ישמח משה, לך לך י׳Yismach Moshe, Lech Lecha 10
א׳וילך אברם כאשר דבר אליו ה' (בראשית יב ד). כבר עמדו המפרשים מה דמשנה מאמירה לדבור, דלעיל (בראשית יב א) נאמר ויאמר ה' אל אברם לך לך. ועוד דכאשר דבר אליו ה' הוא שפת יתר, דכבר נאמר ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'. והנ"ל בהקדים לפרש (בראשית יב ב) ואעשך לגוי גדול, דקשה וכי אברהם חשוד היה שלא ישמע למצות ה' בלי הבטחת שכר, והלא בעקדת יצחק לא הבטיחו בשום יעוד כלל ושמע לו. והנ"ל בזה, על פי המבואר דאמרו חז"ל (קידושין ל"ט ע"ב) שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. וכתבו המפרשים היינו דוקא מה שמחויב, אבל לא מה שהוא עושה יותר מן החיוב. ויצא להם זה מב"ק דף ט' ע"ב דמסיק שם הגמרא עד שליש משלו, מכאן ואילך משל הקב"ה, עיין שם בפירוש רש"י (ד"ה מכאן). ואף דאז בימי האבות עדיין לא קבלו התורה והוי הכל שלא בחיוב, מכל מקום הרי מבואר אצלי בדרוש (בפרשת יתרו בד"ה ומשה עלה) בשם מהר"ל מפראג זצוק"ל בספר תפארת ישראל פרק כ', דאברהם הוי כמצוה ועושה, משום דתורת חסד נקראת (משלי לא כו. עיין סוכה מ"ט ע"ב), ומפני זה אברהם שמדתו חסד ראוי מצד עצמו אל התורה, לכן קיים כל התורה כולה מעצמו שזה מדתו מעצמו הוא הטוב והחסד כידוע שהיה גומל חסד, ולכך אברהם שהיה מוכן לגמרי אל התורה וכאלו היה מצוה, ולפיכך כתיב אצלו (בראשית כו ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי, עד כאן דבריו. ועיין מה שכתבתי שם על פי זה בארוכה. והנה לפי זה יתכן דהיה חפץ השי"ת ליתן לאברהם טוב העולם הזה גם כן, וחייבה חכמתו ית"ש שלא להיות בחנם לאברהם אוהבו שלא להיות נהמא דכיסופא, ובשכר מצות אי אפשר דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, לכך אמר לו רק בדרך עצה ולא בצווי, כמו שפירש רש"י בפרשת שלח לך (במדבר יג ב) לדעתך, אני איני מצוה לך, והכונה כדי שיוכל לקיים גם כן מצות התלויות בארץ. והנה מה שהולך להביא עצמו לידי חיוב, על זה שכרו בעולם הזה דהא אינו מחויב בכך, והיינו שאמר לו השי"ת ואעשך לגוי גדול וגו', דעל הליכה זו תקבל בעולם הזה, והבן. ולפי זה פירוש רש"י בכאן להנאתך ולטובתך, בקנה אחד עולה עם מה שפירשתי על פי פירוש רש"י בפרשת שלח לך ודו"ק, ועל כן נאמר לשון אמירה, דאמירה לשון רכה ששייך יותר על בקשה ועצה, ודבור שהוא לשון קשה שייך טפי על צוי וגזירה שהאדון גוזר על עבדו. ונקדים עוד דזקני מהרש"א ז"ל כתב בחדושי אגדות למסכת סוטה סוף פרק א' (סוטה י"ד ע"א) על אמרם ז"ל שאמר ית"ש למשה כלום אתה מבקש ליכנס לארץ אלא כדי לקיים מצות התלויות בארץ, מעלה אני עליך כאלו קיימתם, עד כאן. והקשה הלא אסור לעשות על מנת לקבל פרס (אבות פ"א מ"ג), אם כן מה מעלה אני עליך שייך בזה. ותירץ דמה שרוצה להביא את עצמו לידי חיוב, רשאי לעשות על מנת לקבל פרס, עד כאן דבריו. ולפי זה היה יכול אברהם לכוין בזה משום הפרס, ומספר הפסוק גודל צדקתו של אברהם אבינו ע"ה וילך כאשר דבר אליו ה', כאלו דבר אליו דהיינו צוי, דאז היה אסור לעשות על מנת לקבל פרס, אף כאן שהיה רק אמירה לא עשה כלל לשום הנאה ופרס, רק משום שהבין שרצונו של ית"ש בכך אף שלא ציוה, והבן כי נכון הוא. ועל פי מה שכתבתי דעל התוספת מגיע שכר בעולם הזה, אמרתי הטעם על מה שציצית אינו חובת גברא לחוד וחובת מנא לחוד, רק שניהם ביחד אם לובש בת ד' כנפות עם ציצית כנודע (מנחות מ"א ע"א), אמאי כיון שרצה הש"י שילכו ישראל בבגד של ד' כנפות עם ציצית, דהא בעידן ריתחא מענשינן עלה, כמו דאמר מלאכא לר' קטינא במסכת (מנחות דף מ"א ע"א), ועיין בתוספת שם (ד"ה ענישתו), אם כן למה לא ציוה השי"ת שילכו ישראל בד' כנפות עם ציצית כיון שרצונו בכך, ובפרט מצוה רבה כזו שכל המצות תלויין בה כמו שאמרו רז"ל (מנחות מ"ג ע"ב), וכמו שנאמר (במדבר טו לט) וזכרתם את כל מצות ה'. ונ"ל דהיא הנותנת משום שהיא מצוה גדולה, רצה השי"ת שיהיה לישראל ממנה שכר גם בעולם הזה, ודו"ק.
1
