ישמח משה, אמור ה׳Yismach Moshe, Emor 5
א׳לנפש לא יטמא בעמיו (ויקרא כא א). עיין באלשיך מ"ש על אומרו לנפש ולא למת. כי עיקר טומאת האדם הוא מכח נפשו אשר עליה תאבל, והוא החלק הקרוב אל החומר וכו'. ועל פי זה פירש אמרם (במ"ר פי"ט ח') תבא אמו ותקנח צואת בנה, כי מאז ברא אלקים אדם, גזרה חכמתו ית' שיהיה הוא וזרעו חי לעולם, אמנם כאשר חטא בא נחש והטיל זהומא טומאה מנפש עד בשר והמיתה מוכרחת לזכך זהומתו, ואמנם ידוע (שבת קמ"ו ע"א) כי ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זהומתן, ועל כן היה חרות ממלאך המות (עירובין נ"ד ע"א), ובשעת העגל חזרה המיתה הכריכה באדם מכח הזהומא, והיא דבוקה בחומר ובנפש ומה גם בחלק הנשאר עם הגוף. וזה אומרו כי העגל טונף פלטין הוא האדם, תבא אמו היא הפרה ותקנח וכו', עיין שם. ועל פי דבריו אמרתי לפרש הפסוק שאמר דוד המלך ע"ה נעים זמירות ישראל (תהילים מ"ט ט') ויחי עוד לנצח לא יראה השחת. דתמוה טובא, דמשמעו דמדבר בלשון בתמיה, ואם כן הוא כפל דבמה שאמר לא יראה השחת בלשון תמיה, דהיינו שיראה אם כן בכלל מאתים מנה, ונכלל בזה שלא יחיה לנצח. וגם תיבת עוד משולל הבנה. ונקדים מה שאמרתי במשנת עקביא דע מאין באת וכו' (אבות פ"ג מ"א) (וכמבואר בריש פרשת ויחי), והוספתי נופך בהויכוח שיש לי עם התוספות יום טוב (אבות פרק ב' משנה ז') על אמרם (ברכות י"ח ע"ב) קשה רימה למת כמחט בבשר החי, דממקומו מוכרע דלא כהתוספות יום טוב, דאיתא שם במשנה (אבות פ"ב מ"ז) מרבה בשר מרבה רימה, דבשלמא לענין כאב ודאי יש חילוק בין רב למעט, מה שאין כן לענין בזיון, והבן. אלא ודאי דהעיקר דנשאר רושם חיות סגור ומסוגר, והוא הבלא דגרמי, והוא הפירוש (איוב י"ד כ"ב) ונפשו עליו תאבל, דהיינו הנפש אשר עליו תאבל והבן, ואין תימא כי מי שברא הכל יש מאין, אין נמנע אצלו להשאיר רושם ההרגשה אחר המות, והוא מוכרח הן לצדיק לקבל השכר כי אין הקב"ה מקפח שכר הגוף, והן ברשע לענין עונש, וכמו שביארתי בשוש אשיש (בהפטורת נצבים, ישעיה סא י). ועל פי מה שאמרתי (בפרשת צו) בפסוק (ישעיה נא יב-יג) מי את ותיראו וגו' (ישעיה נא יג) ותשכח ה' עושך. ועל פי זה מבואר משנת עקביא הנ"ל, שהיא הצעה למה שבא אחריו, הן לאן אתה הולך, והן לענין ולפני מי אתה עתיד וכו', על פי שני יוצרין יש לנו דאיתא בסנהדרין (ה' צ"א ע"א), ועל פי הרכבת חיגר על הסומא (סנהדרין צ"א ע"א) והבן, ועל פי זה תבין דברי האלשיך באר היטב עיין עליו. והנה על פי דברי האלשיך נצמח לנו סברא חדשה היפך ממה שהיה עולה על דעתינו מעיקרא, דהשארת רושם החיות הוא דרך ניסיי. ועוד נתבאר לנו דטבע הבריאה (ה"ה) [היה] להיות נפש החיוני נקשר לעדי עד, ועל ידי החטא המיתה בהכרח לטובתו היפך טבע הבריאה, ואם כן הרושם שנשאר הוא מטבע הבריאה, ועל כן אחר התחיה יחיו לעדי עד, כיון ששוב לא יהיה המיתה בהכרח, אם כן יחזור טבע הבריאה למקומו. ועל פי זה יתבאר הפסוק הנ"ל, דהנה דוד המלך ע"ה רצה לומר לא יראה השחת בלשון תמיה, להחריד לבבות בני אדם בחיבוט הקבר או בהגיהנם שנקרא שחת, ועל ידי זה ישיבו אנשי בליעל דבריהם לאמר דבודאי לא יראה ולא ידע, כי אז הוא מוטל כאבן דומם אין חרדה מזה, לזה אמר בהצעת הדברים ויחי עוד נצח, ולא בדרך תמיה, רק כמשמעו שהאדם יחי עוד לנצח לכשירצה האדון, ומזה יובן כי טבע הבריאה להשאיר חיות, ומזה יקחו מוסר לומר לא יראה השחת בדרך תמיה, והבן כי נכון הוא.
1