ישמח משה, עקב ב׳Yismach Moshe, Eikev 2
א׳מדרש (דב"ר פ"ג א') והיה עקב תשמעון וגו' (דברים ז יב). הלכה אדם מישראל שיש לו מנורה שעשוי פרקים פרקים, מהו לטלטלה בשבת. כך שנו חכמים המרכיב קני מנורה בשבת חייב חטאת, ומשום מאי מחייב, אמר ר' אבהו אמר רבי יוחנן המרכיב את המנורה בשבת, כאדם שבונה בשבת כו'. להבין מה ענין שאלה זו לכאן. נ"ל כי הנה הובא במפרשים סמך לתחומין מפסוק הנ"ל והיה עקב תשמעון, ר"ל שתשמרו המצוה שהוא בעקב בהליכת הרגלים, שלא ילכו יותר מתחום שבת, עיין במאיר נתיבים פרשת עקב. והנה נלמד מזה דתחומין דאורייתא. ונקדים מ"ש ליישב שני קושיות התוס' בריש מסכת שבת דף ד' בסוגיא דקלוטה (ד"ה). וגם קושיתם על הא דמקשה הש"ס ודילמא הנחה הוא דלא בעי וכו', עיין שם. היוצא מזה דאם נימא דתחומין דאורייתא, אם כן ליכא תרי קראי להוצאה, אבל אם תחומין דרבנן, איכא תרי קראי, ודוחק לומר חד לעני וחד לעשיר, דאף אם הוצאה מלאכה גרועה, מכל מקום מה לי עני ומה לי עשיר. והנה על כרחך צריך לומר דקרא דאל יצא (שמות טז כט), אתא לדרשא אחרינא, דהנה בדף (שבת) מ"ה ע"ב מבואר במסכת שבת דאסור לטלטל המנורה, הואיל ואדם קובע לו מקום, והנה הסמך לזה דאסור לטלטל דבר דקבוע ליה מקום ממקומו, הוא אל יצא איש ממקומו, כמו שדרשו (עירובין י"ז ע"ב) אל יוציא, ור"ל דאל יוציא איש שום דבר ממקומו המיוחד לו, והבן זה.
1
ב׳והנה אם הוי אמרינן כן, לא הוי שום מקום להסתפק בהטלטול במנורה של פרקים, דהא אפילו אינה של פרקים אסור כמבואר שם במסכת שבת, רק כיון דמוהיה עקב מוכח דתחומין דאורייתא, אם כן שפיר איצטריך קרא דאל יצא על מדת התחום כמו שפירש בגמרא, או על י"ב מילין שהוא מקומן של ישראל כדעת הירושלמי (עירובין פ"ג ה"ד), אם כן אין כאן לימוד על איסור טלטול הכלי ממקום הקבוע לו, ואם כן באינה של פרקים שרי לטלטולה, לכך צריך למיבעי במנורה של פרקים מהו. ועל פי זה מבואר המדרש הנ"ל.
2
ג׳ועל דרך המוסר אמרתי ביאור המדרש הנ"ל, בהקדים לתת טעם על מה דפתח לשון רבים ומסיים בלשון יחיד. וטעם על יונתן בן עוזיאל ששינה בפסוק מיחיד לרבים, לבד בעל הארץ אשר נשבע לאבותיך (דברים ז יב) שלא שינה, וכן בואכלת את כל העמים (דברים ז טז), ובוהסיר ה' ממך (דברים ז טו), פירש ההתחלה בלשון יחיד, ומסיים בלשון רבים. על פי כי אם נשמור כל התורה כולה בכלל, ינתן שכר לכל אחד על כולה, שכל ישראל ערבין ועשה מה שבחקו, כמאמר רז"ל בקידושין (דף ל"ט: וסנהדרין קי"א.) למי שלא קיים רק חק אחד כאלו קיים וכו', ואף מי שפירש למי שמשייר חק אחד, אלו ואלו דברי אלקים חיים, דההוא בסיפק בידו וההוא באין סיפק בידו. ויתכן יותר על פי שכתבנו בפרשת תולדות כי שכר מצוה אחת בלתי תכלית, ואין הפרש רק בזיכוך הנפש, ודו"ק. ועל פי זה מבואר ישב ולא עבר עבירה וכו' (קידושין ל"ט ע"ב), רק דאין זה רק בכל ישראל, אבל ביחיד לבד לפעמים יש צדיק ורע לו (ברכות ז' ע"א), ועל פי העקרים בזה. וכונת הפסוק גם לזה, דשילום ליחיד בזה אינו רק בשמירת כולם, ולזה כיון יונתן בן עוזיאל שלא תטעה דהשכר גשמי רק בשמירת יחיד לבדו, (והפסוק אינו מכוון רק לכונה הראשונה ודוק, אבל התשלומין ליחיד לבד גם כן מוכרח), לזה כיון יונתן בן עוזיאל לפרש דהשילום לכל יחיד בפני עצמו בעולם הזה מוכרח, רק ברבים רק במקום דאי אפשר למיטעי, הניחו כפי הכתוב. ובוהסיר כונתו מבואר על פי הרמב"ן שחילק בין חולי להמדוה. והאברבנאל מפרש יותר וז"ל: באמרו כל חולי, כיון על חלאים הנהוגים לפי מנהג הטבע, על כן אמר בהם לשון הסרה. ומדוי מצרים היינו שאינם רגילים לבוא והם אצבע אלהים (שמות ח טו), אמר לא ישימם בך, עיין שם. ועל פי מ"ש לעיל בהפטורה נחמו על הכתוב (ישעיה מ ב) דברו וכו', פירוש הפסוק (ישעיה מט יד) ותאמר ציון עזבני, כי לפעמים על ידי שהקב"ה עוזבו ומסיר השגחתו, נופל ממילא תחת מקרי ופגעי הזמן, עיין שם. וזה ודאי אינו דיהיה צדיק נתון תחת המקרים, כי כבר נאמר בפסוק (תהלים לז כה) ולא ראיתי צדיק נעזב וק"ל, וכן כי לא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו (תהלים לז כח), דלעולם כונתו בין רע או טוב, על כן פירש יונתן בן עוזיאל בלשון יחיד, והבן. ונחזור לענינינו, ואבאר עוד יותר שזה שאמר אפילו לא קיים רק חק אחד כאלו קיים, אינו רק במשתוקק לקיים ונאנס ולא עשה, כאמרם ז"ל (ברכות דף ו'.) חישב לעשות מצוה כו', ואם כן במשתוקק תמיד לקיים ואומר מתי יבוא לידי ומצטער על שלא בא לידו, וכמו שפרשתי בר' עקיבא (שם (ברכות) דף ס"א ע"ב) דאמר שכל ימי הייתי מצטער כו', ואם כן כבר קיימתי כמה פעמים מצות קידוש השם לאין מספר, ועכשיו יאבד הכל דמתגליא מלתא למפרע, וק"ל. וכבר הארכתי בפרשת שמיני בכעין זה, והטעם לזה על פי המבואר בשו"ט שכל הנשמות אחת, והמחשבה הוא פועל הנפש בלבד, כמבואר במורה נבוכים חלק א' פרק א' על בצלמנו (בראשית א כו), כי אין במורגשים שישתמש בלי הגוף וכוחותיו, והוא פלא שישתמש בעל הגוף בלי גוף. והנה אם יש לו המחשבה ונאחז במצוה זה מצד נשמתו, ונמצא מתאחד באחד המחשב במצוה זו, ואף שאין כלי מעשה גומרין מצד שלא היה בחקו, הלא גמר האחר וכבר נתאחד עמו בנפש שהוא עיקר והגוף טפל, מה שאין כן באין מחשב כלל. ואל תדמה כי אף שבעולם הזה לא נשתתף בהמחשבה, מכל מקום בעולם הבא בעת התשלומין שאז משתוקק מאד ומצטער על המצוה שחסר, אם כן יש לו דביקות בהמצוה כמו במצטער בחייו. זה אינו, דבשלמא קודם שיבנה ונעשה הפעולה, שייך שפיר לומר דכיון שנדבק בפעולה זו, הוי כאילו סייעו בהבנין, מה שאין כן בכבר נגמר. ועל דרך זה יובן והיה עקב תשמעון, וכשתשמעו אז ושמרתם לשון ואביו שמר וכו' (בראשית לז יא), וכמו שפירש האלשיך על ושמרתם, דהיינו שתצאו ותמתינו על ועשיתם וכו', דהיינו שיהיה להם השתוקקות הנ"ל, אז ושמר לך, לך דייקא שתהיה המצוה כאלו עשית בעצמך כי אז כל ישראל ערבין זה בזה (שבועות ל"ט ע"א), לשון תערובות, כי שמעתי לפרש כן לשון ערבין. ועל זה תבין דברי חכמים וחידותם דברי המדרש הנ"ל, דהיינו כל ישראל שהוא כדרך מנורה של פרקים, ועיין ביד יוסף שדרשו (פסי"ר פ"ז) והנה מנורת זהב כולה (זכריה ד ב), אלו ישראל, וידוע (סנהדרין צ"ז ע"א) עולם הבא הוא עולם שכולו שבת, וחטאת הוא לשון חסרון, כמו קולע אל השערה ולא יחטא (שופטים כ טז), ועל ידי זה תבין שאלת המדרש מאי לטלטלה בשבת, ר"ל בעולם הבא היינו לטלטל מזו לזו בשביל הדביקות שיש לו אז. והשיב שהמרכיב, היינו שהדבוק אז חייב חטאת (לשון חסרון), כלומר על שחיסר בעולם הבא הרכבה הנ"ל, וממילא דאין מטלטלין. והשיב המרכיב כו'. ושאל מפני מה, מה בין דביקות זה לזה. והשיב מפני שהמרכיב הוא כבונה, דהיינו שזה שעושה מצוה הוא בונה ופועל פעולה והמרכיב שוה לו, וכל הבונה בשבת על דרך המליצה אין לו תועלת, כי חייב חטאת על מה שחיסר הבנין בעת שהוא צריך לבנות. מה שאין כן בשכבר נבנה דאז יהיה הכל נגמר, דכל הבנין מששת ימי הבראשית יוגמר אז, כמו שפירש הרמב"ם ז"ל על ועמדו רגליו ביום ההוא (זכריה יד ד), ודוק כי הוא פירוש יקר מאד.
3