ישמח משה, אמור ד׳Yismach Moshe, Emor 4
א׳במדרש רבה (ויק"ר כ"ו ד') אמור אל הכהנים בני אהרן (ויקרא כא א) זה שאמר הכתוב (תהלים יט ג) יום ליום יביע אומר וכו'. והוא פלאי, ועיין ביפה תואר שנדחק מאד בזה. ולי נראה לפרש על דרך שפירשתי (בתפלה למשה תהלים סי' י"ט) הפסוק (תהלים יט ב) השמים מספרים כבוד אל וגו', ושלא תאמר סיימתינהו לכלהו שבחי דמרך כדאיתא בברכות (דף ל"ג ע"ב), על זה אמר יום ליום יביע אומר, ואם כן לא מסיימי כלל, ולפי זה קשה איך אנחנו משבחין ומפארין ומהללין בפיוטים בהרבה שבחות וקילוסין, וכי מסיימהו וכו'. והתירוץ הוא על פי המדרש (פרשת לך, ב"ר פל"ב ג') ואף שבחו של הקב"ה אומרים מקצתו בפניו וכו', דלא כדעת רבא דאמר להאי דנחית קמי דציבורא סיימתינהו, ואם כן צריך לומר דאף שבגרמי השמים יש בהם משום קדושה שהם משרתיו עושי רצונו, ומשיגים את הבורא ב"ה וב"ש ומהללים ומשבחים ומפארים, מכל מקום אין קדושתן כל כך שיהיה דבוק בהם השראת שכינה דנהוי בפניו, מה שאין כן ישראל דעיקר שכינתו בתוכינו והוי בפניו. והנה נראה לפרש אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת וגו'. דקשה אמור ואמרת למה. וגם בני אהרן למה. והנ"ל דהא יש בכהנים תרתי למעליותא, ועל כן הזהירן מטומאה, א' שהם בני אהרן מצד מעלת אביהם כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב ז). והשני, שהם בעצמן כהנים משרתי ה' צבאות ית"ש, ואמר השי"ת למשה אמור אל הכהנים רק מעלה זו שהם בני אהרן, והטעם משום דאומרים רק מקצת שבחו בפניו, על כן ואמרת אמירה אחת להזהירן מטומאה. ועל פי זה יתבאר המדרש אמור אל הכהנים בני אהרן, דמזה מבואר דמקצת שבחו אומרים בפניו, זה שאמר הכתוב יום ליום יביע וגו' והיינו כמ"ש, וקשה איך משבחין ישראל, וצריך לומר גם כן משום דמקצת שבחו אומרים בפניו וכמ"ש כנ"ל.
1
ב׳עוד יש לפרש המדרש הנ"ל (ויק"ר כ"ו ד'), ועל פי זה יהיה שייך לכאן כל המדרש, כי זה לשונו: זה שאמר הכתוב (תהלים יט ג) יום ליום יביע אומר, תניא בא' בתקופת ניסן ובא' בתקופת תשרי היום והלילה שוין, מכאן ואילך היום לוה מן הלילה והלילה מן היום, ופורעין זה לזה בפיוסין הכל בלי שטר ובלי גזר דין, הוי יום ליום וגו', אבל למטה כמה שטרות וכמה גזר דין וכו', דלא כהיפה תואר שהוא רק דרך אגב. בהקדים מה שכתב היפה תואר בשם ש"ט, וז"ל: בשעה שהזקנים מעברים השנה, נוטלין מן היום ונותנים ללילה ומן הלילה ליום וכו', עד בכל הארץ יצא קוום (תהלים יט ה), והם אומרים מתי ראש השנה ואימתי המועדות, עד כאן עיין שם. ונ"ל דהמדרש רבה כיון לדברי הש"ט, דעל הפשוט קשה טובא, מאי מתמה דאינו צריך להם לפסוקי דינין ומה הלואה ופרעון שייך בה, הלא גלגל הוא דהדר בטבעו בלי השתנות מששת ימי בראשית ומה משמיעני. אבל הכונה בדברי הש"ט דמסכימין לדברי הבית דין, והכי פירושו בא' בתקופת ניסן וכו', מכאן ואילך וכו' ופורעין זה לזה בפיוסין וכו', כי זה מטבע ששם בהם הבורא בחק ולא יעבור מצד עצמם כמ"ש, אבל למטה משנין אותן מטבעם כמה שטרות דכותבין לגולה כמבואר במסכת סנהדרין (דף י"א ע"ב), וכמה גזרי דינין לעבר ולעשות מלא וחסר, והיינו כדברי הש"ט שמודיעין המועדים, בכל הארץ יצא קום הן למטה והן למעלה בגלגלים שמסכימין הליכתן לקביעות הבית דין, וכנ"ל ברור והוא נכון בס"ד. ועל פי זה נראה פירושא דקרא ומעשה ידיו מגיד הרקיע, דדרשינן בכתובות (דף ה' ע"א) מעשה ידיהן של צדיקים, מי מגיד הרקיע, ומאי ניהו מטר. ולפי דברי המדרש הנ"ל אין צריך לומר דהיינו מטר, רק דקאי על קבועות והשתנות הליכתן, והבן. והיינו יום ליום יביע אומר, שהיה ראוי להיות ארוך ונתקצר או ההיפך, או לפי דברי המדרש מי מגיד הרקיע, ומפרש ואזיל עד בכל הארץ וגו'. ונקדים דאיתא במסכת ר"ה (דף ט"ז ע"ב) ואמר ר' יצחק חייב אדם לטהר את עצמו ברגל, שנאמר (ויקרא יא ח) ובנבלתם לא תגעו, תניא נמי הכי ובנבלתם לא תגעו, יכול יהיו ישראל מוזהרין על מגע נבילה, תלמוד לומר אמור אל הכהנים בני אהרן, בני אהרן מוזהרין, בני ישראל אין מוזהרין, והלא דברים קל וחומר ומה טומאה חמורה כהנים מוזהרין ישראלים אין מוזהרין, טומאה קלה לא כל שכן, אלא מה תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו, ברגל, עד כאן. ולכאורה משמע דכהנים מוזהרין על מגע נבלה, אבל אין זה אמת, רק הפירוש הוא כמ"ש הפני יהושע שם, ותהילי"ת כיוונתי לדבריו, עיין שם. ועדיין קשה תרתי, א', דאמר שם בגמרא בני אהרן, בני אהרן מוזהרין וכו', משמע דמייתורא קא דריש, והלא בלא יתורא כיון דלא מזהיר רק לכהנים, מהיכי תיתי נימא דיהיו מוזהרין בה ישראל. ועוד קשה בהקושיא דאיתא בגמרא ומה על טומאה חמורה כהנים מוזהרין וכו', דהאי לישנא משמע דכהנים מוזהרין על טומאה קלה, ובאמת זה אינו דמדאזהיר להו על טומאה חמורה, שמע מינה דאין מוזהרין על טומאה קלה, אם כן הכי הוי ליה למימר אמור אל הכהנים וגו', מדאזהר לכהנים על טומאה חמורה, שמע מינה דאין מוזהרין על קלה, ומה כהנים אין מוזהרין על טומאה קלה, ישראל לא כל שכן. והנ"ל דמדאזהר לכהנים על טומאה חמורה, אינו מוכח דאין מוזהרין על קלה, דיש לומר דגם על קלה מוזהרין מכח ובנבלתם לא תגעו, והא דאזהיר על חמורה ולא סמך על קל וחומר דאתיא מקלה, משום דאין עונשין מן הדין (סנהדרין נ"ד ע"א), ואם כן איצטרך קרא רק לעונש, ואם כן ממילא הוה אמינא דגם ישראל מוזהרין על חמורה מכח קל וחומר דאתי מנבילה, והא דבאזהרה דחמירא נאמר כהנים, לא אימעטו ישראל רק מהא מילתא דבא הכתוב הנ"ל להורות דהיינו לענוש, אבל מהקל וחומר לא אמעוט, לכך איצטרך בני אהרן למעט, ומיושב שני הקושיות. וכיון דאמעטו ישראל לגמרי מחמורה, על כרחך גם בקלה אינן מוזהרין, ועל כרחך הקרא ובנבלתם וכו' דאיירי בין בישראל ובין בכהנים, איירי ברגל, וכיון דאיירי ברגל, ממילא דאין אזהרה לשאר ימות השנה גם לכהנים, וזה ברור. ועיין בסוטה (דף כ"ג ע"ב) שם בגמרא וכל מנחת כהן וכו' (ויקרא ו טז ב), כהן ולא כהנת. ושם בגמרא (סוטה כ"ג ע"ב) בני אהרן ולא בנות אהרן, ושם בתוספת ד"ה כהן, וכן הוא בקדושין (דף ל"ה:), ועיין בחולין (דף קל"א סוף ע"ב, ודף קל"ב ריש ע"א שם) ובמזרחי בפרשה זו בד"ה בני אהרן יכול חללים, ודוק היטב. ומכל זה מבואר דאף אם נימא דמכהנים לא אמעטו כהנת, משום דהשוה הכתוב אשה לאיש (סוכה כ"ח ע"ב), אבל זרים ודאי אמעטו, ועל כרחך כמ"ש. וגם צריך לומר דמבני אהרן תרווייהו ממועטי, בנות אהרן, וגם זרים, דבני אהרן דוקא, וזה ברור. ונחזור לענינינו דמפסוק הנ"ל אמור אל הכהנים וגו', מבואר דחייב אדם לטהר עצמו ברגל, דמיניה מוכח דאי אפשר לפרש קרא ובנבלתם לא תגעו כמשמעו, רק דעל כרחך איירי ברגל, והא דלא מפרשינן דאיירי בשבת, על כרחך הקבלה היה ביד חכמינו ז"ל דאין החיוב הזה בשבת. ויש ליתן תבלין לזה דהא עונת תלמיד חכם משבת לשבת (כתובות ס"ב ע"ב), ויש רמז לזה מהאר"י ז"ל ושמרו בני ישראל את השבת (שמות לא טז) כנודע, והנה איתא בסוגיא דשמונה עשר דבר (שבת י"ד ע"ב) דטבול יום טמא הוי, דכתיב (ויקרא כב ז) ובא השמש וטהר, מכלל דעד השתא טמא הוא, והבן. ויש להבין למה באמת לא הוי בשבת חיוב לטהר עצמו, וברגל הוי חיוב לטהר עצמו, והלא שבת קדושתו חמורה. וצריך לומר על פי הגמרא ברכות (דף מ"ט ע"א) שם אין חותמין בשתים, ומקשה מקדש ישראל והזמנים, ומשני ישראל דקדשינהו לזמנים, ופריך ממקדש השבת וישראל והזמנים, ופירש רש"י (ד"ה מקדש) דכאן אי אפשר לשנויי כדלעיל, דשבת לא מקדשי ליה ישראל דקדישא וקיימא, מה שאין כן המועדים דתליין בבית דין דאתם (ויקרא כג ד), אפילו שוגגין וכו' (ר"ה כ"ה ע"א), עיין שם. ומהאי טעמא מקדמינן שבת לישראל, וישראל לזמנים, והבן. ואם כן לפי זה שבת הוי רק מעשה שמים, ומועדים הוי מעשה צדיקים, כמו דדרשינן (יבמות ק"א ע"א) כולך יפה רעייתי ומום אין בך (שיר השירים ד ז), שצריכין הסנהדרין להיות מנוקים מכל חטא, ואף בדיני ממונות צריך שיהיה בו ז' דברים, כדאיתא בחו"מ הלכות דיינים, ואם כן הרי תולה בהסנהדרין, ולכך החיוב לטהר עצמו טפי משבת, משום דגדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ. ועל פי זה מבואר המדרש הנ"ל אמור אל הכהנים וגו', דמזה מבואר דחייב לטהר ברגל, וקשה למה עדיף משבת, ועל כרחך צריך לומר משום דגדולים מעשה צדיקים דרגל מעשה צדיקים הוא, זה שאמר הכתוב יום ליום יביע, ופירושו כמו שמבאר המדרש וכמו שפירשתי לעיל בדברי המדרש, אם כן הרי מבואר דרגל מעשה צדיקים הוא, וגם מבואר כפי מה שפירשתי יום ליום יביע אומר, והא דמעשה ידיו מגיד הרקיע, דהיינו מעשה צדיקים שעל ידיהן נשתנה הליכות המזלות, אם כן מכאן גופיה מוכח דגדולים מעשה צדיקים יותר וכו'. והיינו זה שאמר הכתוב יום ליום יביע אומר, ואם כן הדרך הזה הוא בשני פנים, ודוק היטב כי נכון הוא בס"ד.
2
ג׳אופן השלישי, כי נראה לפרש הכפל יביע אומר (תהלים יט ג), ומה שנא ביום דאמר יביע אומר, ובלילה דאמר יחוה דעת. כי יסוד המזמור השמים מספרים לפי דעת כמה מפרשים הוא, כי מתנועות השמים יסובב יום ולילה וערב ובקר וצהרים, ובני אדם משבחין ומפארין בעתות הללו, ועל זה מפרש מהות העתים הללו, והיינו כאמרם ז"ל דלילה איברא לגירסא (עירובין ס"ה.), דגרסא דלילה מתקיימת יותר מגרסא דיממא ושמעתתיה ביממא. והענין הוא כי לעיין, הדרך הוא שנותן לזה כל חושיו וכל רעיוניו, וכמו שנאמר (במדבר יט יד) זאת התורה אדם כי ימות באהל, וכמו שדרשו רז"ל (ברכות ס"ג:), וכמו שפירשו בפסוק (קהלת ד ב) ושבח אני את המתים וגו', ואז אינו מזיק לו הומיה דעלמא, ובטבע הדיעה צלולה ביום יותר, אבל לגירסא הומיה דעלמא מבלבל ואינה שמורה כמו הלימוד דלילה שהארץ שקטה מהומיה, ואם רוצה שיתקיים גרסא דיממא, צריך לחזור כמה פעמים ולהוציא יפה מפיו, כמו שדרשו בפסוק (שמואל ב' כג ה) ערוכה בכל ושמורה (עירובין נ"ד.), מה שאין כן בלילה אף אם לומד ברמז, זוכר שאין לו בלבול הדעת. והנה ענין שינון התורה הן המה גבורותיו ונוראותיו, כמו שאמרו רז"ל (הוריות י"ג ע"ב) בעובדא (דר"ג) [דרבן שמעון בן גמליאל] במסכת עוקצין שרצו לומר מי ימלל גבורות ה' וגו' (תהלים קו ב). והיינו דמפרש הסיפור כבוד אל שעל ידי תנועות השמים, ואמר יום ליום יביע אומר שישראל עוסקין בתורה יום אחר יום, ולכך אמר יביע אומר, שביום צריך לחזור כמה פעמים וצריך לומר בפה מלא. ולילה ללילה יחוה דעת, כי יחוה הוא מורה על רמז בעלמא, (כמו מה דמחווי ליה במחוג במסכת סנהדרין, חגיגה ה' ע"ב), גם כן הוי דעת, על פי המבואר בספרים הקדושים דג' חללי גלגלתא, הם כלים לחכמה בינה דעת, דדעת היינו זכרון. ונמצא תורף הדברים, דביום שהעולם משוקע יותר בעסקי הבל, צריכין לשתי אמירות, מה שאין כן בלילה. והנה איתא במדרש רבה (ויק"ר כ"ו ה') (בסמוך למדרש הנ"ל) דאמור ואמרת הוא, דעליונים על ידי שאין להם יצר הרע, די להם באמירה אחת, שנאמר (דניאל ד יד) ובמימר קדישין וגו', והתחתונים הלואי בשתי אמירות יעמודו. ועל פי זה יתבאר המדרש הנ"ל (ויק"ר כ"ו ד') כנ"ל.
3
ד׳ובדרך המוסר נראה לפרש יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת (תהלים יט ג). כי באמת יש לאדם לשום על לבו בכל יום את היום שעבר, אם יש לו איזה הנאה ותענוג ותועלת במה שהתענג את עצמו אתמול יותר מהכרחו, ויראה שהוא כולו אפס ואין, ובמה שהשתמש בו לכבודו ית"ש, הוא כולו קיים לעדי עד, ובודאי יתחרט על העבר למה לא השתמש גם באותו חלק במילי דשמיא, דעל העבר אינו מתאוה, וממילא יבין דאף שעכשיו מתאוה, הלא יהיה כזה יום מחר, שמחר אחר עברו תאות הדמיון יתחרט, ולמה לו לבלות במה שיעבור ברגע ולהתחרט אחר כך, והוי כאלו אתמול אומר לאותו יום של עכשיו ראה מה שעשית, כי מה שנאבד ממנו ומה שהוא קיים, וכן לילה ללילה, והוא מוסר גדול, והבן. וכן על דרך זה כל ימי החול, דרך ההמונים מבלים בהבלים, וגוזלים וחומסים ומשיגין גבול וכדומה, ושבת יום מנוח, ועקרו ציוה השי"ת שיניחו כדי שיהיה להם פנאי לחשב בעסקי נפשם מה שעברה השבוע, והוי כאלו שבת הזה אומר לשבת ראה שתהיה ראש ומלך לימים מכובדים יותר מאלו שאני ראש להם. והיינו (שבת קי"ח ע"ב) אלו שמרו ישראל שתי שבתות, ר"ל מה ששני שבתות אומרים זה לזה, אלמלא שמרו זאת, מיד היו נגאלין, והבן.
4
ה׳ומדי דברי בפסוקים אלו, אפרש הא דאיתא בפרק שירה השמים אומרים השמים מספרים כבוד אל וגו' (תהלים יט ב). ר"ל כי מעלתם היא כי על השמים כבודו תמיד באתגליא, והארץ משיבה ואומרת לה' הארץ ומלואה (תהלים כד א), כי יתגלה אלהותו גם על כל הארץ וישפוך רוחו על כל בשר, ואימת יהיה זה, לזה אמר ואומר מכנף הארץ וגו' (ישעיה כד טז), כמו שפירש האר"י זצוק"ל על פי המדרש (פרקי דר"א פמ"ח) דכל אותיות הכפולות כ' מ' נ' פ' צ' מורים על הגאולות, כ' מ' נ' פ' על הגאולות שעברו, והצד"י על הגאולה העתידה צמח אצמיח (זכריה ו יב). וזהו מכנף, ר"ל מהאותיות מ' כ' נ' פ', זמירות שמענו כבר, צבי פירוש רצון, לצדיק שתהיה הגאולה שעל ידי הצדיק, יום (שהוא רומז לגאולה), אומר יום ליום יביע אומר, כי גאולה אחת הכנה לחברתה, כמו שפירשתי בפסוק (תהלים קכז א) אם ה' לא יבנה בית וגו', ובפסוק (שמות טו יז) תביאמו ותטעמו בהר נחלתך וגו', ובפסוק (מלכים א' ח יג) בנה בניתי וגו', (תמצאנו בפרשת תצוה על הפסוק (שמות כז כ) כתית למאור, עיין שם). ולילה ללילה יחוה דעת, כי אם היה הכל גלות אחת, היו מייאשין עצמן ח"ו, אבל עכשיו גלות הקודם מחוה דעת לגלות שאחריו והבן זה, לילה (שהיא רומזת לגלות), אומרת (תהלים צב ג) להגיד בבקר וגו', ר"ל שפעולת הגלות גדולה, שבו יש לישראל שכר אמונה שהוא דבר יקר מאד, מה שאין כן בעת הגאולה כי במוחש לא שמיה אמונה, והיינו להגיד בבקר, היינו בעת הגאולה חסדך כי יהיה באתגליא ואין זה אמונה, ואמונתך בלילות דהיינו בעת הגלות, והבן זה.
5