ישמח משה, דברים ה׳Yismach Moshe, Devarim 5
א׳אל תצר את מואב (דברים ב ט). עיין בסוף ספר המצות של הרמב"ם מה שהשיג הרמב"ן על הרמב"ם, במה שלא מנה אל תצר את מואב במנין המצות, באמרו בשורש השלישי הנ"ל שהן מצות שעה. והשיג עליו הרמב"ן מבראשית רבה סוף פרשת ויצא ([פע"ד] סי' ט"ו) ומתנחומא (דברים סי' ג') הובאו לקמן, שלא אמרו הסנהדרין ואדונינו דוד ליואב שהם רק מצות שעה, עד כאן השגתו. ולי נראה ליישב דברי רבינו הרמב"ם, ואדרבה מהמדרש הנ"ל מוכרח כדברי הרמב"ם, ומקודם אביא ראיה ברורה להרמב"ם שהיא רק מצות שעה, דהא בלא השגה הנ"ל גם כן יש להבין דמנא ליה להרמב"ם. לכך נ"ל דיצא לו מזה ממה שדרשו רז"ל בב"ק (דף ל"ח.) אל תצר את מואב, וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות כו', עיין שם. והנה קושיא זו לא יתכן רק אם נימא דהמצוה לא היה רק למשה, מקשה שפיר דהלא כל עניניו על פי ד' היה, ובכל עת דבר ד' עמו. אבל אם נימא דהמצוה הוא לדורות, אין כאן התחלת קושיא, דשפיר אצטריך וכי כל מלך ישראל לא היה לו שום מלחמה בלא לבא אליו דבר ד' תחלה. אלא ודאי מדהקשה הש"ס הכי, שמע מינה דמקובל ביד חכמי ישראל דהמצוה לא נאמרה רק לשעה, וזה ברור לדעתי. והשתא מיושב גם כן השגת הרמב"ן, דהא התוספת בב"ק (דף ל"ח (ע"א, ד"ה נשא) הקשו דהא מגמרא הנ"ל משמע דעיקר הציווי היה על אחר שנאמר צרור את המדינים (במדבר כה יז), והוא היה אחר מעשה דבלעם, הלא מהמדרש הנ"ל מבואר דאחר ששכרו לבלעם כבר הותר לצור את מואב. ותירצו דדחיה בעלמא היה למואבים מפני חילול השם. עד כאן דבריהם. והנה מזה גם כן ראיה חזקה להרמב"ם, דאם לא כן קשה איך הותר לזנבן, ואם אויביו דחה בקש מה יעשה ביום שידובר בנו, דהלא מהגמרא הנ"ל מבואר דעיקר הציווי היה על אחר שנאמר צרור את המדינים דהוא היה אחר מעשה בלעם, (ומ"ש התוספת דקרא דשופטים (ג יב-יד) דלחצם עגלון מלך מואב היה לו להביא, הוא תמוה כיון דכבר גילה הש"י דאף דפרצו הגדר בעובדא דבלעם, מכל מקום לא הותר, אם כן אף מה שלחצם עגלון מלך מואב לא מעלה ולא מוריד), אלא ודאי אמת דהקבלה היה דהוא רק לשעה, רק שהם לא יקבלו הקבלה ואיכא חילול השם, ודע מה שתשוב וכו' (אבות פ"ב מי"ד), לכך לשיטתם דהוא מצוה לדורות, אם כן לא מוכח דהמצוה היה על אחר שנאמר צרור את המדינים, דהא לפי זה לא קשיא וכו' מה עלה על דעתו של משה כו' כמ"ש, ואם כן לשיטתם שפיר השיבו הם פרצו את הגדר תחלה, ואם כן מיושב השגת הרמב"ן, ואדרבה מהמדרש הנ"ל מוכח כדברי הרמב"ם, ודוק היטיב כי נכון הוא בס"ד. והנה לדברי התוספת צריך לומר דדוד היה רוצה בזה הסכמת סנהדרין שדי בזה לסלק החילול השם, דהא דוד בעצמו ידע מזה דהא אמר לא באתי ללמוד אלא ללמד, ודו"ק. והנה ראיתי בספר מקום שמואל שו"ת סימן ל"ח שכתב דהוא רק מצות שעה עד שיולדו הפרידות, ובימי דוד כבר נולדו, עד כאן דבריו. ואת כל אלה ישא הרוח, דהלא לא נאמר בתורה תנאי, ומשום טעם מצוה שאינו מפורש לא ישתנה הדין. ועוד הרי נעמה העמונית לא באה רק בימי שלמה והיא אמו של רחבעם (מלכים א' יד כא), ודו"ק, ומה שכתבתי הוא נכון.
1
