ישמח משה, אמור ב׳Yismach Moshe, Emor 2
א׳אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו (ויקרא כא א). והנה יש לדקדק (א), הכפל אמור ואמרת, ואף שדרשו רז"ל (יבמות קי"ד ע"א) להזהיר גדולים על הקטנים, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והדרש יוצא מעומק הפשוטו כדרכינו בכל מקום. (ב), בני אהרן למה, מי לא ידע שהם בני אהרן. (ג), אליהם למה. (ד), דקדוק האלשיך דאמר לנפש ולא אמר למת. ותירץ כי יש להבין ענין טומאת מת באוהל בלי מגע ומשא, אך אין ספק כי יש כח טומאה אחוז במת ובנפשו אשר עליו תאבל הוא החלק הקרוב אל החומר, על כן יש בו כח להתפשט בכל האוהל, ועל כן נאמר בו לנפש, מה שאין כן מנבלת בהמה אין טומאתה רק במגע ובמשא ולא באהל, כי אין טומאתה רק על בשרה, עכ"ל הצריך לענינינו. ועדיין קשה, דזה היה ראוי לכתוב במקום המבואר עיקר דין אהל המת, אבל כאן אינו אומר רק לנפש לא יטמא, דהיינו כדין טומאתו, והבן. והנ"ל לתרץ כל הדקדוקים הנ"ל, על פי דאיתא במסכת ר"ה (דף ט"ו ע"ב) ובנבלתם לא תגעו (ויקרא יא ח), יכול יהיו ישראל מוזהרים על מגע נבלה וכו', ועיין שם בפני יהושע מה שפירש דלפי האמת אף כהנים אין מוזהרין על מגע נבלה, והבן. והנה נ"ל ראיה ברורה לזה, מדאזהר על מת דטומאתו חמורה, שמע מינה דאינן מוזהרין על מגע נבלה, ומהאי טעמא מוקם לקרא ברגל ולא בכהנים, והבן. והנה היוצא מהגמרא הנ"ל, דלולי האי קרא גם כן הוי ידעינן אזהרת טומאת מת אף לישראל, וכל שכן לכהנים מכל שכן דנבילה, ואם כן הכתוב הזה בא להקל בשתים, א' דישראל אין מוזהרין כלל על הטומאה, ושנית דאף הכהנים אינם מוזהרים רק במת ולא בנבילה. והנה לכאורה משמע מהברייתא הנ"ל דממעט ישראל מגוף הכתוב דמפורש דנאמר רק לכהנים, אך על זה קשה דהוה ליה למימר כהנים מוזהרין וכו' דכתיב מקמיה בני אהרן, והבן. והנ"ל דהא הראב"ע כתב ויתכן דנאמר למשה אמור הפרשה הלזו לכהנים שהתורה בידם, והבן. אך לפי זה בני אהרן למה דהוא כפל. לכך נראה דהכי פשטיה דקרא, כיון דנאמר כבר ובנבלתם לא תגעו, אם כן הוה אמינא דגם ישראל מוזהרין על הטומאה ואף על מגע נבילה, וכל שכן כהנים משרתי ה', לזה בא הכתוב להקל ואמר למשה אמור אל הכהנים שהתורה בידן, ומה היא האמירה בני אהרן, דהיינו כמו שדרשו רז"ל בני אהרן מוזהרין על הטומאה אשר יתבאר בהפרשה, ולא ישראל. והנה בבהמה גם כן נאמר (ויקרא יא לט) וכי ימות מן הבהמה, ונאמר (שמות כא לו) והמת יהיה לו, מה שאין כן נפש שאינו רק באדם, ושמא תאמר אם כן הכתוב ובנבלתם לא תגעו מדבר בכהנים, לזה אמר ואמרת אליהם, ר"ל ועוד קולא אחרת שגם אליהם לכהנים תאמר רק לנפש שלא יטמאו שהוא האדם, אבל אינן מוזהרין על מגע נבילה, לכך נאמר לנפש שהעיקר למעט טומאת נבילה, וגם מרומז בו שעל ידי זה טומאת אדם חמור כדברי האלשיך, ואם כן מזה יובן דאינן מוזהרין על מגע נבילה.
1
ב׳ויתכן עוד לומר קצת באופן אחר, כי הנה דין הראשון נאמר לכלל ישראל דאינן מוזהרין על הטומאה, רק שנאמר לכהנים שהתורה בידן, כמ"ש אמור אל הכהנים שהתורה בידן, ודין השני שייך לכהנים עצמן, לזה אמר ואמרת אליהם, דהיינו שתאמר עוד אמירה אחרת והשייך להם עצמן אליהם דייקא, והבן. ואם כן לפי זה פשט המקרא יתכן, אך עדיין קשה דשפת יתר היא, דאם הוי נאמר לא יטמאו הכהנים לנפש, היה נלמד כל הנ"ל, ואין הכתוב מאריך על מגן. לזה צריכין עדיין לדרשה להזהיר גדולים על הקטנים והוא שייך להפשוט, דהנה ביבמות (דף קי"ד ע"ב) מבואר בגמרא וז"ל: ואי אשמעונין הני תרתי, משום דאיסורן שוה בכל וכו', עיין שם. ואם כן לפי זה לולי האי קרא, הוי אמינא דישראל מוזהרין על מגע נבילה, ואם כן איסורו שוה בכל, ואם כן אין צריך לאזהרה גדולים על הקטנים, אבל כיון דכתיב אמור ואמרת והפשוט כמ"ש, ואם כן אין איסורו שוה בכל, והוה אמינא דהגדולים אינם מוזהרין על הקטנים, לזה בא הדרוש לומר דהם מוזהרין, והבן כל זה כי נכון הוא בס"ד.
2