ישמח משה, עקב ט״וYismach Moshe, Eikev 15
א׳בהפטרה (ישעיה נ' א) כה אמר ד' איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה. הנך שני תיבות אשר שלחתיה, הוא שפת יתר דהספר כריתות הן הן השילוחין. והנ"ל בזה, בהקדם דבריש קידושין ב' ע"א מקשה הגמרא מאי שנא הכא דתני האשה נקנית, ומאי שנא התם (קידושין מ"א ע"א) דתני האיש מקדש, רש"י שם האיש מקדש בו ובשלוחו. והיא תמוה מאד דהוספה זו שהוסיף רש"י ז"ל למה, וכבר פירשתי בחידושי למסכת קידושין. וכעת נראה לי לחדש באופן אחר, דרש"י נתכווין ליישב קושיות התוספת שם (קידושין) ב' ע"ב (ד"ה אי) על הא דמשני הש"ס שם ואיבעית אימא אי תני האיש קונה, הוי אמינא אפילו בעל כרחו. והקשו התוספת דאף על פי כן איכא למיטעי, כיון דתני האיש מקדש. לכך ציין רש"י בתחילת שקלא וטריא האיש מקדש בו ובשלוחו, וממילא דלא קשה קושיות התוספת הנ"ל, דהא מבואר ברא"ש ז"ל בגיטין דף י"א ע"ב, דלא אמרינן שלוחו של אדם כמותו היכא דהוא חוב לאחר, אף דשויה לשליח בפירוש, עיין שם. וכן מבואר בתוספת במסכת ב"מ דף יו"ד ע"ב ד"ה תופס לבעל חוב, ובגמרא מסכת כתובות דף פ"ד ע"ב בעובדא דמימר בר חשו. ולפי זה אף אם הוי אמרינן דקדושין תופסין בעל כרחה, מכל מקום זאת הוי פשיטא דעל ידי שליח לא מהני בעל כרחה, כיון דאינה רוצה הוי חוב לה, אם כן לא מהני שליחות דבעל, אם כן לא קשה מידי קושית תוספת דבהאיש מקדש ליכא למיטעי דאיירי בעל כרחה, דהא תני בו ובשליחו, דע"כ שליח לא מהני בעל כרחה, ולזה כיון רש"י דציין בריש דשקלא וטריא בו ובשלוחו, ואף דרש"י ז"ל סובר בפרק קמא דב"מ דף יו"ד (י' ע"א) שם (ד"ה הוי) דשליח מהני בחב לאחרים, עיין שם, מכל מקום אתי שפיר, דהש"ך בחו"מ סימן ק"ה ס"ק א' כתב דרש"י מודה דסתם שליח לא מהני היכא דהוי חוב לאחר, רק בשכרו לכך אז סובר רש"י דדמהני דהוי ידו כידו, ומתניתין ליכא לאוקמא בשכרו דהא תני בו ובשלוחו, וקשה קושית הש"ס בריש פרק האיש מקדש (קידושין מ"א ע"א) השתא בשלוחו מקדש כו', ומשני בלישנא קמא מצוה בו יותר מבשלוחו כהא דר' ספרא מלח שיבוטא כו', עיין שם. והנה הלישנא קמא הנ"ל הוא עיקר בפירוש המשנה שם, דעל לישנא בתרא קשה איך תני בו ובשלוחו לכתחילה, הא איכא איסורא. אלא ודאי דאיירי במכירה דאיסורא ליכא, ועיין שם בריש פרק האיש מקדש בתוספת ד"ה אי אתמר, ובתוספת ד"ה אסור. וי"ל דזה הוא הטעם של הלישנא קמא, דודאי לא פליג הלישנא קמא על רב יהודה אמר רב דמייתי שם בלישנא בתרא, רק דלישנא קמא סובר דיש הוכחה מן המשנה דאיירי במכירה כנ"ל, ואשמעינן דגם בזה דמכירה וליכא איסורא, מכל מקום הוי מצוה בו יותר. ולישנא בתרא סבירה ליה דלא הוי הוכחה כסברת התוספת שם. אבל זה דוחק, ולישנא קמא הוא העיקר דמירווח יותר. והנה בעושה מצוה על ידי שליח בשכר, הוכחתי דלא הוי מצוה בו יותר, רק הוי ממש כעושה בעצמו, דמה שמבזבז ממונו ליתן לשליח, הוי כמו טירחא בגופא כמו דמשמע בפרק קמא דפסחים לענין בדיקת חמץ (פסחים) דף ד' ע"ב בגמרא שם, וברש"י ד"ה אלא אפילו באתרא כו', דמשמע להדיא בזה יותר רבותא שיעשה מצוה בחסרון כיס מלטרוח בעצמו, עיין שם. וכבר איתא במסכת אבות (פ"ה מכ"ב) לפום צערא אגרא. אף דבתענית מצינו גדול תענית יותר מן הצדקה, מאי טעמא זה בגופו וזה בממונו (ברכות ל"ב:). היינו עינוי דגופו, מה שאין כן טירחא, וזה ברור. אם כן לפי זה ליכא לאוקמא המשנה דריש פרק האיש מקדש בשליח בשכר, כיון דתני בו ובשלוחו היינו דמצוה בו יותר, ואי בשכר היינו ממש כמו בו. ולכל זה נתכוין רש"י דציין רש"י ז"ל בו ובשלוחו, ור"ל דליכא למימר בעל כרחה, דהא לא מהני שליחות בעל כרחו, ואין לומר דאיירי בשליח בשכר, דהא תני בו ובשלוחו, וקשה קושיות הגמרא השתא בשלוחו מקדש בו מבעיא, וצריך לומר כמו שמתרץ מצוה בו יותר, ואי בשכר אין מצוה בו יותר, והבן כי נכון הוא בס"ד. והנה בחידושי בריש פרק האיש מקדש כתבתי דבר נפלא על פי זה שם בגמרא, עיין שם. היוצא מזה דהיכא דהוי חוב לאחר, לא מהני שליחות. ונ"ל שזה הוא הטעם דבעינן למיכתב בהרשאה דין וזכי ואפיק לנפשך שיהיה בעל דין ולא שליח, משום שהוא חוב לשכנגדו כנ"ל.
1
ב׳והנה מבואר בתשובת נודע ביהודה חלק אה"ע סימן ב', דאין יכול לגרש בעל כרחה על ידי שליח, מדינא דגמרא מטעם הנ"ל דהוי חוב לה אין יכול להיות שליח, דהוי כמו תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים, דלא מהני אפילו עשאו שליח. והנה כבר כתבתי אני בספרי על הגליון שם וזה לשוני שם, בכאן יש תמיה גדולה עליו איך נעלם ממנו גמרא מפורשת בגיטין דף יו"ד ע"א וזה לשון הגמרא שם, בשליחות בע"כ דבגירושין איתא ובקידושין ליתא, ועיין שם בתוספת (ד"ה כי). וגם אשתמיטתיה הגמרא שם בגיטין דף כ"א ע"א מתקיף לה ר' שימי בר אשי והא שליחות לקבלה כו', ועיין שם ברש"י ד"ה והא שליחות, עד כאן דברי שם. והנה כעת נדפס תשובות נודע ביהודה החדשות הנקרא נודע ביהודה מהדורא בתרא בחלק אה"ע סימן ק"י, שתפסו עליו חכמי הדור בזה, והוא מקיים דבריו שם, עיין עליו. (והנה לתשובת נודע ביהודה הנ"ל, יצא עוד דין חדש למאי דאיתא בכתובות (דף ע"ד.) דמעשה דאי אפשר לעשות על ידי שליח, לא מהני ביה שום תנאי לבטל, אם כן בגט בעל כרחה אף אם מגרשה בעצמו בלא שליח, לא מהני ביה שום תנאי לבטל המעשה, דהא דומה לחליצה דאי אפשר לעשות על ידי שליח, הוי מעשה רב ואין כח לתנאי לבטלו, עיין שם. ואם כן גם בזה שייך הטעם הנ"ל והבן), (ועיין מ"ש לעיל בפרשת מטות בדיני תנאי בגיטין באריכות). ועל פי זה נתיישב לשון הפסוק, דקשיא לן הנך שני תיבות אשר שלחתי, דלא דבר ריק הוא דודאי כל האומות מודין דלא נתגלה הקב"ה בפומבי לעיני כל, כמו שהיה הקידושין בפומבי במעמד הנבחר, ומבואר לכל דלא יתכן התגלות ית"ש לאינם עושים רצונו, רק שאומרים שהיה ספר כריתות ח"ו על ידי נביא, דהיינו על ידי הושע כמו שאומרים האומות. לכך התנבא ואמר אי זה ספר כריתות אמכם, ואף שנאמר בנביאות הושע (ב א) לא עמי, הרי נאמר שם מיד והיה במקום כו', וראיה לדבר דעל ידי שליחות לא יתכן גט בעל כרחה כנ"ל. ולזה מכוון הפסוק איזה ספר כריתות אמכם, ושמא תאמר נביאות הושע, לזה אמר אשר שלחתי ותסב על הנבואה הנ"ל, ולא יתכן לספר כריתות בעל כרחה שיהיה על ידי שליח, אלא ודאי דאין זה ספר כריתות כלל כנ"ל, ושייך שפיר לשון נקיבה דקאי על הנבואה נקראת לשון נקיבה (ישעיה נ"א), כמו היתה עלי יד ה' (יחזקאל לז א) והבן.
2