ישמח משה, כי תצא ט׳Yismach Moshe, Ki Teitzei 9
א׳זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כה כז), בפרקי דרבי אליעזר (פרק מ"ד (פרקי דר"א פמ"ד)) הובא בספר עטרת שלמה פרשה זו, כתיב (שמות כ ח) זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב זכור את אשר עשה לך עמלק, הא כיצד, אלא זה זכריהו לקדשו ולענגו, וזה זכרהו להוממו ולאבדו וכ'. והנ"ל בזה, דהא בספר החינוך בפרשה זו מצוה תר"ד במצות למחות זרעו של עמלק כתיב וז"ל: וזאת מן המצוה המוטלת על הצבור, וכענין שאמרו רז"ל (סנהדרין כ' ע"ב) שלש מצות נצטוו ישראל וכו', ובאמת כי גם על כל יחיד וכו' ובא לידו אחד מזרע עמלק וכו'. והנה בהגהת מהמשנה למלך כתב עיין לעיל סימן תכ"ה. וכוונתו כמו דשם במצות הריגת שבעה עממין, כתב ועובר על זה ובא לידו אחד מהם וכו', עיין שם. ור"ל דהוא הדין כאן נמי הוי הדין כן, כן הוא כונת המשנה למלך. אבל בהרמב"ם בהלכות מלכים פרק הלכה ד' כתב, מצות עשה להחרים ז' עממין וכו', וכל שבא לידו אחד מהן. ובהלכה ה' (רמב"ם הלכות מלכים פ"ה ה"ה) שם כתב וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק וכו', ולא כתב כלל וכל מי שבא לידו אחד מהן וכו', נראה ברור דמחלק בין מחיית עמלק ובין הריגת ז' עממין. והדין עמו, דבשלמא ז' עממין דכתיב בהו (דברים כ טז) לא תחיה כל נשמה, ופירושו שלא נחיה אחד מהן, כמ"ש הרא"ה בסימן תקכ"ח, ור"ל דעל כל נשמה ונשמה בפני עצמו קאי הלאו דלא תחיה, מה שאין כן העשה דמחיה דלא הוי מצוה רק למחות זכרו של עמלק, ואם כן כל כמה דלא נוכל למחות זכרו, לא הוי המצוה כלל להרוג. וראיה ברורה לדבר, דהא שם בהלכה ד' דקדק הרמב"ם וכתב, וכל מי שבא לידו אחד וכו', עובר בלא תעשה. קשה דפתח בעשה, ומסיים בלא תעשה, וראוי היה לומר עובר בעשה דהחרם וכו' (דברים כ יז), ובלא תעשה וכו'. אלא ודאי דסובר דאין בזה עשה, דהחרם משמע כליה דוקא ולא על אחד מהן, וכמו שנאמר (דברים ג ו) החרם כל עיר וכו', וזה ברור. ובאמת הרא"ה שם במצוה תכ"ה כתב בהריגת ז' עממין, דאם בא לידו אחד, בטל העשה וגם עובר בלא תעשה, דהוא אזיל לשיטתו, אבל הרמב"ם ודאי אינו סובר כן. ונראה לכל זה כיון הגאון בעל משנה למלך בהגה"ה הנ"ל שכתב ועיין לעיל סימן תכ"ה, ר"ל דאזיל לשיטתו דכתב דעובר בעשה דהחרם תחרימם, אם כן הרמב"ם דלא כתב שעובר בעשה, אם כן גם כאן אין המצוה על אחד מהן, וזה ברור ונכון. ובאמת משמע כן מהגמרא ומקרא, מדתלא מחיית עמלק בתר מניית המלך, דהוא מצוה שעל הצבור. ובאמת קשה על הרא"ה בספר החינוך, דאם כן אם יפגעו שני אנשים כשרים וצדיקים ביער מזרע עמלק במקום שודאי להם שאין רואה, יהיו מחוייבים להרגו, ואם לאו עוברים בעשה אתמהא, הלא לא ראינו ולא שמענו מאבותינו ורבותינו ואבות אבותינו שיהיו חוששין על זה, ולא חזינן לרבנן קשישאי דעבדי הכי אף במקום שמצוין זרעו של עמלק. ואין לומר דקושיא זו קשה גם כן על הרמב"ם בז' עממין, זה אינו, דהלא כתב הרמב"ם שם דנשכח זכרם, וכמ"ש הרא"ה בספר החינוך שם בסימן תכ"ה דדוד הרג והשחית כולם, ולא נשארו רק מתי מספר ונתפזרו ונטבעו בין האומות עד שלא נודע זכרם, עיין שם. אבל העמלקים בהרבה מקומות הם מצויים מאד, וזה ברור לדעתי כשמש. והנה לכאורה קשה דהלא כתיב זכור וכו' לשון יחיד, כמו זכור את יום השבת, ושם כל יחיד ויחיד מחויב בדבר אף אם הוא לבדו בין הגוים. לא קשה מידי, דזה למד מענינו, וזה למד מענינו, דזה זכור לקדשו על היין (פסחים ק"ו ע"א), ושייך לכל יחיד ויחיד. וזה זכור להשמיד ולאבד זרעו, להשמיד דייקא זרעו דייקא, דהיינו כל הזרע, וזה אי אפשר ליחיד, וזה דברי המדרש ודוק היטיב.
1
