ישמח משה, לך לך ה׳Yismach Moshe, Lech Lecha 5
א׳מדרש תנחומא (לך סי' א') ויאמר ה' אל אברם לך לך (בראשית יב א), ילמדנו רבינו אדם מישראל מהו לקבל עליו עול מלכות שמים כשהוא מהלך, רב אידי ורב הונא וכו' אמרי אסור לקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך, אלא יעמוד במקום אחד ויכוין לבו לשמים וכו' ויקרא שמע ישראל וגו', וכשמתחיל ואהבת רצה מהלך, רצה עומד, רצה יושב, שכן כתיב (דברים ו ז) בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עיין שם. והיא פליאה מה ענין שאלה זו לכאן. והנ"ל בזה על פי מה דאיתא בברכות (דף י' ע"ב) בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא, ובבוקר יעמוד שנאמר בשכבך ובקומך, ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו שנאמר ובלכתך בדרך. ושם בגמרא (ברכות) דף י"א (ע"א) ובית שמאי האי ובלכתך בדרך מבעיא לכדתניא, בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה, ובלכתך בדרך פרט לחתן, (ובסוכה דף כ"ה. גרסו התוספות [ד"ה ובלכתך] בשבתך בביתך פרט לחתן, ובלכתך בדרך פרט לעוסק במצוה) וכו', מאי משמע בשבת דידך ובלכת דידך הוא דמחייבת, הא דמצוה פטירת, ובית הלל אמרי ממילא שמע מינה דאפילו בדרך נמי קרי. והנה שם (ברכות דף ט"ז.) חתן פטור מקריאת שמע וכו', ומעשה ברבן גמליאל שנשא אשה וקרא, אמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו דחתן פטור מקריאת שמע, אמר להם איני שומע לכם לבטל הימני מלכות שמים אפילו שעה אחת. וצריך להבין שאלתם וכי אסור למדם הלא פטור למדם, ומאי הקושיא אם מחמיר על עצמו היה. וגם תשובתו איני שומע לכם וכו' אינו מובן, מאי איני שומע לכם, וכי שלהם הוא, והלא שלו ושל רבו הוא, והכי הוה ליה למימר אני מחמיר על עצמי שלא לבטל מקבלת עול מלכות שמים. ועוד יש לדקדק דתיבת הימני מיותר, וכי לא הוי סגי אי אמר אינני שומע לכם לבטל מלכות שמים וכו'. וגם יש לדקדק במשנה סוף פרק היה קורא (ברכות ט"ז ע"ב) דאיתא התם חתן אם רצה לקרות קריאת שמע בלילה הראשונה קורא, ור' שמעון בן גמליאל אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול. מאי נוטל את השם יש כאן במה שמחמיר על עצמו וקורא, אף שכתב רש"י (ד"ה לא) שמראה בעצמו שיכול לכוין, מכל מקום קשה שמה מראה, הלא אף אם אינו יכול לכוין כל כך, מכל מקום טוב מן ההעדר, וראיה לדבר הלא כתבו הפוסקים דאנן אין מכוונין, ואל על פי כן המציאות טוב מן ההעדר. והנ"ל בזה, דהא קשה קושיא עצומה על מה שדרשו רז"ל בשבת ובלכת דידך הוא דמחייבת הא דמצוה פטירת, דנראה מזה דצורכי הגוף הוי שלו מה שאין כן דבר מצוה, ואדרבה נהפוך הוא לפי האמת, כמ"ש הראב"ע בהקדמתו לקהלת, וז"ל: כי הגויות נמשלות לבתים ובעפר יסודם, וכענין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי (דניאל ב יא), עד כאן דבריו והבן. ולכך נקראו בני אדם שוכני בתי חומר, ונמצא עצם האדם הוא הנפש, והגויה הבית, ואם כן אם הולך לצורכי הגוף אין הליכתו שלו רק לצורך ביתו, מה שאין כן במצוה שהיא לצורך הנפש הוי שפיר צורך עצמו. ועוד שצורכי הגוף אינו שלו כענין זה שיש לו אינו שלו, מה שאין כן צורכי הנפש שנוטל שכר על כל פסיעה ופסיעה (עיין קה"ר פ"ז), אם כן ההליכה היא שלו לעדי עד וקנו למעלה במקום שאין היד שולט בו, ואם כן אדרבה זאת היא נקראת הליכתו, ואדרבה מרבה עוסק במצוה, ואף דלא שייך לומר הדיוק הא דרשות שאינו שלו פטירת, דזה ודאי לא יתכן מקל וחומר, מכל מקום י"ל דר"ל אף דמצוה מחייבת וכל שכן דרשות ולא בדרך דיוק. והן אמת די"ל דברה תורה כלשון בני אדם דלשון בני אדם היפך האמת, וכזה מצינו כמה פעמים מפני מה, מנא לן, דילמא, משתעי בלשון האמת, דלא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם רק מפני איזה הכרח, וכן בשבתך יתכן על מצוה דהוא שבת דידך. והנ"ל כפשוטו, דהא דממעט עוסק במצוה, שמע מינה דסברת חוץ הוי לרבות, אם כן אי אפשר לומר דמרבה, דאם כן לשתוק קרא והבן, אם כן שמע מינה דדברה תורה כלשון בני אדם. והנה מצינו בגמרא ברכות דף י"ג ע"ב בר' יהודה הנשיא, דאף כשהיה מלמד תורה לרבים ותלמוד תורה דרבים עדיף והיה פטור מקריאת שמע, אף על פי כן היה קורא קריאת שמע פסוק ראשון שהוא קבלת עול מלכות שמים דהוא פסוק ראשון. והנה הפוסקים פסקו דבפסוק ראשון שצריך לעמוד, אפילו למאי דקיימא לן כבית הלל (ועיין שם דף (י"ד) [י"ג] ע"ב בתוספת [ד"ה על] ובהרא"ש). והנה נ"ל שזה תולה בהא שכתבנו, דהא זה הוא מוסכם מכולי עלמא דעוסק במצוה פטור מקריאת שמע, והנה אם נימא לפרש הפסוק כמ"ש בלשון האמיתי ואפילו עוסק במצוה צריך לקרות, אם כן צריך לומר דקאי על קבלת מלכות שמים דכתיבא בהאי פרשה, ואם כן לפי זה ממילא שמע מינה דבלכת הוא דקורא גם פסוק ראשון ואין צריך לעמוד, מה שאין כן אם נפרש כלשון בני אדם ורק בדבר הרשות צריך לקרות אבל עוסק במצוה פטור, אם כן לא קאי רק על שאר הפרשה, דמפסוק ראשון לא מפטר אפילו עוסק בדבר מצוה, ואם כן האי בלכתך ממילא לא שמע מינה רק בשאר הקריאת שמע ולא בהפסוק הראשון, ואם כן ממילא דמסתבר דצריך לעמוד משום כונה. והנה לך לך, נ"ל לפרש שהליכה זו היא לך, שהיא הליכת עצמך שהליכת מצוה היא, מה שאין כן שאר הליכות. ועיין גם כן במדרש בפרשה דילן (ב"ר ל"ט ט'), שמדייק מפסוק הנ"ל דמסיים ביה אל הארץ אשר אראך, ולמה לא גילה לו מיד, כדי ליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה, עיין שם במתנות כהונה הפירוש, ועיין במזרחי ותמצא נחת, ואם כן לפי זה ממילא מוכח דהליכת מצוה הליכה בעצמה שלו היא לעדי עד, והבן. והשתא לפי זה יובן דברי התנחומא, דלא נתעורר לפרש הפסוק בשבתך ובלכתך, רק כפירוש הגמרא בלכת דידך מחייבת הא דמצוה פטירת, ואם כן לפי זה לא קאי על פסוק ראשון, והוי פשיט ליה דבפסוק ראשון צריך לעמוד. אבל מהפסוק לך לך דממנו יובן דהליכה זו של מצוה הוא הליכת עצמו, אם כן י"ל כפירוש האמיתי, ואם כן קאי על פסוק ראשון ומוכח דגם בו אין צריך לעמוד. וגם י"ל דדברה תורה כלשון בני אדם ולא קאי על פסוק ראשון, ואם כן מסתבר דבפסוק ראשון צריך לעמוד, ואם כן מבעי שפיר בקבלת עול מלכות שמים דהוא פסוק ראשון אם צריך לעמוד. ופשיט ליה דצריך לעמוד בפסוק ראשון, כמבואר שם דמוכח דדברה תורה כלשון בני אדם כמ"ש. ואם כן כבר יצאנו ידי חובתינו בפירוש דברי התנחומא, ועדיין לא יצאנו ידי חובתינו בהפסוק דמשתעי בלשון המנגד להאמת, וכן בכמה מקומות דאמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, צריך ביאור דאיך בתורת אמת יעדר האמת. והנ"ל לבאר דרך כלל בכל מקום וכאן בפרטיות, דהתורה הקדושה ניתן לכל המון ישראל מגדולים ועד קטנים וכולל הכל כל אחד לפי מדריגתו. ואבאר זה, דהנה קשה על רבן גמליאל האיך החמיר על עצמו במה שפטרתו התורה להדיא ואין בו שום חולק, והלא על כזה אמרינן (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ט) דהפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, ורבן גמליאל ודאי לא עשה מעשה הדיוט. לכך נ"ל דכדין עבד, דודאי בכל אופן אינו יוצא מרכז התורה ממרכז האמת, כי הנה יש בני אדם שהם בעלי הנפש ונפשם עיקר והם בני עליה, מה שאין כן ההמון הם בעלי חומר ומלאכתם עיקר. והנה אצלם יקרא צורכי הגוף צרכם בלא שם לווי והם בעצמם לשונם כך, מה שאין כן צורכי הנפש, ולהיפך בבעלי הנפש. ואם כן אלו ההמון פטרן התורה שאינם דבקין ואינם מכוונין כל כך ויתבטל המצוה, מה שאין כן בבני עליה. ואם כן מדבר לכל אחד לפי מדרגתו כפי האמת, והיינו כלשון בני אדם והבן, רק פשט הדין על הרוב ידבר בכל, ודי לחכימא ברמיזא מה שנוגע לעצמו, והבן. וזה תשובת רבן גמליאל איני שומע לכם לבטל הימני, הימני דייקא. והשתא יובן דברי ר' שמעון בן גמליאל שאמר לא כל הרוצה ליטל את השם והבן, ותנא קמא סובר כל ישראל מוכנין לזה, והבן זה כי הוא ענין נפלא וכלל גדול בתורה.
1