ישמח משה, כי תצא י׳Yismach Moshe, Ki Teitzei 10
א׳מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח (דברים כה יט). הך לא תשכח הוא שפת יתר, דאם כן בכל מצות עשה לכתוב לא תשכח. ועוד קשה דכיון דכתיב זכור (דברים כה יז), ממילא דאין לשכוח, וזכור את יום השבת (שמות כ יט) יוכיח, דלא כתיב ביה לא תשכח. והנ"ל בזה על פי מ"ש בסוף פרשת בשלח הטעם על דאמר משה ליהושיע בחר לנו אנשים וכו' (שמות יז ט), ולא עשה משה כן בעצמו. וגם לפרש המדרש (שמו"ר כ"ו ב') אתם אמרתם היש ה' בקרבינו אם אין וכו' (שמות יז ז). ותורף הדברים משום שלא האמינו, באשר ראו דהשגחה גלויה משמש בדידהו, והיו מסופקין אולי הוא בהטבע דהיינו בהשגחה מסותרת, לכך בא הכלב וכו'. וכעת אוסיף נופך, כי עמלק כשפן גדול היה, ובא בכח כשפים כמבואר בירושלמי (ר"ה פ"ג ה"ח). והנה כשפים אינה מועילין רק אם מתנהג בהשתלשלות הכחות מעילה לעלול ומעלול לעלול עד המערכת, ומהמערכת נשפע על העולם דהיינו הפמליא של מעלה, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין דף ס"ז:) גדולים כשפים שמכחישין פמליא של מעלה. אבל השגחה גלויה שהוא בלי ממוצע, אין חכמה לנגד ה', ולכך אמרו (סנהדרין ס"ז ע"ב) שאני ר' חנינא דנפיש זכותיה, דצדיק כזה הנדבק ב"ה, מתנהג על ידי הקב"ה בעצמו, והבן. אם כן על ידי שאמרו היש ה' בקרבנו וכו', מדד להם כמדתם והיה כח לעמלק, לכך הוצרכו למלחמה ואף על פי כן הושיען רק בהשגחה מסותרת, והיינו שלא כשורות התורה שהוא למעלה וקודם הטבע. ועל פי זה יש לומר גם כן המדרש (תנחומא בשלח סי' כ"ה) ויבא עמלק (שמות יז ח), לפי שבטלו ישראל מדברי תורה. דר"ל שבטלו מדברי תורה שהוא למעלה מהטבע, על ידי שאמרו היש ה' בקרבינו וכו', והבן. והנה כל עניני מחיית עמלק אחר כך, היה הכל מכוסה בטבע, כמו בימי שאול ובימי מרדכי, ולא נגמר אז לפי שתחת הטבע יש לו כח גדול, רק לעתיד לבוא כשיתגלה כבוד ה', יתעקר עם שורשו, כי אין לו שורש רק תחת השמים, דהיינו תחת הטבע. והנה זה תולה אם אנו דבקין בהשי"ת ואין אנו שוכחין כלל, אז תחת הסיבה הראשונה יתעלה אנן, ולא תחת הפמליא, אז בנקל למחות זרעו. וכבר פירשתי הפסוק (לעיל פרשת ראה ד"ה מדרש) (דברים ח יט) והיה (לשון שמחה) אם שכוח תשכח את ה' וגומר. כלומר שכל כך תזכור תמיד את ה', עד שיהא שכוח מאתך ענין שכחת ה', והבן. ועל פי זה יתבאר מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים דייקא, ר"ל מתחת הטבע, לא תשכח, ר"ל האומר במקום אחר שלא תשכח את ה' אלקיך, ואז תוכל למחות זכרו לגמרי שלא יהא לו שריד ופליט, והבן.
1
ב׳ועוד יש מקום אתי גם כן לבאר המדרש (פרקי דר"א פמ"ד) כתיב (שמות כ יט) זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב (דברים כה יז) זכור את אשר עשה לך עמלק, הא כיצד זה זכור לקדשו ולענגו, וזה זכור להשמידו ולאבדו. דנ"ל לתרץ קושיא זה שכתבתי למה בזכירת עמלק כתיב (דברים כה יט) לא תשכח נוסף על זכור וכו', דהוא אזהרה יתירה וכפולה, ובזכור את יום השבת לא כתיב לא תשכח, ונהפוך הוא דודאי אזהרת עמלק אינו חמור כל כך כמו זכירת השבת. והתירוץ דזכירת השבת הוא דבר שאין מנגד להטבע, דהוא לקדשו במנוחה ואדם רוצה במנוחה ולענגו והטבע נוטה לזה, ולכך אין צריך לאזהרה כפולה. ובעמלק להשמידו ולאבדו ר"ל מעולל עד יונק משור עד שה, והוא מנגד להטבע ובפרט לעם ה' אלה רחמנים וכו', לכך צריך להזהרה כפולה כנ"ל, והן הן דברי המדרש, והבן.
2
ג׳עוד יתבאר זכור את אשר עשה לך עמלק כו' (דברים כה יז), והיה בהניח ה' אלקיך כו' תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח (דברים כה יט). עיין בספר גאולת ישראל ונופת צופים, מ"ש בשם הצדיק המנוח מו"ה אהרן מזיטאמר ז"ל מה שאמר בפירוש הפסוק הנ"ל, בשם רבו הגאון החסיד מוהר"ר לוי יצחק זצוק"ל, ותורף דבריו שיש לכל אדם מישראל להאנח בשברון לב על שפלות ישראל דלותם, והם נעים ונדים וגולים והם ביד אויביהם ושונאיהם כחומר ביד היוצר, ובכל פעם גוזרים עליהם גזירות קשות ורעות ואין להם מנוח. על כן ראוי לכל אחד לשוב בתשובה שלימה, כדי שיתבררו כל הניצוצי קודש מתוך הטומאה והקליפה, וממילא ישיבינו לארצינו וישוב לשוש עלינו לטוב כאשר שש על אבותינו. ועדיין זו לא עבודה לשמה הוא, רק עיקר לשמה הוא שיאנח לבינו רק על גלות השכינה ועל שמו הגדול המחולל בין האומות, וכל העבודה רק שיתגדל ויתקדש שמו הגדול בכל העולמות, רק בתחילה אינו יכול להתחיל לעבוד בבחינה זו, כי אין לבו ברור וזך כל כך שיעבוד בבחינה זו באמת, וצריך להתחיל בעבודה בבחינה ראשונה, ואחר כך מתוך שלא לשמה בא לשמה ובא לעבוד בחינה שניה. ועל פי זה מבאר מתחלה זכור את אשר לך עמלק, לך דייקא, (דברים כה יח) אשר קרך בדרך כו', והיה בהניח כו' תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, ר"ל תמחה את זכר עמלק משום שעשאך תחת השמים, ר"ל שעשה מסך המבדיל בינך לבין אביך שבשמים והיינו לשמה, עד כאן תורף דבריו. והנה מה שפירש תחת השמים שעשאך תחת השמים, הוא קצת דחוק והעיקר חסר. והנ"ל לפרש באופן אחר על פי דבריו, והנה בלא זה קשה לי, הלא ציוה ית"ש זכור את אשר לך עמלק והוא אחד מתרי"ג מצות כנודע, ואחד מי"ג עקרים הוא ששום מצוה לא יבטל לעולם. והנה היה נ"ל אף אחר שימחה זרעו, מכל מקום מצוה עלינו לזכור מה שעשה לנו עמלק כדי להודות ולהלל לשמו ית"ש על שהצילנו מהם ועשה בו נקמה ומחה זרעו, ואם כן המצוה לא יבטל לעולם כמו הזכרת יציאת מצרים, כן היה נ"ל לומר. אבל מאחר שנכתב בתורה הקדושה תמחה את זכר עמלק, הרי משמע שימחה זרעו ולא יזכר ולא יפקד עוד, ואם כן הרי מצוה זכור כו' בטל, והרי קיימא לן דשום מצוה לא יבטל, ובאמת קשה מאד כל זה האיך מצוה על שני הפכים בנושא אחד, דמצוה זכור כו', ומצוה שימחה זכרו ולא יזכר. ועוד קשה למה לי הנך שני תיבות מתחת השמים, הלא באמרו תמחה את זכר עמלק די. ועוד קשה למה לי הנך שני תיבות לא תשכח, הרי כיון שצוה זכור, ממילא דלא ישכחו. והנ"ל בזה, דודאי עמלק עשה בשני בחינות רעות גדולות. א', מה שעשה לישראל בעניני עולם הזה שהוא הכל תחת השמים, משל לאמבטי רותחא כו' (ילקו"ש רמז תתקל"ח), וחתך מילתן כו' (תנחומא תצא סי' ט'). ב', שעל ידו השם כו' איננו שלם והכסא איננו שלם (תנחומא תצא סי' י"א). והנה כעת שהגשמיות גובר, שענין אלקות מכוסה ונעלם והגשמיות מורגש, עיקר הכאב היינו מה שמרגישין, אם אמר יאמר שעיקר הכאב מה שמחייב השכל שהוא עיקר, מכל מקום הוא רק דבר שפתים מן השפה ולחוץ, ובאמת הלב מרגיש יותר מה שהוא מורגש. רק לעתיד כי יעבור רוח הטומאה, ואם חרבה זו מלאה זו כי זה לעומת זה עשה אלקים, ואז ונגלה כבוד ה' ויתמלא כבוד ה' את כל הארץ, אז לא ירגישו רק מה היה עיקר הכאב, ועל זה יתנו שבח והודיה שהסיר אותו הכאב. והכי פירושא דהאי קרא כעת זכור את אשר עשה לך עמלק, לך דייקא, כי כעת באמת עיקר הזכירה היא רק זה, וה' אוהב אמת, והיה בהניח מכל אויביך שהוא הסט"א וגונדי' דיליה, אז תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, דהיינו שלא תזכור כלל הבחינה של תתח השמים, רק מעל השמים זכור תזכור. וחזר הפסוק לפרש את עצמו, שלא תטעה לומר דפירושו הוא שתמחה זרעו ולא יזכר ולא יפקד ויהיה שכוח מעיקרו כאלו לא היה מעולם בעולם, לזה אמר לא תשכח, כי המצוה לא יתבטל רק שלא תזכור הבחינה של תחת השמים, רק את הבחינה של מעל השמים, ועל זה תתן לעולם שבח והודיה למקום ב"ה וב"ש ויתמלא שמו וכסאו במהרה בימינו אמן.
3
