ישמח משה, קרח ג׳Yismach Moshe, Korach 3
א׳ברש"י (במדבר טז א, [ד"ה ודתן]) הלבישן טליתות שכולן תכלת וכו', עיין שם. והוא תמוה אם לא האמינו לתורת משה, מה ענין זה להכהונה. ועוד הלא כבר כתיב (שמות יד לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ובפרט שבשעת מתן תורה הבטיח השי"ת ואמר וגם בך יאמינו לעולם (שמות יט ט), ואיך ישוב ריקם אחר זמן מועט מאותו הדור השומעים בדברו ית' עמו, דעליהו קאי וגם בך יאמינו לעולם, והבן. וגם לפרש הפסוק (במדבר טז ג) רב לכם, דמה זו טענה הלא גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם, ותשובת משה (במדבר טז ט) המעט מכם גם כן תמוה, כי הם לא אמרו שיתן להם הכהונה, רק אדרבה שגם לעצמם לא יטלו כי כל ישראל שווין, ואם כן מה זה תשובה. והנ"ל בזה דקרח עירער על הכהונה באמרו דמשה מלך ואהרן כהן מטעם שהם בני עמרם הבכור, כמבואר במדרש תנחומא (במדבר סי' י"ז) כי לוי נבדל להקדישו מעת הולדו, כמבואר במדרש דברים רבה (והובא ברש"י בפרשת ויצא על הפסוק (בראשית כט לד) על כן קרא שמו לוי) עיין שם (ד"ה קרא). ועיין שם בתרגום יונתן. וידוע דקהת ירש כל המדריגות, דשמא גרם לשון אסיפה, כמו שפירש רש"י בפרשת ויחי על הפסוק (בראשית מט י) ולו יקהת עמים עיין שם (ד"ה ולו), ור"ל שנאספו בו כל המדריגות. והנה עמרם בא עליו בתורת ירושה, כי הבכור יורש הגדולה כמבואר בגמרא (פרק קמא הנושא, יבמות דף ק"ג ע"ב), ומה שאמרתי שם על אמרו צריכא לך ולמטלעתך, (מובא לעיל פרשת תולדות ד"ה ודאתאן עלה). והנה מבואר בתשובת הרשב"א סימן ז', והובא באו"ח בהגהת רמ"א סוף סימן נ"ג, סעיף כ"ה) דהבן קודם בכל המינוים, דהיינו המינוים הג"ה וז"ל שם: לכאורה הוא תמוה דכמה רשעים עמדו בעולם, ולמה לא נאמין. ונ"ל דהכי פירושו, דלמה יענשהו השי"ת כמו שמבואר באפו ובחרונו וגו' (תהלים ב ה), כלום יש כאן עבד שמורד ברבו, הלא הוא מוכרח כיון שכבר נאמר על פי נביא, אף אתה תשיב לו מאבשלום כלום יש כאן בן וכו', הלא כבר נאמר לו על פי נביא (שמואל ב' יב יא) הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך, ואם כן מוכרח היה, ואף על פי כן כבר ראינו שנענש. אלא ודאי דהתירוץ הוא אלא הוה, דהיינו דהוה גם בנים אחרים ואין אחד מהן מוכרח, הכי נמי הוי הרבה ששמם גוג. ועוד הלא אמרו רז"ל (סנהדרין צ"ד ע"ב) בקש סנחרב לעשות גוג, אם כן נ"ל דשם הנ"ל הוא על שם המאורע מאיזה טעם, ודו"ק עד כאן. הולכים בתורת ירושה, ועיין במגן אברהם בשם הרשד"ם ובשם עשרה מאמרות מאמר חקור דין חלק ב' פרק (ט"ז) [י"ט], דבכתר תורה אינו כן מדין תורה, רק מהלל ואילך נהגו כך, עיין שם. והנה קרח טען כי כתר כהונה שהיא עבודה לשמים, ראוי להיות כמו כתר תורה. אבל האמת אינו כן כי כתר כהונה הוא בירושה, כמו שמבואר בתשובת הרשב"א שם אף לכהן גדול, שנאמר (ויקרא ו טו) והכהן המשיח תחתיו מבניו, וכמו שמבואר בעשרה מאמרות בשם הספרי והתורת כהנים, עיין שם. ואמר לפי גבהות רוחו שאם אינו בירושה, הוא ראוי יותר מאהרן מצד עצמו, כי היה חכם מאד וצדיק בעיניו, ועינו הטעתו כאמרם ז"ל (במ"ר פי"ח ח'). והנה אם כתר תורה היא בירושה כמאמר הפסוק (דברים לג ד) לנו מורשה, ודאי דלא היה מקום לטענת קרח. ועל פי זה יתבאר, בהקדים מ"ש בפסוק (תהלים קמ"ז) מגיד דבריו ליעקב. בהקדים ליישב הלכות ארץ ישראל שהביאו הרא"ש ריש חולין, שחט ולא בירך שחיטתו פסולה, דאמאי נפסל משום זה, הלא הברכה אינו מעכב בשום מקום, ומ"ש הרא"ש דאותו הגאון כתב חומרות מדעתו, ח"ו שיעיד שקר לומר כך אמר רבינו יהושע מפי משה מפי הגבורה. והנ"ל דעל כל פנים משמע מכאן דברכת המצות שהוא רק מדרבנן, הוא תקנות משה. ולפי זה יש לומר שפיר דלאחר שתיקן משה, אמר יהושע מפי משה מפי הגבורה דשחיטתו פסולה מדין תורה ממש, בהקדים ליישב תשובת הרמב"ן שהביא החו"מ בסימן ע"ה, אם ראובן תבע את שמעון גזלתני, דאין להשביעו, דלפי דבריו חשוד הוא, עד כאן. והוא תמוה לכאורה, דהא מסקינן בש"ס ב"מ (דף ה' ע"ב) דלא אמרינן מיגו דחשיד, ומ"ש זה מכל הנתבעין היכי דלא שייך אשתמוטי, ועיין שם בבית יוסף. והנ"ל בזה, דעיין בתוספת שם בב"מ (דף ה"א ע"ב) בד"ה דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתו, וז"ל: נראה דהיינו טעמא משום דשבועה חמורה וכו', ואם תאמר אם כן אמאי גזלן פסול לשבועה דאמר שכנגדו נשבע ונוטל, (וי"ל דגזלן לא פסול לשבועה אלא מדרבנן, ולעדות הוא דפסול מדאורייתא, משום אל תשת רשע עד, שמות כג א). ויש מפרשים בשם הר"ר יהודה חסיד, הא דחשיד אממונא כשר לשבועה, משום דשמא על ידי שבועה יפרוש מגזל. אבל גזלן ודאי, כמו שממון אינו פורש, הוא הדין משבועה, עד כאן. והוא תמוה לכאורה, דאי חמירא לאינשי שבועה, אם כן אפילו גזל ודאי נמי לא. ואי לא חמירא, אם כן נימא ממה נפשך, אם האמת אתו, למה ישבע, ואם חשיד אהא חשיד נמי אהא, ואין לומר דבספק אמרינן שמא מלוה ישינה יש לו עליו, ובודאי אין ספק מוציא מידי ודאי כמ"ש התוספת שם (דף וא"ו ע"א) ד"ה ספק מלוה ישינה עיין שם, דאם כן היינו תירוץ אביי. אבל הנ"ל בזה, דהא קשה מהיכי תיתי נימא מיגו דחשוד וכו', הלא קיימא לן מומר לדבר אחד, לא הוי מומר לכל התורה כולה, וכן חשוד לדבר אחד, אינו חשוד לדברים אחרים, כמבואר בריש חולין (ד' ע"ב) וביו"ד סימן ב' וסימן קי"ט. אך הלא הט"ז בסימן ב' סעיף ג' ביו"ד (ס"ק) הקשה קושיא עצומה עיין שם. והנה הנקודות הכסף והתבואות שור תירצו, דהחשוד בדבר אף אם יתלוה אליו עוד דבר חמור באותו דבר, יעשה דכבר יצרו תקפו בזה, עיין שם. והשתא אתי שפיר הא דמיגו דחשיד וכו', והיינו דוקא היכא דכבר נכשל בהקל, אבל היכא דעדיין לא נכשל, אדרבא י"ל דמשום החמור יפרוש מהקל, והוא ממש דברי הר"ר יהודה חסיד הנ"ל, וזה ברור ונכון מאד. ועל פי זה אתי שפיר דברי השו"ע ביו"ד (סימן א' סעיף י"א) בהטילו הקהל חרם וכו', דהא החשוד על החרם אינו חשוד על השחיטה, ועיין בתבואות שור דמכשיר בה"מ דאם לא פסלו בפירוש שאר שחיטות, אבל בשולחן ערוך משמע דבכל ענין שחיטתו אסורה, ולפי הנ"ל אתי שפיר, ודוק. ואף דכתבו התוספת במסכת חולין (דף י"ד.) בסוגיא דהשוחט בשבת (ד"ה השוחט), דבאותו שחיטה לא נעשה בה מומר. היינו לענין לפסול שחיטתו כדין שחיטת מומר אף באחרים רואין ששחט שפיר, אבל שיהיה חשוד שלא להאמינו, ודאי דאינו נאמן כיון דכבר עבר על החרם באותה שחיטה. ולפי זה אם תיקן משה שלא ישחוט בלא ברכה ועובר על תקנתו, ודאי לא גרע מעובר על חרם הקהל באותה שחיטה, דהוי חשוד לאותו דבר, וזה כונת הלכות ארץ ישראל דפסול כדין חשוד לאותו דבר, ובמקום דכשר בחשוד לאותו דבר, כשר גם כאן, וזה ברור לדעתי לפסק הלכה, היכי דשחט במזיד בלא ברכה, הוי כחשוד לאותו דבר. על כל פנים היוצא מזה, דברכת המצות משה תקנם. והנה ברכת התורה הוא מן התורה, דנלמד מכי שם ה' אקרא (דברים לב ג, ברכות כ"א ע"א). והנה הגמרא מנחות (דף מ"ב ע"א) ר' נחמן אשכחיה לר' אדא בר אהבא וכו', עד קסבר רב חסדא כל שכשר בנכרי אין מברכין עליו, כל שפסול בנכרי מברכין עליו, ועיין שם ברש"י (ד"ה כל מצוה) הטעם שלא יתכן לומר אשר קדשנו במצותיו וציונו אם נכרי יכול לעשותו, עד כאן עיין שם. וידוע דבמסכת סנהדרין (דף נ"ט.) איכא פלוגתא, חד אמר נכרי העוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, וחד אמר חייב מיתה. ועל פי יובן הפסוק מגיד דבריו ליעקב וגו', ר"ל שנתן לישראל התורה, (תהלים קמז כ) לא עשה כן לכל גוי וגו' דהם מוזהרים עליה, על כן הללויה דכל שפסול בנכרי מברכין עליו, והבן.
1
ב׳ועל פי זה יובן האל תקרי, אל תקרי מורשה אלא מאורשה (ברכות נ"ז ע"א), כי ידוע מגמרא סנהדרין (דף נ"ט.) דלמאן דאמר מורשה, מגזל קגזיל והוי בכלל גזל, לכך לא נחשב למצוה בפני עצמו. והיינו אל תקרי מורשה, ר"ל שאין אתה יכול לקרות מורשה, שמורה דהעובד כוכבים ומזלות חייב מיתה על העסק בתורה, אלא אם אתה אומר מאורסה דהתורה כמאורסה, כמו שדרשו רז"ל מה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה אף תורה בלא ברכה אסורה ללומדיה, אז יתכן דעכו"ם אסור לעסוק בה, ולכך בעי ברכה. אבל אם אין אתה אומר שהתורה מאורסה, ר"ל שאתה אין מברך על התורה, אם כן אין אתה יכול לקרות מורשה, דהא על כרחך צריך אתה לומר דמותרת לעובד כוכבים ומזלות כיון דלא בעי ברכה, והבן כי נכון הוא בס"ד. ועכשיו נשים לב, דיש לפרש הפסוק הנ"ל (פרשת ברכה) תורה צוה לנו משה וגו', בתרי אנפין. או שנפרש דמורשה קהילות יעקב, הכונה לכללות ישראל היא בירושה, לאפוקי עכו"ם דחייב מיתה דמגזל קא גזל, אבל בקהלת יעקב עצמו אין מינוי כתר תורה בירושה והכל שווין בה. ויש לומר גם כן ההיפך, דמורשה קהלת יעקב, היינו דבקהלת יעקב היא מורשה לענין מינוי דכתר תורה, אבל הלימוד לכל מצוה, וגם לעכו"ם שרי ומצוה עושה. ועל כן המאן דאמר דסובר דנכרי ועוסק בתורה הוי ככהן גדול, מפרש לקרא דמורשה קהלת יעקב כמ"ש. היוצא מזה דהפסוק הנ"ל דמורשה קהלת יעקב, יתפרש לאחד משני פנים, או לאסור הלימוד לנכרי, או לומר דמינוי כתר תורה בירושה. נמצא לפי זה זה תולה בזה, אם אמרינן דנכרי שרי לעסוק בה, אם כן על כרחך מינוי כתר תורה בירושה, ואם אסור לעסוק בה, אם כן אין מינוי כתר תורה בירושה, דמנין לנו כיון דאין מקרא הכרע, דהקרא מורה על איסור העסק בתורה לנכרי, אם כן ממילא ראוי לומר ממדבר מתנה, וכל ישראל שווין בה, ומי שהיא ראוי יותר מצד מעלת עצמו, ינחילנה כנ"ל.
2
ג׳והנה ידוע מהריטב"א פרק קמא דעירובין (דף י"ג ע"ב), דכל דבר שהיא פלוגתא, לא נמסר בהחלט ובירור דעת אחת, מה שאין כן מה שאין בו פלוגתא. ולפי זה יתכן לומר דהא אין מברכין על עשיית ציצית, אין בו פלוגתא רק בפשיטות משמיה דרב היה ברור הדבר אז לקרח, דהא כבר כתבנו דהברכות כבר נתקנו בימי משה, אבל אם העשיה כשר בנכרי או פסול, דפלוגתא היא כדאיתא שם במנחות (דף מ"ב ע"ב) אתון אהא מתניתו לה, אנן הכי מתנינן לה אמר רב יהודה אמר רב ציצית שעשאו נכרי כשר, דכתיב (במדבר טו לח) דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית, יעשו להם אחרים, עיין שם. אם כן י"ל דגם קרח היה מסופק בו, וצריך היה להוכחה להכריע, וכן בהא דפליגי אם נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, או חייב מיתה, גם כן היה מסופק בו והיה צריך להוכחה להכריע. ועכשיו נחזי אנן, דאם אמרינן בני ישראל מודרש לפסול ציצית שעשאן נכרי, אם כן קשה על מה אין מברכין על העשיה, וצריך לומר דהעשיה לאו מצוה כלל, דהא קיימא לן (מנחות מ"א ע"א) דציצית לא הוי חובת גברא שיהיה מחויב ללבוש בת ד' כנפות בציצית, וגם לא חובת מנא, דכלי קופסא פטורין אף אם המה בני ד' כנפות, ואין המצוה רק אם לובש בת ד' כנפות, מחויב שיהיה בו ציצית, אם כן העשיה עצמה אינה עצם המצוה, דהא אם ירצה שלא ללבשו אין בו מצוה, רק הא דפסול בעכו"ם שעשאו הוא מגזירת הכתוב, אם כן נכון שאין מברכין על העשיה דלאו מצוה הוא, וגם זה הכלל דכל שכשר בעכו"ם אין מברכין עליו, אינו מוכח מכאן, והבן. אבל אם יהיה לנו הוכחה דהעשיה מצוה, על כרחך צריך לומר דהא דאין מברכין על העשיה, היינו משום שכשר בנכרי מגזירת הכתוב וכאידך לישנא דרב, וכל שכשר בנכרי אין מברכין עליו. והנה הדעת נותן דאם העשיה הוי מצוה, יתכן דבעינן שנעשה לשם מצוה, וגם עשיה דמינכר שהיא רק לצורך מצוה, דאינו נצרכת רק למצוה ולא לעצם המלבוש, מה שאין כן אם העשיה לאו מצוה, ודאי לא בעינן שיהיה עשיה לשם מצוה, רק כאשר ילבשנו יהיה כבר עשויה. והנה דעת לנבון נקל דהקל וחומר של שטות שעשה קרח מה חוט אחד של תכלת פוטר להטלית, טלית שכולה תכלת על אחת כמה וכמה, לא יתכן אלא אי אמרינן דעשיה לאו מצוה ולא בעינן העשיה לשם מצוה, מה שאין כן אם אמרינן דעשיה מצוה ובעינן עשיה לשם מצוה ולא לצורך לבישה, אם כן אף לפי שטותו אין מקום לקל וחומר, דהא אריגת הטלית היה לצורך לבישה ולא למצוה, ובכהאי גוונא גם החוט אינו פוטר.
3
ד׳ובזה מבואר דהלבישן טליתות שכולן תכלת ושאל זו חייבת או פטורה, וידע שישיב משה חייב, וכשהשיב משה כן, התחיל לדון קל וחומר של שטות, וכונתו דעל כרחך צריך לומר דעשיה מצוה, ואם כן בעינן העשיה לשם ציצית וליתא לקל וחומר זה, ולכך חייב הטלית שכולו תכלת בציצית כנ"ל. ואם כן לפי זה כיון דמוכח דהעשיה מצוה, אם כן קשה מאי טעמא אין מברכין על העשיה, ועל כרחך צריך לומר דכשר בנכרי, וכל שכשר בנכרי אין מברכין עליו, ולפי זה קשה מאי טעמא מברכין על העסק בתורה דהא ברכת התורה דאורייתא היא, ועל כרחך צריך לומר דנכרי העוסק בתורה חייב מיתה, דדרשינן מורשה קהילת יעקב על הכלל ונכרי מגזל קגזיל, ואם כן כיון דהקרא מורה על זה, אם כן אין הוכחה מכאן דמינוי כתר תורה היא בירושה, ואם כן מסתמא אמרינן דאינו בירושה וכל ישראל שוין בה דממדבר מתנה, ואם כן הוכיח מהא דטלית שכולה תכלת, הך דמינוי כתר תורה אינו בירושה, ובנה על היסוד הזה בנין שוא ותפל, דכתר כהונה שהיא עבודה לשמים הוי ככתר תורה. וזה אמרו רב לכם, דכתר כהונה הוי ככתר תורה ואינו בירושה, ושמא תאמר דמינוי כתר תורה עצמה הוי בירושה דהא כתיב לנו מורשה, לזה אמר לא כן, רק דפרושא דלנו מורשה הוא כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ר"ל על הכלל קהילת יעקב מדבר למעט הנכרי, אבל לא בקהלת יעקב עצמו לענין המינוי, ואם כן כיון דאינו בירושה, צריך לראות רק מי שראוי מצד עצמו, אם כן מדוע תתנשאו וכו', דאני ראוי יותר מצד עצמי. ואם כן השיב משה שפיר ובקשתם גם כהונה, וכך המשך הפסוק רב לכם, ושמא תאמרו בירושה דהא כתיב לנו מורשה אף בתורה, זה אינו רק כי כל העדה וגו', ר"ל על הכלל כולו נאמר כמ"ש, ואם כן מדוע תתנשאו, ואם כן דעתו הוא דכיון דאין כאן תורת ירושה, מצד עצמו הוא ראוי לאותו איצטלא. והשיב משה שפיר המעט מכם כנ"ל, והבן כי נכון הוא בס"ד.
4