ישמח משה, אמור ט׳Yismach Moshe, Emor 9
א׳עוד שם במדרש (ויק"ר כ"ז ד') דבר אחר שור או כשב או עז (ויקרא כב כז), הדה"ד (קהלת ג טו) מה שהיה כבר הוא, ר' יהודה אומר אם יאמר לך אדם שאלו לא חטא אדם הראשון ואכל מאותו העץ, היה חי וקיים לעולם, אמור לו אתה כבר היה אליהו שלא חטא והוא חי וקיים לעולם, עד כאן דברי המדרש. והוא תמוה מאד דמאי ענינו להאי קרא שור או כשב או עז, דבשלמא המדרש (ויק"ר כ"ז ו') דאיתא שם שור או כשב או עז, הדה"ד (מיכה ו ג) עמי מה עשית לך ומה הלאתיך וגו', הלא מפורש בסוף הענין שם א"ר יהודה בר סימון, יו"ד מיני בהמות מסרתי לך וכו', רק מפרש מעיקרא דרך אגב כמה פירושים על האי קרא כי כן דרך המדרש. אבל בהמדרש שהתחלנו, אינו מסיים בו שום דבר ששייך להאי קרא, והא דכתב היפה תואר משום דכתיב בסיפא דקרא והאלקים יבקש את הנרדף, עיין עליו. על זה קשה דאם כן הוה ליה להביא כל הפסוק, ולומר הדה"ד מה שהיה כבר הוא ואשר עתיד להיות כבר היה והאלקים יבקש את הנרדף, ואחר כך לפרש הפסוק כסדרו, ומדלא נקט רק הדה"ד מה שהיה כבר הוא, שמע מינה דהא גופא שייך להאי קרא, והוא תמוה מאד מה ענין זה לזה. (ב) יש לתמוה כי לפי מה שפירשו המפרשים דהוא בלשון תמיה עיין במתנות כהונה, היה לו לומר כלום אם לא חטא וכו', או אפשר שאלו לא חטא וכו', ובאמת היפה תואר ציין אם יאמר לך אדם אפשר שאלו לא חטא וכו', אבל בהמדרש ליתא תיבת אפשר. (ג), קושית היפה תואר דאם לא יאמין בהכתוב והקבלה בענין אדם הראשון, גם כן לא יאמין בענין אליהו, ומה מופת יש בזה יותר מבזה. והנ"ל דזה המדרש נמשך להמדרש שלמעלה (שהבאתי בסמוך, ויק"ר פכ"ז ג') ר' אבא בר זבדי פתח כתיב (יחזקאל כט טז) ולא יהיה עוד לבית ישראל למזכיר עון וכו', עד וכי שור נולד והלא עגל נולד, אלא משום עשו להם עגל (שמות לב ח), לפיכך קראו שור, הדה"ד שור או כשב וגו'. ויצא לנו מזה דחפץ השי"ת שלא להזכיר עון, ואף באשה זונה אחר פטירתה הס שלא להזכיר כמבואר במדרש הנ"ל (ויק"ר כ"ז ג') מכוס של סוטה ומהריגת הבהמה, והבן. והנה מזה יובן כדברי הזוהר שמגזים על הדורשין לגנאי בענין אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה, והנה מפשוטו של מקרא בענין אדם הראשון, נראה לכאורה שכל אדם יש לו להתרעם על אדם הראשון שנגרם לו מיתה, וכדאי בזיון לאדם הראשון ח"ו. אבל ידוע הא דאמר ר' אמי (במסכת שבת דף נ"ה.) אין מיתה בלא חטא, דכתיב (יחזקאל יח כ) הנפש החוטאת היא תמות, ושם מיתיבי וכו', ומשני הוא דאמר כרבי שמעון בן אלעזר דאמר אף משה ואהרן בחטאם מתו, שנאמר (במדבר כ יב) יען לא האמנתם בי, הא האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם לפטור מן העולם. וכבר כתבנו (למעלה בפרשת בראשית) דמה דאמר רב אמי אין מיתה בלא חטא, אין כונתו דאם לא יחטא יתקיים בזה העולם החומרי לנצח, דזה לא היה ולא יהיה, ועינינו הרואות דאף חנוך ואליהו שנעשה גופם מלאך ולא מתו, וכן ר' יהושע בן לוי שנשאר בחיים (כתובות נ"א ע"ב), מכל מקום נפטרו ונסתלקו מזה העולם, כי אין עולם החומרי כדאי שישארו כאן נצח. אלא ודאי כונת ר' אמי שאם לא יחטא, יסתלק מהעולם ומרוב זקנה כעין חנוך ואליהו ור' יהושע בן לוי ודומיהן, אבל לא בבחינת מיתה דהוא פירוד הנפש מהגוף. ובזה תירצתי מה שמקשין אהא דמייתי ראיה לר' אמי מרבי שמעון בן אלעזר, הא אמר רבי שמעון בן אלעזר אלו האמנתם עדיין לא הגיע זמנכם לפטור, אם כן משמע לכאורה דהיו מתים אף בלא חטא אלא שאז עדיין לא הגיע זמנם, אם כן אדרבא הוי תיובתא לר' אמי. ולפי מ"ש אתי שפיר, דשפיר קאמר רבי שמעון בן אלעזר דבחטאם מתו דייקא, אבל אלו האמנתם, הגם כי ההסתלקות מהעולם היה בהכרח, אך עדיין לא הגיע הזמן לזה והיו הם המביאין את ישראל לארץ, ועיין שם שהארכתי בביאור הדברים היטב. ועל כל פנים היוצא מזה דאין מיתה בלא חטא, ושום אדם אין לו להתרעם על אדם הראשון רק על עצמו, שאלו לא חטא בעצמו היה נסתלק בחיים כמו חנוך ואליהו. והיינו דברי המדרש שור או כשב או עז, מזה נלמד שלא להזכיר עון על אדם, רק ללמד זכות כדברי המדרש דלעיל, על זה בא ללמוד זכות על אדם הראשון ואמר הדה"ד מה שהיה כבר הוא, שאם יאמר לך אדם שאלו לא חטא אדם הראשון וכו' היה חי וקיים לעולם, לא קאי על אדם הראשון רק על אדם המדבר, ר"ל שאותו אדם בא להתרעם על אדם הראשון שאלו לא חטא אדם הראשון היה חי לעולם, ועל ידו יהיה מוכרח למות, ואין זה בלשון תימא כלל ומיושבים כל הקושיות, אמור לו וכו' כבר היה אליהו שלא חטא והיה חי וקיים לעולם, אם כן אין לו להתרעם על אדם הראשון, דלא יחטא ולא ימות רק יסתלק כאליהו, והוא פירוש נפלא בס"ד.
1
