ישמח משה, מטות ג׳Yismach Moshe, Matot 3
א׳במסכת יבמות (דף ס' ע"ב) תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר גיורת פחיתה מבת שלשה שנים ויום אחד כשירה לכהונה, שנאמר (במדבר לא יח) וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם והרי פנחס עמהם כו', ושם תניא וכן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר כו' קברי כותים אין מטמאין באוהל, שנאמר (יחזקאל לד לא) ואתן צאני וגו' אדם אתם כו'. ויש לתמוה מאד מאי וכן, הלא לא קרב זה אל זה. ועוד מי לא אמר רבי שמעון בן יוחאי רק אלו שני דברים, והלא מלאו פני התלמוד מתורתו. והנ"ל על פי מה שהקשו המפורשים מהא דאיתא בזבחים (דף ק"א ע"ב) ר' אשי אומר לא נתכהן פנחס עד ששם שלום בין השבטים וכו', עיין שם. ונראה דלא קשה מידי, על פי המבואר שם בזבחים בתוספת ד"ה ההוא בברכה הוא דכתיב, עיין שם. דלפי זה י"ל שפיר דהיה כהן תיכף בדיבורו ית"ש, רק דלא נתחנך בחביתין כדין הדיוטות המתחנכים בחביתין. והיינו ודאי רק לענין לעבוד עבודה, אבל לאוין דגבי כהן ודאי מוזהר היה בלא חינוך כמו כל כהן הדיוט בזמן הזה, והבן. ובאמת מר"ש מוכח להדיא במנחות (דף נ"א ע"ב) דסובר דכהן הדיוט צריך חביתין לחינוך, דאם לא כן קשה האי והכהן המשיח (ויקרא ו טו), מאי עביד ליה כיון דהוא לא סבר משל יורשים רק משל עולם, ואם כן ר"ש לשיטתו, ועיין שם רש"י ד"ה אותה מאי עביד ליה. מיהו הא דמשני ביבמות שם ורבנן ההוא לעבדים ולשפחות, היינו משום דמבואר שם במנחות דגם ר' יהודא בר פלוגתא דר"ש דסובר דקרא והכהן המשיח אתי לומר דמשל יורשים, מכל מקום לא פליגי אהאי ברייתא דתני וכו' בניו אלו כהנים הדיוטות, משום דתרתי שמעת מינה, והבן. מיהו ללישנא אחרינא של רש"י שם במנחות מה כהנים הדיוטות וכו', דדוקא במלואים היה כך, אם כן לפי זה ליכא למימר גבי פנחס כן, אם לא שנאמר דפנחס כיון שלא נולד בכהונתו רק שנעשה כהן הוי כמו מלואים והבן, אם כן לפי זה בלא זה לא הוי כהן כלל, וכן משמע בתוספת שם בזבחים בד"ה ההוא בברכה וכו' מדכתבו להלבישו, והבן. ואם כן לפי זה הדרא קושיא הנ"ל לדוכתיה ביבמות, והבן. והנה מגמרא דיבמות הנ"ל מוכח דלא כלישנא אחרינא הנ"ל, רק כלישנא קמא דרש"י שם במנחות, ועיין שם בתוספת ד"ה חק זו לעולם תהיא, דמוכח נמי כלישנא קמא דרש"י, והבן. היוצא מזה דמדברי רבי שמעון בן יוחאי הנ"ל ביבמות מוכח דנעשה כהן תיכף, והבן. והנה זה תולה אם אמרינן דכל עניני עולם הזה הם פירות, אם כן י"ל דהשכר היה דנעשה כהן תיכף, אבל אם נימא דאף פרי מצוה אינו בעולם הזה רק הני דתנינן, אם כן אתי שפיר דלא נתכהן עד ששם שלום, והבאת שלום הוא ממה שאוכלין פירותיהן בעולם הזה (פאה פ"א מ"א), רק כשהשיב חימה, עביד ליה השי"ת נייח לנפשיה לבשרו, כמו תנוח דעתך כשם שהנחת את דעתי (שבת קנ"ב ע"ב) מדה כנגד מדה, אבל אינו שכר בעצם, והבן. ונמצא אם סובר רבי שמעון בן יוחאי דנתכהן תיכף, סובר דכל עניני עולם הזה הם פרי מעשיהם ולא בחנם, ואם כן אין נגאלין אלא בתשובה, וכן הוא באמת דעתו בזהר (ח"ג קכ"ו ע"א) רק דאפילו בי כנשתא חדא כו', ועל זה קשה קשי' ר"י (בסנהדרין דף צ"ז ע"ב) דילמא לא ירצו לעשות תשובה כיון דתולה בבחירה, וצריך לומר כתירוצו דרבי אליעזר מעמיד להם מלך כהמן, ועל זה קשה דאם יעמיד להם מלך כהמן, אין הכרח גדול מזה ומאי מועיל, וצריך לומר כסברת הרמב"ם סוף פרק ב' מהלכות גירושין (ה"כ) אהא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני (ר"ה ו' ע"א), עיין שם ותבין, (ועיין מ"ש לעיל בענין זה בפרשת במדבר בארוכה).
1
ב׳ועל פי זה יש ליישב גם כן קושית התוספת במסכת מגילה (דף ז' ע"א [ד"ה לכולהו]) דדריש קיימו למעלה מה שקבלו למטה, הא במסכת שבת (דף פ"ח.) דרש רבא גופא קיימו מה שקבלו כבר (אסתר ט כז). דלא קשה מידי, דהא הוא דבאמת לסברת הרמב"ם המודעא אינו, רק באם לא נימא כסברת הרמב"ם אז הוי מודעא. והנה אז בימי המן אם לא היה אמרינן כסברת הרמב"ם, לא היה להם תקנה על מה שהשתחוו לצלם (בימי נבוכדנצר), שהוא אחת מז' מצות (בימי נבוכדנצר), דתשובתן אז לא היה מועיל, דהיה בהכרח גדול על ידי גזירת המן. אלא ודאי צריך לומר כסברת הרמב"ם, לכך אז חזקו להקבלה ראשונה והסכימו שאין מודעה מועיל, דאם לא כן לא היה תשובתן מועיל. והיינו קיימו מה שקבלו כבר והבן, וכיון שהסכימו למעלה לקבל תשובתן, הסכימו לסברא הנ"ל, והיינו קיימו למעלה מה שקבלו למטה, והבן כי נכון הוא בס"ד.
2
ג׳ונחזור לענינינו, דמהא דרבי שמעון בן יוחאי מוכח כסברת הרמב"ם, על זה אמר שפיר וכן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר קברי עכו"ם אין מטמאין, שנאמר אדם אתם וכו', ועיין ברי"ף מה שהקשה הא כתיב ואתן צאני, וצאן אינו מטמא באוהל, ועיין מה שתירץ על פי מה שאמרו חז"ל בזמן שישראל עושים רצונו של מקום נקראים אדם. ולדבריו קשה, אם כן לא יטמא באוהל גם מישראל רק העושים רצונו ודבקים בו, דהנהו דוקא איקרי אדם כמו שתירץ הרי"ף, ואינו מנגד להסברא דכמבואר במפורשים הטעם דעכו"ם אינם מטמאים באהל וישראל מטמאין, הכי נמי י"ל כאן דבאמת לית הלכתא דצדיקים אינן מטמאין והבן, ועיין ביבמות (דף ס"א ע"א) בתוספת ד"ה ממגע ומשא וכו', עיין שם. ואין לומר דכל קברי ישראל מטמאין מספק דילמא הירהר תשובה בלבו, כמו דקיימא לן (קידושין מ"ט ע"ב) לענין קידושין בהרי את מקודשת על מנת שאני צדיק גמור, והבן. וכן בצדיקים יש לומר דהוא גם כן מספק דאולי תהא ח"ו על הראשונים כדאיתא בקידושין (דף מ' ע"ב), או דלמא מהרהר בעבודה זרה הוי ח"ו, כדמקשה שם בקידושין (דף ל"ט ע"ב) על הא דר' יעקב מעשה חזא, עיין שם. ושם דף מ"ט ע"ב על מנת שאני רשע וכו', עיין שם. אלא לפי זה תקשה המטמא את עצמו לא ילקה לעולם, כיון דאין הטומאה אלא מספק, מיהו לסברת הרמב"ם לא קשה מידי, דודאי הוא דאיש הישראלי מהרהר בתשובה קודם מותו כיון דהוחלש התאוה, וכמו דסמכינן בגירושין והבן, ואם כן הני תרי מימרא דברים אחדים הן, והבן. ועל פי האמור יובן פירוש רש"י בפרשה דילן אהא דכתיב (במדבר לא ו) אותם ואת פנחס (ד"ה אותם), מגיד שהיה פנחס שקול כנגד כולם, ולמה לא הלך אלעזר עמהם וכו'. מקשים דבלא זה הוי ליה להקשות כנ"ל, ועיין שם ברש"י שכתב דבר אחר שהיה משוח מלחמה, עיין שם. נ"ל דבלא זה לא היה יכול להקשות ולמה לא הלך אלעזר, דיש לומר דפנחס כהן משוח הוי, דשוב לא קשה דילך אלעזר, דהא הכהן גדול לא מצי להיות משוח מלחמה, כדדרשינן בסוטה (דף מ"ב ע"א) (דברים כ ב-ח) ונגש הכהן וכו' (דברים כ ח) ויספו השוטרים וכו', מה שוטר שיש ממונה על גבו, אף כהן משוח שיש ממונה על גבו, אבל השתא דאמר דפנחס שקול נגד כולם. ונ"ל משום דנהרג בלעם על ידו, ובלעם שקול ככל עם הטמא, כמו משה שהוא ככל ישראל בקדושה. ועוד שהיה בלעם יכול לנצח יותר החיל גדול, ואם כן הם הרגו העם, והוא את בלעם, ושקולין בענין זה, והבן. והנה מבואר בתרגום יונתן דהרגו ממש בחרבו, עיין שם. ועל זה קשה האיך יהיה רשאי פנחס לטמא עצמו, הא כהן מוזהר על הטומאה, ואף לדעת רבי שמעון בן יוחאי דעכו"ם אינם מטמאין, הא מסיק דלא אמעטי רק מאוהל אבל לא ממגע. ואין לומר דלא נגע בו בידו, הא קיימא לן (שבת ק"א ע"ב) חרב הרי הוא כחלל, והרי הוא נוגע בחרב בשעת התזה, והבן. ומשמע מדעת ר"ת ב"ק (דף ב' ע"א) בתוספת ד"ה דאלו אב, דאין הפרש בין חרב לחלל, רק לענין זה דאינו עושה כלי מתכות אחר כיוצא בו, עיין שם. משמע אבל הכהן מוזהר על החרב כמו על החלל, ואף דהרמב"ן בפרשת חקת לא ס"ל הכי, ועיין בפרק קמא דאהלות משנה ב' בהר"ש שם, ודו"ק. מכל מקום לר"ת קשה. וגם להרמב"ן דוחק לומר דלא נגע בו, ועיין בתרגום יונתן דכתיב ואחיד ברישא. מיהו הא לא קשה כל כך די"ל ואחיד ברישא ואחתיה והבן, מכל מקום אפשר לומר דרש"י סובר כר"ת, ואם כן קשה. ועל כרחך צריך לומר דלא נתכהן פנחס כלל עד ששם שלום, אם כן לפי זה קשה האיך יכול להיות משוח מלחמה, אלא דהלך משום שהיה צדיק, ואם כן קשה למה לא הלך אלעזר. ועל זה תירץ מה שתירץ, וכתב דבר אחר שהיה משוח מלחמה ונתכהן שפיר, ותו לא קשה למה לא הלך אלעזר כמ"ש, רק שלא נתחנך בחביתין לענין עבודה כמ"ש. או אפשר דלענין לייחס זרעו אחריו נתכהן כששם שלום, ועיין בזבחים (דף ק"א ע"ב) ברש"י ד"ה ההוא קרא בברכה וכו', אבל הוא בעצמו נתכהן תיכף גם למאן דאמר הנ"ל. והא דמשני בגמרא לאידך מאן דאמר לייחס זרעו אחריו, הרי משמע דלמאן דאמר לא נתכהן וכו', ר"ל גם הוא בעצמו לא נתכהן, עיין שם בתוספת ד"ה ואידך, ולא קשה מידי ודו"ק. והא דקשה איך הרג לבלעם, לזה כתב רש"י וכלי הקודש, זה הארון והציץ וכו', הראה להם הציץ והם נופלים וכו'. ר"ל שהוא לא היה עושה, רק שהפילן על ידי ציץ, וממילא הרגו ישראל אותן, רק דמכל מקום נהרגו רק על ידו, ודו"ק כי נכון הוא בס"ד.
3