ישמח משה, אמור א׳Yismach Moshe, Emor 1
א׳אמור אל הכהנים (ויקרא כא א). במדרש (ויק"ר כ"ו ז') הראה לו הקב"ה למשה דור ודור ושופטיו, ודורשיו, ומנהיגיו, והראה לו שאול ובניו נופלים בחרב, אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע מלך הראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב, אמר לו הקב"ה משה לי אתה אומר, אמור אל הכהנים בני אהרן שהרג נוב עיר הכהנים, עד כאן המדרש. והוא תמוה מאד הגם שהוא רק דרך מליצה על הפסוק אמור אל הכהנים, וגם כונת המדרש ליישב הכפל אמור ואמרת, לכך דריש להאי אמור אל הכהנים לדרשה בפני עצמו, ואם כן ואמרת אליהם הוא אמירה בפני עצמו ואין כאן כפל, מכל מקום הוא בעצמו תמוה מאד. וליישב דברי המדרש הנ"ל, נקדים לפרש הגמרא ביבמות (דף ע"ח ע"ב) אמר רב חנא בר אדא נתינים דוד גזר עליהם וכו', עד שם (שמואל ב' כא א) אל שאול ואל בית הדמים, אל שאול שלא נספד כהלכה, ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים, וכי מצינו בשאול שהמית את הגבעונים, אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאלו הרגן, ומקשה קא תבע אל שאול שלא נספד כהלכה, וקתבע אל בית הדמים שהרגן שאול, אין, דאמר ריש לקיש אשר משפטו שם פעלו (צפניה ב ג), באשר משפטו שם פעלו. ושם בגמרא אמר שאול כבר עברו תריסר ירחי שתא, ולאו דרכיה למספדיה גבעונים נקרי להו ונפייסינהו וכו', שם מיפייס ולא פייסינהו, אמר שלשה סימנים יש באומה זו וכו', כל שיש בו ג' סימנים הללו, ראוי לדבק באומה זו, (פירש רש"י (ד"ה הרחמנים) והני גבעונים כיון דלא מרחמי, אינן ראוין לדבק בהן), מיד גזר עליהן דוד, לכך נאמר (שמואל ב' כא ב) והגבעונים לא מבני ישראל המה, עד כאן.
1
ב׳וקשה טובא בגמרא הנ"ל. (א), בהא דמשני אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים וכו', דהנה בהורג רשע ואותו רשע היה מפרנס לצדיק אחד, יתכן לומר דאף שבהריגת הרשע הזה לא היה בו מן המרי כל כך, דקוצים כילה מן הכרם ואולי היה מן המורידין ולא מעלין, אך כיון דפרנס לצדיק, מעלה עליו כאלו הרג להצדיק והוא מרי גדול מאד. אבל אם הורג להצדיק וזה הצדיק היה מפרנס לאיזה רשע, ודאי לא יתכן לומר שיש מרי גדול בההריגה להצדיק משום שהיה מפרנס להרשע זה, ומעלה עליו כאלו הרג לרשע זה, דכל שומעיו ישחקו למאמר זה, דלמה לתלות הריגת צדיק בהרשע כדי להגדיל האשמה, הלא בעצם הריגת צדיק הוי אשמה אלף אלפי אלפים פעמים. וכן כאן שהרג צדיקים כהנים משרתי ה', ותולה הריגתם במה שספקו מים ומזון להגבעונים השפלים ונבזים האכזרים ולא נתגיירו רק מאימת מות, והיא תמיה גדול לענ"ד. (ב), דמקשה קתבע אל שאול וכו', דהיינו דהיה נראה להגמרא לכאורה דהוא כמו סתירה בהדברים דאיך תובע כבודו וחטאו, ועל זה משני באשר משפטו שם פעלו ואין זה סתירה, אבל עדיין קשה איך מישך שייכי הני שני תביעות להדדי. והנה חוץ לדרך הדרוש אמרתי ליישב זה במאי דמישך שייכי הני ב' תביעות להדדי, דהא במסכת מגילה (פרק קמא דף י"ד.) בגמרא והנה רוכבת על החמור ויורדת בסתר ההר (שמואל א' כה כ), מן ההר מבעיא ליה, אמר רבה בר שמואל מלמד שנטלה דם והראתה לו, אמר לה וכי רואין דם בלילה, אמרה ליה וכי דנין דיני נפשות בלילה, אמר לה מורד במלכות הוא ולא צריך למידייני, אמרה לו הרי עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם, עד כאן לשון הגמרא. הרי מבואר דדוד ואביגיל היו מחולקין בדין, שדוד היה סבור שיש לו דין מלך משעה שנמשח על ידי שמואל, ואביגיל סברה שאין לו דין מלך כל זמן ששאול קיים. והנה מובן דאם דוד היה לו דין מלך משעה שנמשח, אם כן אין לשאול דין מלך מאותה שעה, דאין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימא (ברכות מ"ח ע"ב), ואם לא היה לדוד דין מלך כל זמן ששאול קיים, אם כן היה לשאול דין מלך כל ימי חייו, וזה פשוט. והנה איתא באגדת שמואל (הביאו הפרשת דרכים בדרך המלך ובדרך הרבים) דשאול הרג לנוב עיר הכהנים, משום דשאלו לדוד באורים ותומים ואין נשאלין אלא למלך (יומא ע"א ע"ב), ואם כן מורדים במלכות שאול המה, עד כאן. אבל אם היה לדוד דין מלך ולשאול לא היה דין מלך, ודאי אינם חייבין מיתה אף לפי דעת דואג ושאול, דאין נשאלין גם למי שהציבור צורך בו רק למלך, כמבואר באגדת שמואל (הובא בפרשת דרכים דרך הרבים דרוש י"ג והוא דף ל"ט ע"א וע"ב בדפוס זאלקווא), ואף שבשעת משיחת שמואל לדוד היה בהסתר משאול, מכל מקום אחר כך נתפרסם, כמו שפירש רש"י (שמואל א כג יז) על הא דאמר יהונתן לדוד וגם שאול אבי יודע כן, עיין שם. והנה במסכת סנהדרין (דף מ"ו ע"ב) אבעיא להו הספדא יקרא דחיי הוא, או יקרא דשכבי הוא, הקשו התוספת (ד"ה הספידא) תימא הא דאמר בפרק הערל אל שאול ואל בית הדמים, אל שאול שלא נספד כהלכה, ואי יקרא דחיי הוא, הרי מחלו ישראל על כבודן שלא הספידוהו. ותירצו דאפילו הוי יקרא דחיי, שאני מלך דאיכא בזיון טפי לגביה שלא נספד כהלכה, עכ"ל התוספת. ואם כן לפי זה מבואר הסמיכות שפיר אל שאול שלא נספד כהלכה, ושמא תאמרו אנן סבירא לן יקרא דחיי וישראל מחלו על כבודן, הלא מלך שאני, וכי תימא דכבר אין לו דין מלך משעה שנמשח דוד, אם כן מגיע עונש אל בית הדמים וגו' דקטיל לנוב, מאי תאמרו שהיו מורדין במלכות, אם כן על כרחך צריך אתה לומר דהיה לשאול דין מלך כל ימי חייו, אם כן הדר מגיע עונש על שלא נספד, וממה נפשך מגיע עונש על אחד מהן כנ"ל. ועל פי זה יובן הגמרא מסכת ברכות (דף י"ב ע"ב) כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו וכו', שם ואלו אורים ותומים לא קאמר משום דקטליה לנוב עיר הכהנים, עיין שם. ואינו מובן דמשום דקטליה לנוב וכו', יתבייש לומר אורים ותומים, הא לא הזכיר נוב וכו'. ואי משום דבאותה מדה חטא, יתבייש משום דישיב לו מדה כנגד מדה היא זו, אם כן לא היה לומר גם בנביאים, משום דישיב לו משום שעבר על דברי הנביא כשחמל על אגג. ועל פי האמור אתי שפיר דנתבייש לומר שלא השיבו לו האורים ותומים, דזה מורה דלא חשיב מלך משעה שנמשח דוד, לכך אין משיבין דאין נשאלין אלא למלך, אם כן הרי נתברר דשלא כדין הרג לנוב עיר הכהנים, לכך נתבייש, ודוק. ועוד יש להוסיף נופך, דאם יאמר דהיה להם להשיבו משום דיש להציבור צורך בו, אם כן הרי גם לדוד כדין עשו הכהנים ששאלו לו כשהיה משוח מלחמה ודוק, ואם כן הוא החזיקו מה דפסק אנפשיה דאין נשאלין אלא למלך והוא לאו מלך הוא, דלחובתו מהני הודאתו של אדם ולא לזכותו, כמו גבי טוען לא לויתי ועדים אמרו שלוה ופרע, ודוק היטב.
2
ג׳ובהמשך הדרוש יתורץ קושיא הנ"ל גם כן באופן אחר, ואפרט עוד מה דקשה לי בסוגיא זו מלבד שני הקושיות הקודמות, דקשה לי עוד קושיא (ג) על דברי דוד אדונינו דאמר שלשה סימנים יש באומה זו, וכי הגר נולד מבני ישראל שיהיה בו בטבע סימנים אלו. ועוד קושיא (ד) הלא עיקר יסוד של דרש זה שדרשו רז"ל דדוד רחקן מלבא בקהל, הוא משום דכתיב והגבעונים לא מבני ישראל המה, והוא תמוה מאד דמאי ענין זה לזה, הלא גם אם מותרין היו לבא בקהל כשאר גרים, מכל מקום לא מבני ישראל הם, דאטו שאר גרים מבני ישראל הם. וכדי ליישב כל זה, אקדים הסתירה דבמדרש פרשת נשא איתא בשביל שחתך דוד כנף מעילו של שאול, נחלקה מלכות בית דוד, ובגמרא (שבת דף נ"ו ע"ב) איתא בשעה שאמר דוד למפיבושת אתה וציבא תחלקו את השדה (שמואל ב' יט ל), יצאתה בת קול רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. וקשיין אהדדי. והנ"ל בזה, דהא בשבת (פרק ר' עקיבא דף פ"ח ע"א) איתא ויתיצבו בתחתית ההר (שמות יט יז), אמר ר' אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית, אמר ר' אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא, פירש רש"י (ד"ה מודעא) שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם, יש להם תשובה שקבלוה באונס, עד כאן לשון רש"י. אמר רבא אף על פי כן הדר קבלוה בימי אחשורוש וכו', עיין שם. והנה דקדקתי על דברי רש"י הנ"ל מה דדייק לכתוב למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם, דהנך ג' תיבות מה שקבלתם עליכם הוא שפת יתר, דבמה שכתב למה לא קיימתם, די וקאי על אורייתא דאיירינן ביה. והנ"ל בזה דרש"י כיון ליישב קושית הרשב"א אם קודם אחשורוש לא היה הקבלה מועלת, למה נענשו, ואי משום שעברו על גזירת מלכם, אם כן בטלה המודעא, עד כאן קושית הרשב"א. ומ"ש הרשב"א משום שעברו על גזירת מלכם, ר"ל דהא קיימא לן (בב"ק דף קי"ג., וב"ב נ"ד ע"ב, ובנדרים דף כ"ח ע"א) כשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא, ואם כן אין צריך לקבלתם, על זה מקשה אם כן בטלה המודעא. ונ"ל לרש"י לתרץ דבאמת נענשו קודם שקבלו בימי אחשורוש מכח דינא דמלכותא, והא דאמר מודעא רבה, לאו לפטור לגמרי רק להקל העונש, דודאי הדעת נותן דיותר חמור העובר על גזירת המלך שקבל על עצמו מרצונו ושיעבוד עצמו לכך, ממה שחייב אם עובר על גזירת המלך שלא קבל על עצמו. וזה כונת רש"י למה לא קיימתם מה שקבלתם על עצמיכם, ר"ל דרק לענין הזמנה זו שלא קיימו קבלתן מהני מודעא, אבל לא לענין מה שעברו על גזירת מלכם, ומיושב קושיות הרשב"א, כנ"ל בכונת רש"י. והנה אם ישאל השואל הלא האי דינא דדינא דמלכותא דינא, הוא דין אחד מדיני התורה, וכיון דאינם מחוייבים לשמוע להתורה מצד קבלתן, אם כן גם לדין זה לא ישמעו, ואם כן הדרא קושית הרשב"א לדוכתיה. לזה אומר לך דלא קשה מידי, ואבינך על פי מושכל דמבואר בחובת הלבבות (שער עבודת אלקים) דיש הערת השכל, ששכל אדם מעיר דראוי לכוף למצות אלקיו, כי השכל גוזרת השתעבד הפחות להנכבד, ויש הערת התורה, עיין שם אף שאין זה לשונו. אם כן אף אם הקבלה נעדרת, ראוי העונש מצד הערת השכל שהשכל מעיר וגוזר שראוי לשמוע למצות מלכו, והיינו דינא דמלכותא דינא, והבן זה כי נכון בס"ד. ונחזור לענינינו דר' אבדימי הוא שחידש דרש זה דכפה עליהם ההר וכו', ובנימוקי החומש על הפסוק ויתיצבו בתחתית ההר פירש רש"י (ד"ה בתחתית) לפי פשוטו ברגלי ההר, ומדרשו (שבת פ"ח ע"א) שנתלש ההר ונכפה עליהם כגיגית, עכ"ל. והנה אם נפרש כפי פירוש הפשוטו של רש"י, אם כן הקבלה הוי קבלה מעליא, ומעולם היו נענשים משום שעברו על קבלתם. והנה איתא בתשובת מו"מ של פלפול אם מהני קבלת אבות על בניהם אחריהם, ועיין ביו"ד (סימן רכ"ח סעיף ל"ה) לענין שבועה ולענין נידוי וחרם, עיין שם. והנה המורם מתוך התשובות להלכה, דמה שנהוג אצלם ומקבלים על עצמם ועל זרעם, מהני קבלתם, וזכר לדבר וכאשר קיים עליהם ועל זרעם הנאמר במגילת אסתר (ט כז), אבל מה שאצלם אינו נוהג רק שיקבלו על זרעם לחוד, לא מהני קבלתם. ולפי זה נחזי אנן מה חטא דוד במה שכרת הכנף מעיל של שאול, ובודאי דעת לנבון נקל שעבר על מצות עשה שום תשים עליך מלך (דברים יז טו), ודרשו רז"ל (כתובות י"ז ע"א) שתהיה אימתו עליך. והנה מצוה זו לא היה נוהג במדבר שלא היה להם מלך, דהרי שאול היה המלך הראשון של ישראל, ואם כן לא היה בקבלה רק על זרעם לחוד ואינו מועיל, ואם כן לא היה דוד ראוי לעונש. אך אם אמרינן דינא דמלכותא דינא, אם כן אף שאין הקבלה מועיל, מכל מקום אנחנו מחויבים לקיים גזירת מלכינו ית"ש, ומה בכך שאין הקבלה מועיל. ונקדים דהא דהובא (במקומות שרשמתי לעיל) הא דשמואל לפסק הלכה, הנה מקומו ממש היכא דאמרה שמואל להא מילתא הוא בגיטין (דף יו"ד ע"ב) על המשנה כל השטרות העולים בערכאות של עכו"ם וכו', ומקשה הש"ס קפסק ותני לא שנא מכר וכו', ומשני אמר שמואל דינא דמלכותא דינא, ואי בעית אימא תני חוץ מגיטי נשים, עיין שם פירוש רש"י (ד"ה). ואם כן לפי זה האי בעית אימא הנ"ל חולק על הא דשמואל, עיין שם. והנה הא דאמר דוד אתה וציבא תחלקו את השדה, אף שהאמין לציבא משום דדברים הניכרים חזא ביה כמבואר בגמרא, מכל מקום קשה איך גזל שדהו. אבל לא קשה מידי, דהא מבואר ברמב"ם (פ"ה מהלכות גזילה ואבידה הלכה י"ג) וז"ל: וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ולקח שדהו או חצירו, אינה גזל עיין שם, והיינו בדין החקוק למורד במלך עיין שם בחו"מ, וכן הוא בש"ע חו"מ (סימן שס"ט סעיף חי"ת, עיין שם). והיינו הכל משום דינא דמלכותא דינא. ולפי זה נתיישב סתירת המאמרים ובקנה אחד עולין, דמשום הא דכריתת הכנף מעיל לחוד, לא היו מחייבים את דוד משום הא שכתבתי דקבלת אבות על זרעם במה שאינו נוהג גבי דדהו, ודאי לא מהני, ושמא תאמר אף דהקבלה לא מהני, מכל מקום דינא דמלכותא דינא, יש לומר דדוד לא סבר כשמואל רק כדעת האי בעית אימא, ועל הא דאמר אתה וציבא תחלקו וגו', אין לחייבו דדברים הניכרים חזא ביה ודינא דמלכותא דינא, רק מכח שניהם חייב ממה נפשך, דאם סובר דדינא דמלכותא דינא, אם כן חייב על מה שחתך כנף מעיל, ואם אינו סובר דינא דמלכותא דינא, אם כן חייב על מה שאמר אתה וציבא תחלקו את השדה, ומבין שניהם יצא חלוקת המלוכה ממה נפשך, כנ"ל בס"ד.
3
ד׳ועכשיו נחזור לענינינו ליישב הסוגיא הנ"ל דיבמות, ומקודם נישב קושיא הב' איך מישך שייכי הני ב' שבועות להדדי, דהא קשה מאד על שאול דהיה מאבד עצמו לדעת ח"ו במה שנפל על חרבו, כמבואר בשמואל א' (סימן ל"א פסוק ד') (שמואל א' לא ד). אבל ח"ו לא יאונה לצדיק וגו', דהרי היה יודע ממה שאמר לו שמואל שבודאי ימות מחר, וכיון שבין כך ובין כך ימות, עשה כן שלא יתעללו בו הערלים שלא יתחלל שם שמים כנ"ל, (אחר אומרי תירץ זה הנ"ל, מצאתי כן ברד"ק שם סימן ל"א, וכתב וכן אמרו רז"ל (ב"ר ל"ד י"ג) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש (בראשית ט ה), יכול כשאול, תלמוד לומר אך, עכ"ל הרד"ק שם והנאני). ומיהו קשה דאף אם נאמר לו על ידי שמואל שימות מחר, מכל מקום לרעה איכא חזרה אף מה שנאמר על ידי נביא, כמבואר ברמב"ם (פרק יו"ד מהלכות יסודי התורה הלכה ד') דאין לך דבר שעומד בפני התשובה ואם ישוב וניחם, אם כן לפי זה הדר הוה ליה שאול מאבד עצמו לדעת ח"ו. מיהו לא קשה מידי, דהא מבואר בגמרא דיבמות דמחמת שהרג להמספקים מים ומזון להגבעונים שהם גרים, היה חילול השם גדול בפני האומות שאמרו אין אומה זו ראוי לדבק בה, כמבואר שם ביבמות (דף ע"ט ע"א) דמקשה והא כתיב (דברים כד טז) לא יומתו אבות על בנים וגו', אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מוטב שתעקר אות אחת מהתורה, ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא, פירש רש"י (ד"ה ואל) שהיו אומרים אין אומה זו ראוי לדבק בה, שהרי פשטו ידיהם בגרים ליטול מזונותיהם, עיין שם. נמצא לפי זה היה ביד שאול עון חילול השם, ואם כן לא קשה מידי, דהא טעמא דהא מילתא דיש חזרה לרעה, הוא משום דיכול לעשות תשובה, והרי בחילול השם אינו מועיל כמפורש בגמרא מסכת יומא (פרק יום הכיפורים דף פ"ו ע"א) בארבע חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש שם, אבל מי שיש בידו חילול השם, אין כח בתשובה וביום הכיפורים וביסורין, אלא מיתה שנאמר (ישעיה כב יד) ונגלה באזני ה' צבאות וגו' עיין שם, אם כן לזה העונש שמעון חילול השם אין חזרה, והיינו כי אחזני השבץ (שמואל ב' א ט), שדרשו (תנחומא מצורע סי' ב') עון מלובשי תשבץ, והיינו משום חילול השם הותר להמיתנו והבן, אם כן שוב לא הוי מאבד עצמו לדעת. והנה מבואר בשו"ע יו"ד (סימן שמ"ה סעיף א') והיא ברייתא (מסכת שמחות פ"ב), דהמאבד עצמו לדעת אין מספידין אותו. והשתא מבואר השייכות להדדי דאמר אל שאול שלא נספד כהלכה, ושמא תאמר דהוי מאבד עצמו לדעת ולא היה ראוי להספד אף דאמר לו שמואל ביום אתמול מחר ימות, הלא לרעה איכא חזרה, לזה אמר על אשר המית את הגבעונים, דקטל לנוב וכו' שהיו מספקין מים ומזון להגבעונים, ואם כן היה בידו חטא חילול השם וליכא חזרה ולא הוי מאבד עצמו לדעת, ושפיר ראוי להספד ומגיע עונש על שלא נספד, ואם כן מיושב קושיא השניה, וגם קושיא הראשונה דלמה נקט על אשר המית את הגבעונים, הלא הריגת כהני ה' חמור יותר, ולפי מ"ש לא קשה מידי, דעיקר חילול השם היה משום הגבעונים, דעל הריגת הכהנים היו סבורין דמורדין במלכות הוי, רק חילול השם היה באומות העולם מפני הגרים, וכונת הפ' הוא רק על עון חילול השם, כדי שלא יהיה מאבד עצמו לדעת, כנ"ל נכון בס"ד.
4
ה׳ועוד י"ל קושיא שניה הא דתלה הריגת נוב עיר הכהנים בגבעונים, משום דעל הריגת הכהנים יש לו תירוץ דסובר דמורדין במלכות הוי, אבל על הגבעונים אין לו תירוץ, דהם לא חטאו נגדו ולא היה לו לקפח פרנסתם, רק להעמיד להם פרנסה ממקום אחר כנ"ל. מיהו קשה על תירוץ הנ"ל, הלא אם נימא דעל עצם הריגת נוב עיר הכהנים אין לשאול אשמה, משום דסובר היה דמורדים במלכות הויין, אם כן לפי זה גם על הגבעונים אין לו אשמה כמו שאבאר, דהא ביבמות בפרק החולץ ליבמתו (דף מ"ז ע"ב) איתא שם איך שאמרה נעמי לרות אסור לן עבודת אלילים, על זה השיבה רות ואלקיך אלקי (רות א טז), עד כאן. והוא תמוה מאד דמה היה כונתה של נעמי במאמר זה, וכי רות לא ידעה זה, הלא זה עיקר הגירות להתייהד שלא לעבוד אלקים אחרים. והנה בספר עיר בנימין כתב על דברי הגמרא הנ"ל, וז"ל: נ"ל על פי מ"ש בספר נחלת בנימין הקדמה נפלאה על קבלת הגרים שהיא כמו השגת גבול, כי בהנחל עליון גוים (דברים לב ח), מסר לכל אומה שר שלה, רק יעקב בחר לו יה (עיין פרקי דר"א פכ"ד), וגם האומות קבלו השר לאדון ולפטרון עליהם, ומי יפקיע שיעבודם. אך לזה יש שני תירוצים, האחד הוא כי אין ביד האבות לשעבד לדורות הבאים אחריהם, לדעת כמה רבוותא כנזכר בטור יו"ד (סימן רכ"ח), או כמ"ש הגאון בעשרה מאמרות, כי גרים מינן הוו ואידחי. והנה בספר זרע בירך שני פירש על הפסוק (שמות כ ג) לא יהיה לך אלקים אחרים על פני, ופירש רש"י (ד"ה) כל זמן שאני קיים. שלא תאמר שלא נצטוו ישראל אלא אותו הדור לבד, מביא הרב הנ"ל הלכה פסוקה זו אם היה כח ביד האבות לשעבד לכל הדורות אחריהם, לכן אמרה אסור לן עבודה זרה, ואף כי לא נצטוו רק אותו הדור, הרי ראינו שיש כח ביד האבות לשעבד דורות הבאים, ואם כן גם אתם אסורים להתגייר. לכן השיבה רות ואלקיך אלקי, כתירוץ הב' כי אין זה השגת גבול, כי גרים מנן הוו ואדחי, ודוק ודפח"ח. ולפי זה מבואר קושיתי הנ"ל, הלא מהא דאמרינן דעל עצם הריגת הכהנים אין לו אשמה, דחייבים מיתה היו לפי דעתו דמורדין במלכות היו, אם כן צריך לומר דקבלת האבות עליהם ועל זרעם מהני, ולפי זה אין לקבל גרים, אם כן גם על הגבעונים אין לו אשמה דמה לנו ולהם כיון דאין לקבל גרים, ועל כרחך צריכין לומר הא דמקבלין גרים הוא רק משום דמנן הוי ואדחי', אם כן לפי זה יפה אמר דוד שלשה סימנים יש באומה זו, כל מי שיש בו ג' סימנים הללו זה לאות דמנן הוי, אם כן ראוי לדבק באומה זו ולא הוי השגת גבול, אבל מי שאין בו ג' סימנים הללו, אם כן אות הוא דלאו מנן הוו, אם כן אין ראוי לדבק וכו' דהא הוי השגת גבול, כיון דנתבאר מהאי ענינא דקבלת אבות מהני, והיינו דפירש רש"י לכך נאמר והגבעונים לא מבני ישראל המה, ר"ל דלא מנן הוו, ואם כן יש לרחקן כיון דנתבאר מהאי ענינא דקבלת אבות מהני, ומיושב גם קושיא ג' וד' ואתי שפיר הכל בס"ד. ועכשיו נחזור לענינינו לפרש המדרש הנ"ל שהצגנו בפתח דברינו, דהנה עוד חטא לשאול מבואר בפסוק במה שלא קיים מצות מחיית עמלק וחמל על אגג, דהנה איתא בגמרא (מסכת סנהדרין דף כ' ע"ב) תני ר' יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות בית הבחירה, ואיני יודע איזה מהן תחילה, כשהוא אומר (שמות יז טז) כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק, ואין כסא אלא מלך, שנאמר (שמות יז טז) וישב שלמה על כסא ה' למלך, ואחר כך מלחמה לה' בעמלק, הוי להעמיד מלך קודם, עד כאן (הוצרך) [הנצרך] לענינינו פה. אם כן לפי זה קשה כיון דמצוה זו דמחיית עמלק אינה נוהגות אלא אחר הקמת מלך, ומלך לא היה אז כשקבלו התורה, ואם כן מצוה זו לא היה עליהם אז בשעת הקבלה, ולא הוי הקבלה רק על זרעם לחוד, ועל זרעם לחוד לא מהני קבלה. ועל פי זה יתבאר שאלת משה רבינו כיון שראה שאול ובניו וכו', היה סבור דהוא משום דלא קיים מצות מחיית עמלק, אמר מלך ראשון וכו', ראשון דייקא דלא היה מלך קודם לו, ואם כן ממילא דגם מצות מחיית עמלק לא נהגו כלל, אם כן הוי הקבלה רק על זרעם לחוד ולא מועיל הקבלה, אם כן אינו ראוי לעונש כל כך, דמשום שעבר על מצוות שמואל הנביא, הלא עובר על דברי הנביא אינו חייב רק מיתה בידי שמים כמבואר במסכת סנהדרין (במשנה דף פ"ט ע"א), אבל לא שיגיע ההריגה גם על בניו, וצריך לומר משום שעבר גם כן על מצוות התורה, על זה קשה כנ"ל. והשיב לו השי"ת לי אתה אומר סברא זו דקבלת אבות על זרעם לחוד לא מהני כדי לזכות את שאול, אמור סברא זו אל הכהנים בני אהרן, ר"ל שתצטרף סברא זו אל מה שעשה שאול בבני אהרן, שהרי הרג נוב עיר הכהנים ואין לו אמתלא רק לומר שמורדים במלכות המה ועברו על מצוות מלך, ואם נימא דקבלת אבות על זרעם לחוד לא מהני, הרי הרג אותם שלא כדין, ואם כן חייב ממה נפשך, או מחמת שהרג נוב עיר הכהנים, או מחמת שלא קיים מצוות מחיית עמלק, כנ"ל נכון בס"ד.
5
ו׳עוד ביאור על המדרש הנ"ל (ויק"ר כ"ו ז') הראה הקב"ה למשה דור דור וכו'. דהנה נראה לומר על מה שהובא (בשמואל א' ט' ה) עובדא דאתונות בשאול, וגם מה שדבר עם נערו כי עזב אבי את דבר האתונות לדאג לנו. נ"ל על פי מ"ש ביערות דבש (חלק ב' דף טי"ת עמוד ג') הטעם אהא דמרדכי שהיה אביו מבנימין ואמו מיהודה (מגילה י"ב ע"ב), כי איתא ברז"ל (ב"ב קכ"ג ע"ב) דאין זרעו של עשו נופלים אלא ביד בניה של רחל, והוא כי עשו יש לו שכר כיבוד אב, אבל איך יתכן הלא ציער את אביו במה ששלח אליפז אחר יעקב להרגו. אמנם גם שבטי יה לא חסו על צער אביהם במכירת יוסף, אך יוסף ובנימין לא היה ידיהם במעל הזה, על כן זרעו של עשו נופל בידם, כי למולם אין לו זכות כיבוד. אמנם עוד זכות יש לעמלק מצד תמנע אמו שבקשה להתגייר ולא קבלה יעקב ונעשית פלגש לעשו (סנהדרין צ"ט ע"ב). אך ידוע דאיתא במדרש על יהודה, למוד אותו שבט לקבל גרים, תמר, בועז, רות וכו'. ואם כן יהודה תיקן חטא תמנע כי הוא מקבל גרים, ולכן בא מרדכי אביו מבנימין להכניע כח של המן במצות כיבוד, ואמו מיהודה שמקבל גרים, עד כאן דבריו ז"ל ודפח"ח. והנה לפי זה ענין האתונות היה סיבה למלכותו, והבן. ועל פי זה יבואר מלך הראשון שיעמוד על בניך, דודאי הא שזכה בנימין להעמיד מלך ראשון, הוא משום טעם זה של זכות כיבוד אב, אם כן ידקר בחרב דהוא ברכתו של עשו אתמהא. ועל זה השיב לו יתברך (ויקרא כא א) אמור אל הכהנים שהרג נוב וכו', ונמצא על ידי זה נדחו כמה אלפים גרים, ועל כן חיזק חטא הקדום בענין תמנע, ומה שויתר כאן בענין כיבוד אב, חיסר כאן בענין תמנע, ודוק.
6
ז׳עוד נ"ל ביאור נפלא על המדרש הנ"ל (ויק"ר כ"ו ז') שאמר הקב"ה למשה לי אתה אומר, אמור אל הכהנים (ויקרא כא א). בהקדים לבאר הא דאיתא במסכת ב"ב (דף ט"ו ע"א) אלא עד כאן הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב, וכאן הקב"ה אומר ומשה כותב. (ופירש הרשב"א בחידושי אגדות כי בכל מקום היה משה חוזר הדבור קודם שכותב מרוב חיבה, וכאן לא היה חוזר הדבור מרוב צער), ועיין מ"ש זקני מהרש"א בחידושי אגדות. ולי נראה דהלא מעלת משה היה שתינתן התורה על ידו, כאמרם (שבת דף פ"ח ע"א) על ידי תליתאי, וכמו שפרשו על רוב הדבקות שהשכל והמשכיל והמושכל אחד, עד שהתנבא בזה הדבר (ספרי מטות ל ב) כאמרם ז"ל השכינה מדברת מתוך גרונו, וכן היה בהכתיבה מיד ה' עליו השכיל, והבן. וזה היה נצרך לנתינת התורה, דהיינו באמירתו לישראל איזה מצוה, או הנעת היד ברוח הקודש בעת הכתיבה, מה שאין כן בעת אמירתו לעצמו מחמת חיבה דלא עביד קב"ה ניסא למגנא, ואם היה גם אז השכינה מדברת מתוך גרונו, אם כן גם זה לא מקרי באמת משה אומר, דהא גם זה הקב"ה אומר. והנה כבר ביארתי דאצלו ית' עתיד ועבר בסוג אחד ומה שהיה הוא שיהיה, מה שאין כן בנברא, ואם כן אם לא אמר משה לא מחזי כשקרא, מה שאין כן אם משה אמר, ומה שאמרו ומשה כותב בדמע, הכי פירושו מה שמשה כותב ולא אמר, היה בדמע, וזה מראה גודל צדקתו של משה שבכה מרוב הצער שהיה לו על שלא היה יכול לחבב התורה כמנהגו, כי גם באותן הפסוקים רצה לחבב בחשקות גדול מרוב צדקתו, ולא שבכה על גוף הדבר ח"ו, כי צדיק כמותו בודאי לאחר שידע שכבר נגזר, שמח וקבל באהבה כמו שמבואר בתנחומא (אמור סי' ב') בשאול ששמח על מדת הדין, כי אף שמקודם התפלל, כי גם זה רצונו ית' להתפלל לפניו אולי ישוב וניחם על הרעה כי רצונו להטיב, כמו שפירשתי (בפרשת וישלח) הפסוק (בראשית לב יג) ואתה אמרת היטב איטיב עמך, והבן דלמאי שכתבתי אדרבה נהפוך הוא, דהבכיה הלז מראה על גודל שמחתו על רצונו ית' לקבל באהבה, לכך כאן היה עוד חשקו יותר לחבב, והבן. ונקדים עוד, כי הנה בענין הבחירה צדיק ורשע לא קאמר אבל ידע (נדה ט"ז ע"ב), וכאמרם (אבות פ"ג מט"ו) הכל צפוי והרשות נתונה, ואם כן אי אפשר לאדם לידע ענין בחירה, רק ביש לו דבקות לעצמותו יתעלה והבן, וזה אינו בחק אנושי, רק במתנה ובהשפעה כמבואר בעקרים על הפסוק (תהלים לו ט) ונחל עדניך תשקם, הובא למעלה ריש פרשת בראשית. והנה לפי זה בעת הקבלה שהשי"ת משפיע בלי אמצעי, סגי בפנים אל פנים, ואז אין לו למשה עסק בענין ידיעה בבחירה, מה שאין כן בעת שמשפיע, ורצה השי"ת שיחקק בלבם ויעשה רושם גדול להורות השפעת הלימוד בהם ואין זה בחק אנושי, הוכרח להיות דבקות עצמיית והבן, ואם כן לפי זה נתעלה מעלתו בעת דבר אל העם, ונתרבה השגתו יותר מעת קבלתו, וזה נשאר קיים לדורות כאמרם ז"ל (תענית ז' ע"א) ומתלמודי יותר מכולם, והבן כי דבר עמוק הוא. ומה שנתפרש בתורה (במדבר יב ח) פה אל פה אדבר בו, היינו שזה היה מצד חקו, על כן היה יכול לבא למתנה זו, כי אין נותנין רק למי שהגיע עד גבול זה, והבן. ואם כן לפי זה אז בעת הלימוד שהיה משפיע, היה לו השגה אף בענין בחירה, אבל לא בעת שקבל דאז די בלי דבקות עצמי דלא עביד קב"ה ניסא למגנא. לכך כשהראה למשה דור ודורשיו וכו', ולא היה לו דבקות העצם שידע החטא העתיד להיות הגורם להעונש הזה, ואמר לו הקב"ה לי אתה אומר, ר"ל לי כשאתה מדבר עמי, אתה אומר דייקא שאז אין לך דבקות עצם, ואם כן אתה הוא האומר, לכך אין לך ידיעה בענין הבחירה העתידה, לכך אתה תמה, אמור אל הכהנים כפשוטו הדין המבואר בפרשה, ואם כן יהיה לך דבקות עצמית, ואז תדע הדברים על בורין ולא יהיה לך תמוה, וכמ"ש הרמב"ן בפתיחתו לפרשת בראשית על ותחסרהו מעט מאלקים (תהלים ח ו), כי כל הנמסר למשה בשערי בינה, הכל נכתב בתורה בפירוש או ברמז וגמטריאות, עיין שם. והמובן מדבריו שמה שהראה הקב"ה למשה כל המאורעות עד סוף כל הדורות, היינו בהתורה הקדושה אשר שם מרומז הכל וכל דבר מענינו, ואם כן בפסוק (שמות טז יז) כי יד על כס יה, שמצווה על מלך (כדאיתא בסנהדרין דף כ' ע"ב), הראה לו כל השופטים וכל המלכים, וכמו כן בפרשת כהנים מה שיארע להם, וזה שאמר אמור אל הכהנים, ואז יראה מה שיארע להם, וגם יהיה במדריגה שכל ומשכיל ומושכל אחד שידע אף ענין בחירה, לזה מפרש המדרש שהם מקטריגין עליו שהרג נוב עיר הכהנים, ואם כן היא ענין בחירה העתידה, והבן.
7