כן בדרוש עשירי, וכבר כתבתי דסבור היה משה דבבן נח עונשין, דהטעם הוא משום דהמדה כך מסורה, והשיב לו השי"ת לא כשעלתה על דעתך וכו', רק הטעם הוא אולי יש איזה פירכא, ואם כן בדיני אדם אינם חייבים רק בדיני שמים דקמיה שמיא גליא, וכיון דאינם חייבים רק בדיני שמים, אם כן מועיל השתי פרידות טובות שיש לי להוציא מהן, ואם כן אין צריך לדוחק של הפרשת דרכים דמשום מלכות בית דוד יצא משורת הדין, והבן. ועיין הפרשת דרכים איך שפירש לדרכו (שמואל ב' ז' י"ט) ותדבר גם אל בית עבדך בשביל בית עבדך, למרחוק מזמן רחוק אל תצר את מואב, וזאת תורת האדם. יש לומר דבדיני אדם אין ראוי להציל בענין כזאת, רק שנעשה לו חסד לפנים משורת הדין, עד כאן דבריו. ולדרכי יתפרש כך ותדבר גם אל בית עבדך בשביל בית עבדך למרחוק מזמן רחוק, ומה הוא שדברת וזאת תורת האדם, ר"ל דזאת דברת למשה וכי זאת שמואב חייבין תורת האדם שלא יועיל הפרידות טובות, הלא הוא רק דיני שמים ומועיל הפרידות טובות, והבן.
7