ישמח משה, מקץ י״בYismach Moshe, Miketz 12
א׳ויאמרו בי אדוני ירד ירדנו בתחילה לשבור אוכל (בראשית מג כ). נ"ל על פי שיוסף אמר להם שהם חשודין בעריות (ב"ר פ"ד ז'). ויתכן שלא עברו עבירה ח"ו, אלא שלא נדמו בבחינה זו ליוסף שומר הברית, והבן. והנה מזה בא מיעוט השפע. והנה איתא בזוהר (תיקו"ז כב ס"ו ע"א) דבשומר הברית שם שדי מלבר, ובאינו שומר הברית ס"מ מלבר, עד כאן. הרי נחסר רי"ד, אותיות ירד. והיינו ירד ירדנו, שחסרנו וירדנו מנין ירד, בתחלה לשבר אוכל, מזה הוי תחילה וראשית לשאר דברים המעכבים שפע המזון. וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט ה) אחלי יכונו דרכי לשמור חקך (תהלים קיט ז) אז לא אבוש וגו'. על פי מ"ש אור לישרים (דרוש א') כי אם שומר הברית, המצות שלו מתקנים מלאכים, וכשפוגם הברית, גם על ידי מעשה המצות מקלקל שנשבה השפעה קדושה למקום הטינופת, עיין שם עד כאן דבריו. והנה במסכת קדושין (דף ב' ע"ב) איתא דביאה נקרא דרך, דכתיב (משלי ל יט) כן דרך גבר (בעלמא) [בעלמה], עיין שם. וזה פירוש הפסוק (תהלים קיט ד) אתה צוית פקודיך לשמור מאד, אחלי יכונו דרכי שיהיה בקדושה ובטהרה לשמור חקך ולא לכונה אחרת והוא שמירת הברית כראוי, אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך, ומכלל הן וכו' כי אז יבוש בהביטו למצותיו והבן, וסמך ליה אודך (תהלים קיט ז), כי זה ראוי להודות, כמו שפירשתי בפסוק (תהלים קמ יד) אך צדיקים יודו לשמך. ביושר לבב, על פי שדרשו (ברכות י"ב ע"ב) ולא תתורו אחרי לבבכם (במדבר טו לט), זה הרהור עבירה, ואמרו (חולין דף ל"ז ע"ב) נפשי לא מטומאה וגו' (יחזקאל ד יד), שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה, ואי משום דברית הלשון פוגם, וכבר אמרו (ב"ב דף קס"ד ע"ב) שלשה אין אדם ניצול בכל יום, ואלו הן אבק לשון הרע, לזה אמר בלמדי משפטי צדקיך, כמו שאמרו (ערכין ט"ו ע"ב) מאי תקנתא יעסוק בתורה, שנאמר (משלי טו ד) מרפא לשון עץ חיים, והבן.
1
ב׳ובעמדי במקהלות בין כסא לעשור להורות לעם ה' דרכי ה' והמעשה אשר יעשון, לבדוק את החמץ ולהשליך רוע שאור, להסיר הבגדים הצואים ולהלביש אותם בגדי קדש כתנות אור. עניתי ואמרתי מוסר השכל אשר נתן לי אלקים בזה, בהקדים מאמרינו לפרש הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם, (תהלים קד כב) תזרח השמש יאספון ואל מעונותם ירבצון, על פי אמרם ז"ל (במסכת יומא דף ס"ט ע"ב) ביצרא דעבירה שתפשוהו אנשי כנסת הגדולה וכו', ואפילו כביעתי' בת יומא לא משתכח, והתירוהו ונפק כגוריא דנורא מבית קדשי קדשים, רק סמיוהו לעיניה ואהני דלא לגרי אינש בקרובתיה, עיין שם. אלמא דהסט"א הוא כפיר ואריה. והנה הפוגמין בהוצאת ז"ל, מושכין ניצוצות הקדושות מנשמתו לתוך הטומאה, וידוע דכל נשמה יש לה ס' רבוא ניצוצין קדישין, רק שאין נותנין לו הכל בפעם אחת, וכל כמה ניצוצות שנותנין לו, כל כך ימים יש לו לחיות כדי שבכל יום יתקן ניצוץ אחד, והמרבה להשליך להטומאה, מאבד ימים כי בכל ניצוץ מאבד יום. והנה הנבראים מהניצוצות צועקים לפני הזן ומפרנס ית"ש, שיטול מאביהם אשר בראם הפרנסה הנקצבה לו, וליתן להם די מחסורם כי מי בקש זאת מידו שיבראם. וזה הוא פירוש הפסוק לדעתי הכפירים, היינו אלו הנבראים מהוצאות ז"ל ר"ל, ונקראים כפירים כי המה משורש הסט"א, והחיות שלהם הם הניצוצי קודש, כי בלא קדושה אין חיות כאמור (נחמיה ט ו) ואתה מחיה את כולם, שואגים לטרף שיתן להם פרנסתם, ולבקש מאל אכלם של אותן בני אדם שבראם כנ"ל. והנה דרשו רז"ל (שבת קנ"א ע"ב) עד אשר לא תחשך השמש (קהלת יב ב), זה יום המיתה, כי החיות נקרא בשם זריחה, והמיתה בשם שקיעה, כמו שדרשו (יומא ל"ח ע"ב) בפסוק (קהלת א ה) וזרח השמש ובא השמש, עד שלא שקעה שמשו של משה זרחה שמשו של יהושע וכו'. והיינו תזרח השמש, ר"ל מה שעוד היה לשמשן של אותן האנשים לזרוח ולחיות כפי הניצוצי קדושה הנקצב להם בשעת יצירה, יאספון שלא בזמנם מחמת שהרבו להשליך להטומאה אבדו ימיהם כנ"ל. והנה אם היה להם אחר מותם מנוחה מהקליפות שנבראו על ידם, היה גם כן טוב להם, אבל באמת בעוה"ר ואל מעונותם ירבצון ומטפחין על קברו וצועקים אתה בראתנו ודנין אותו שנאמר (ירמיה ב יט) תיסרך רעתך, ונאמר (ישעיה סד ו) ותמוגגנו ביד עונינו, וכמ"ש רז"ל (אבות פ"ג מ"א) הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, לידי דייקא כנודע. ונקדים עוד מה דמבואר בספרים הקדושים דמי שאינו פוגם באות ברית קדש, אזי שריא ביה באות ברית קודש שם שד"י מלבר ושם הויה מלגו, והמטמא אותו שורה עליו שם ס"מ מלבר, (רק אלו שני אותיות אשר הוא חלקו מהטומאה והבן), ושם שט"ן מלגו אוי לה לאותה בושה הלא למשמע אוזן דאבה נפשינו. ועל פי זה פירשתי (הפסוק איכה ד' ז) זכו נזיריה משלג צחו מחלב, כי ידוע דאלו שאינם פוגמין, יונקין משפע הקדושה מהשכינה כביכול בנים יונקין משדי אמן, והנה שם הויה ב"ה הוא בגימטריא כ"ו, ואותן המגרשין השם הויה ומשרין במקומו שט"ן, הוא יתר במספר של"ג דו"ק ותשכח. ואמרתי רמז לזה תשלג בצלמון (תהלים סח טו), ר"ל דהעושה השלג הנזכר, הוא בצלמון בצל מות (כמו שפירשו המפרשים), דהיינו שמאבד ימיו ושוכן בצל מות קודם זמנו, וגם בחייו ניטל ממנו השפע והוא עני החשוב כמת (נדרים ס"ד ע"ב) והבן, וזה שאמר (תהלים נא ט) תכבסני ומשלג אלבין, וכמו שיבואר שם אי"ה (בחבורי תפלה למשה קאפיטיל נ"א פסוק ט') על תהלים. והיינו זכו נזיריה, דהיינו הפרושים מהבלי עולם, הם זכין מאותו השלג שאין עליהם אותו השלג, רק שם הויה ב"ה במספר כ"ו, אז צחו מחלב שיונקין שפע הקדוש ואין חוטף מהן. והיינו דכתיב ירד ירדנו, דהיינו רי"ד פחתנו בעוה"ר, כי במקום שדי הוא ס"מ, הוא בתחילה לשבור אוכל כאמור, ולבקש מאל אכלם שהם נוטלין הפרנסה כנ"ל.
2
ג׳ובאופן אחר אמרתי לפרש הפסוק (בראשית מג כ) ירד ירדנו בתחלה לשבור אוכל, גם כן בדרך רמז, על פי מה שפרשתי הפסוק בפרשת בחקותי (ויקרא כו יח) ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם, דקשה מאד דמשמע ח"ו שמעניש להחוטא שבע פעמים ככה מהמגיע לו על פי שורת הדין, וזה תמיה גדולה דלמה יעניש יותר ממה שמגיע לו על פי שורת הדין. ונ"ל על פי דאיתא בספר שם שמואל על הפסוק (בראשית א ב) ורוח אלהים מרחפת על פני המים, כי הטעם שנבראו שמים תחלה (חגיגה י"ב ע"א), הוא משום שרוח אלהים, היינו מה שנאצל מאלהים כמו הרוח שנאצל מהאדם, והנה אם תכתוב שם אלהים במילוי כזה אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם, אם כן המילוי שלו הוא מנין רוח, לכך נקרא רוח אלהים, ושניהם ביחד המאציל והנאצל הוא שי"ן במספר. והיינו פירושא דקרא (בראשית א א) בראשית ברא אלהים את השמים, ולמה נברא שמים תחילה, לזה אמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים, כי השין שהוא רוח אלהים היה מרחף על פני המים, אם כן בהתחבר השי"ן למים נעשה שמים. ועל פי זה יובן אמרם ז"ל (סוטה ג' ע"א) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, כי רוח אלהים הוא במנין שי"ן, ויצר הוא גם כן במנין ש', ויש כח ברוח אלהים אשר באדם, כמו שנאמר (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים, ואמרו רז"ל כל הנופח כביכול מעצמותו הוא נופח, והוא רוח אלהים בגימטריא שי"ן, על כן יש בו כח לבטל היצר. על כן יוסף הצדיק שכבש יצרו, נאמר עליו (בראשית מא לח) איש אשר רוח אלהים בו, אבל אדם שעובר עבירה ואינו כובש היצר, ודאי פורח הרוח אלהים ונכנס בו רוח שטות, עד כאן מבואר בספר הנ"ל. והשתא נבין עד היכן הדברים מגיעין, אשר על ידי חמדה נבזה ונמס, עושה מן רוח אלהים שבו רוח שטות ח"ו. והנה כל נשמת רוח חיים של אדם נאצל מן אלהים, כאמור ויפח באפיו נשמת חיים, ודרשו רז"ל כל הנופח כביכול מעצמו נופח, וידוע דכל נשמה היא כלולה מכל התורה כולה, כולה מתרי"ג אורות עליונים שהם התרי"ג מצוות רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה, והיינו דכתיב (קהלת יב יג) את אלהים ירא, היינו שלא לעבור על אחד משס"ה לא תעשה, ואת מצותי שמור היינו רמ"ח מצות עשה, כי זה, ר"ל הרמ"ח והשס"ה הוא כל האדם, ר"ל זה הוא כללות האדם והיינו נשמת ישראל, כמו שדרשו רז"ל (במסכת יבמות דף ס"א ע"א) אדם אתם (יחזקאל לד לא), אתם קרוים וכו', לפי שאין לעובדי כוכבים ומזלות רק נפש מעולם העשיה מעולם הגלגלים, ואדם הוא רק מה שנאמר ויפח באפיו וגו', ועל זה נאמר ויהי האדם לנפש חיה. נמצא נשמת אדם כלולה מכל התורה, וידוע דיש ששים רבוא נשמות לישראל, וששים רבוא אותיות לתורה, וכל נשמה הוא אות מהתורה, והיינו כי אות הוא ביני וביניכם (שמות לא יג), וכל אות יש לו ששים רבוא צינורות, צינור לכל אות ואות מהתורה, וכל נשמה כלולה מכל התורה, וכללא דאורייתא היא כ"ז אתוון עם אותיות מנצפ"ך, שעל ידי צירופיהן נתהוה כל התורה, והיינו כל אמרת אלהי צרופה (משלי ל ה). אם כן הכח אשר בכל רוח ורוח מרוח חיים של נשמת ישראל כח המאצילו, הוא אלהים בגימטריא פ"ו, ועוד כללא דכ"ז אתוון הרי קי"ג, וכשחוטא ועושה מרוח אלהים רוח שטות בגימטריא תשט"ו, הסר מזה המספר קי"ג שהיה לו קודם שחטא, נשאר תר"ב והוא ז' פעמים אלהים, נמצא עושה על אלהים קודש, שבעה כיסוים של אלהים אחרים, כאמרם ז"ל (שבת ק"ה ע"ב) על פסוק (תהלים פא י) לא יהיה בך אל זר, איזה אל זר שהוא בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע, והיינו ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם, והבן. והיינו ירד ירדנו, דכבר כתבנו דיר"ד הוא רוח בגימטריא, והיינו ירד, ר"ל הרוח שלנו ירדנו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, שמן רוח אלקים עשינו רוח שטות, אוי לנו ווי לנו מה נעשה ליום הדין, וידוע אמרם ז"ל (קדושין דף פ"ב ע"ב) ראית מימיך חיה ועוף מתפרנסים בצער ובדוחק, והלא הדברים קל וחומר ומה אלו שלא נבראו אלא לשמשני, הם מתפרנסים שלא בדוחק וכו', אני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא הרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי. והיינו התכת הפסוק הנ"ל, זה שירד ירדנו שעשינו מרוח אלקים ח"ו רוח שטות, כאמרם ז"ל (סוטה דף ג') אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, זה הוא בתחילה לשבור אוכל דהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי, על כן נשובה עד ה', והיינו והרוח תשיב אל האלקים אשר נתנה (קהלת יב ז). ועל פי זה פירשתי הפסוק ישב רוחו יזלו מים, (תהלים קמז יט) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, (תהלים קמז כ) לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה. דקשה טובא בפסוק הנ"ל, חדא מה הוא הפירוש של ישב רוחו, אם הוא לשון נשיבה כמו נשיבת הרוח, אם כן ינשב היה צריך לומר, דהשורש הוא נשב וחסר אות הראשון מן השורש. ועוד איך נמשך לזה מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי וגו'. והנ"ל בזה, דכבר כתיב ורוח אלקים מרחפת על פני המים, וכבר אמרו רז"ל בכמה מקומות (ב"ק פ"ב ע"א) אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיה נה א) הוי כל צמא לכו למים. נמצא כשהרוח הוא רוח אלקים, אז מרחפת על פני המים ויש לו דבקות בהתורה ויכול להשיג בהתורה, ולכך נתנה התורה לישראל שיש בהם רוח אלקים, מה שאין כן עובדי כוכבים ומזלות שאין בהם רק נפש מהעשיה. והיינו ישב רוחו לשון השבה, והרוח תשוב אל האלקים על ידי תשובה, אז יזלו מים שאז מרחפת על פני המים ומשיג בהתורה הקדושה, ולכך מגיד דבריו ליעקב, ר"ל שלכך ניתנה התורה לישראל דוקא שיש בהם רוח אלקים, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, כי אין להם רק נפש מהגלגלים הללויה, וזה העיקר שעלינו להודות ולהלל שלא עשנו כגויי הארצות. או יאמר מגיד דבריו ליעקב, דקאי על האדם המשיב רוח אל האלקים אשר נתנה, הוא יכול להגיד דבריו ליעקב וגו' כי יש לו השגה בהתורה הק', אבל לא עשה כן לכל גוי, כי אין להם יחוס עם התורה, על כן הללויה כי הנחילנו תורת אמת. ועל כן לעתיד לבא (ישעיה יא ט) ומלאה הארץ אלו ישראל, (שנאמר (מלאכי ג יב) ארץ חפץ אתם תקראו), דעה את ה', דהיינו שיהיה מקורבים אל ה' שבכולם יתקיים והרוח תשוב אל האלקים, (וכמו שפירש הרמב"ם כי ידעתיו הנאמר באברהם (בראשית יח יט), שהוא לשון חבה וקורבה, כמ"ש במשה (דברים לד י) אשר ידעו ה' פנים אל פנים, כמו והאדם ידע את חוה אשתו (בראשית ד א), שהוא לשון חיבה וקורבה, עד כאן). הכי נמי דעה את ה', ולכך כמים לים מכסים כי יזלו מים במהרה בימינו אמן.
3
