ישמח משה, כי תצא ה׳Yismach Moshe, Ki Teitzei 5
א׳משנה במסכת ערכין פרק ג' (דף י"ד ע"ב) באונס ומפתה להקל ולהחמיר כו', כיצד אחד שאנס ופיתה את גדולה שבכהונה ואת הקטנה שבישראל, נותן חמשים סלעים. במוציא שם רע להקל ולהחמיר, שהמוציא שם רע על גדולה שבכהונה ועל הקטנה שבישראל, נותן מאה סלע. נמצא האומר בפיו חמור מהעושה מעשה. וקשה מה שמסיים המשנה נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה, הא מן התורה הקדושה גופה מוכח כן, ועיין מ"ש בזה הספר בנין אריאל, דמן התורה גופא הוה אמינא דהא דמשלם מאה כסף, משום דרצה להפסיד לה חמשים כסף שהם דמי כתובתה כסברת רמב"ן, לכן משלם כפל מאה כסף. ואונס ומפתה דהפסידה מנה, דהא עדיין יש לה מנה, לכך נותן לה חמשים כסף שהם כפל. אבל מן המשנה מוכח שפיר, דהא תנן בכתובות (י"ב ע"א) בית דין של כהנים היה גובין לבתולה בת כהן ד' מאות זוז. ולפי זה אי אפשר לומר כסברת רמב"ן, דמכל מקום אין החשבון מכוון, אלא ודאי דאומר חמור מן העושה מעשה, דאומר בפיו נותן לגדולה שבכהונה כמו שהפסיד, ועושה מעשה נותן פחות מה שהפסידה, ודוק ועיין שם. ועל דברי בנין אריאל קשה, דהא מבואר בכתובות י"ב ע"א דהתקנה ראשונה של כהנים, היה לאלמנה מאתים, אם כן אין כאן אומר בפיו חמור גם בכהנים, והבן. ואף שלתקנה אחרונה אתי שפיר, מכל מקום אין סברא לומר שבעת נתינת התורה כבר היה התקנה אחרונה, והתקנה הראשונה השנויה בברייתא יהיה קודם שנאמרה הפרשה ולא אחר כך, והבן.
1
ב׳והנה על פי דברי בנין אריאל, נ"ל קושיות התוספת בכתובות (דף י"ב ע"א) בתוספת ד"ה שתי תקנות, עיין שם מה שכתבו. וליכא למימר נמי דמעיקרא כי תקינו רבנן לבתולה ארבע מאות, תקנו נמי לאלמנה מאתים. דיראה המעיין דקושיא זו עצומה היא, דלמה ליה למימר דמעיקרא תקינו מאתים וחדא חזרה הוי, נימא דמעיקרא תקינו מאתיים וחדא חזרה הוי. ותירוץ התוס' הוא דוחק, דלמה לא נימא דכהנים נהגו כבוד וסלסול בעצמן באלמנה כמו בבתולה. ולדברי הבנין אריאל אתי שפיר, דודאי בשעת מתן תורה לא הוי על כל פנים רק התקנה ראשונה, אם כן אם נימא דהתקנה הראשונה הוי לאלמנה מאתים, אם כן לא מוכח דהאומר בפיו חמור כו', דהא בשניהם הוי בכהנים כפי ההיזק, ואם כן קשיא מתניתין דתנן נמצא האומר בפיו חמור כו' דלא מוכח מידי, ועל כרחך צריך לומר דתקנה ראשונה היה לאלמנה מנה, ואתי שפיר. ונמצא קשיא הברייתא, ועל כרחך צריך לומר דחזרו ותקינו לאלמנה מאתיים משום זלזול. והמשנה דכתובות קודם התקנה השניה, ואם כן קשיא הא חזינן עכשיו דלית להו כמ"ש התוספות שם בכתובות, ועל כרחך צריך לומר דחזרו ותקינו לאלמנה מנה, והבן. רק דקשה לי על דברי הבנין אריאל דהיה להתורה להשוות מדותיה, ולמה בבתולת ישראל חייבה כפל באונס ומפתה ובמוציא שם רע, ובבתולה בת כהן יהיה באונס ומפותה פחות ממה שהזיק, ובמוציא שם רע רק כפי ההיזק. ואין לומר דהתורה השווה מדותיה, וכיון דעל פי רוב דהיינו בבת ישראל הוי כפל, שוב לא רצתה התורה לחלק והשוה מדותיה דגם בבת כהן כן, אף דאינו רק כמו שהזיק או פחות ממה שהזיק, והיינו דברי המשנה באונס ומפותה להקל ולהחמיר, ובמוציא שם רע להקל ולהחמיר, דתורה השוה מדותיה. דאם כן הדרא קושיא לדוכתא דאינו מוכח דאומר בפיו חמור כו', דלאו משום חומרא דאומר בפיו הוא, רק משום דתורה השוה מדותיה, ובבת ישראל הוי כאן וכאן כפל. ואין לומר דבאמת כונת המשנה אינו משום חומרא דאומר בפיו, שהעונש גבי דידה ראוי להיות יותר גדול מעושה מעשה, רק דהכי פירושו, נמצא אומר בפיו דהיינו מוציא שם רע, חמור מן העושה מעשה דהיינו אונס ומפתה יהיה הטעם מה שיהיה, דאם כן הדרא קושיא לדוכתא דעל התורה ראוי לומר דמוציא שם רע מאה, ואונס ומפתה חמשים יהיה הטעם מה שיהיה, ומה בכך דהטעם הוא כדברי הרמב"ן, אלא ודאי מדתלי דוקא בהא דלהקל ולהחמיר, שמע מינה דכוונת המשנה להוכיח דאומר בפיו, חמור בעצם ענשו יותר גדול מעושה מעשה, אם כן הדרא קושיא לדוכתא כמ"ש. על כן נ"ל לפרש באופן אחר המשנה דאומר בפיו הנ"ל, בהקדים מה שאמרתי על הרש"י דב"ק ג' (, ד"ה), והיוצא מזה דכתובה של בתולה דאורייתא וכתובת אלמנה, אינו מן התורה כלל. ועל פי זה יתבאר המשנה הנ"ל, דאלולי הא דלהקל ולהחמיר, לא היה מוכח דהאומר בפיו חמור, דהוי אמינא דהתורה חייבת כפל בשניהם הנהוג דאף דכתובת אלמנה אינה מן התורה, מכל מקום היה נהוג כתקנת חכמים אחר כך, או דהתקנה היה אז תיכף. אבל השתא דתנן להקל ולהחמיר, ואם התורה חייבה הכפל כפי הנהוג, אם כן גם בבתולת כהן ראוי להיות כן, אלא ודאי דהתורה לא חייבה רק כפי דין תורה, ולא השגיחה על הנהוג, והדין תורה בבת כהן וישראל שוה, וכיון דהתורה לא פקדה רק על דין תורה, אם כן באונס ומפתה לא הוי רק כפי ההיזק, דהא בעולה אין לה כתובה מן התורה כלל, ובמוציא שם רע הוי כפל כמ"ש הרמב"ן, אם כן שפיר מוכח דהאומר בפה חמור, ודוק כי נכון הוא בס"ד.
2