ישמח משה, מקץ ב׳Yismach Moshe, Miketz 2
א׳עוד במדרש (ב"ר פ"ט ג') אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו (תהלים מ ה), זה יוסף, ולא פנה אל רהבים על ידי שאמר לשר המשקים כי אם זכרתני והזכרתני (בראשית מ יד), ניתוסף לו שתי שנים. ר' יודן אומר המון רובי רברבי' שהם שטים אחרי כזב, אוי לו למי שהוא בוטח בהם. וכבר תמהו דאדרבה יוסף פנה אל רהבים, ועיין בידי משה דגרס אשרי האיש אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים, זה יוסף כך צריך לומר, ור"ל אשרי אשרי האיש שלא עשה כמו יוסף וגו'. והנה מלבד שאין זה דרך לשון המדרש, קשה גם כן מ"ש ולא פנה אל רהבים, דבשלמא אי נימא דקאי על יוסף, שפיר דנקט רהבים דהיינו מצרים דמעשה שהיה כך היה, אבל אי נימא דקאי על שלא יפנה האדם לרהבים והיא אזהרה לכל אדם, מ"ש רהבים דנקט. ועוד ראיה ברורה כי אשר שם ולא פנה, ודאי לשון עבר הוא ולא לשון הוה, אלא ודאי דקאי על יוסף, אם כן הדרא קושיא לדוכתיה. והנ"ל כי יש לדקדק במדרש הנ"ל שכתב על ידי שאמר לשר המשקים וכו', והלא עיקר הבטחון בלב, כמ"ש (תהלים קיב ז) נכון לבו בטוח בה', וכן (תהלים כח ז) בו בטח לבי ונעזרתי. אך הענין הוא, כי באמת אלו היה יוסף בוטח בשר המשקים לא היה נעזר, כי היה כבר בכלל ארור הגבר וגו' (ירמיה יז ה). אך יתבאר על פי מה ששמעתי בשם המגיד מהרי"מ זצוק"ל על הפסוק (בראשית מ יג) ונתת כוס פרעה בידו כמשפט הראשון אשר היית משקהו, על פי הגמרא (גיטין ו' ע"ב) זבוב מצא וכו', ועל פי הגמרא (מגילה י"ג ע"ב) הקציף השי"ת אדון על עבדו לעשות רצון צדיק, עד כאן דבריו. ולפי זה הבין יוסף כי מה' היה כדי שיהיה לו הצלה, והיינו דאמר לשר המשקים כי אם זכרתני, על כרחך והזכרתני, והבן. ונמצא לפי זה בטחונו היה בהשי"ת, ובאמת לא פנה אל רהבים, רק שהבין שהשי"ת עושה שליחותו על ידי שר המשקים, כי בכל הקב"ה עושה שליחותו (שמו"ר י' א'), רק בזה אשתבש דלא היה לו לומר דבר זה לשר המשקים, כי אם מה' הוא ממילא יזכרנו על כרחו. ועל פי זה מבואר אשרי הגבר וגו', כי לכך נעזר כי בה' בטח לבו ולא פנה אל רהבים, רק שה' רוצה לעשות שליחותו על ידו ולכך נעזר, ועל ידי שאמר דייקא ניתוסף לו וכו', והבן.
1
ב׳עוד ביאור על המדרש הנ"ל, על פי מה דקיימא לן (סנהדרין נ"ז ע"א) דעובדי כוכבים ומזלות לא מורידין ולא מעלין, אם כן על כל פנים אין לעשות להם טובה, וכדקיימא לן (ע"ז כ' ע"א) כרבי יהודה דהנותן להם מתנת חנם עובר בלאו דלא תחנם (דברים ז ב). ואם כן הרי כל החלומות הולכין אחר הפה (ברכות נ"ה ע"ב), ואין לעשות לו טובה דחלמא דלא מפשר וכו', אך בשכר שרי, דהרי עושה בשביל עצמו שמקבל שכירתו ולא הוי כמתנת חנם. והנה אם יוסף היה בוטח בו והיה עושה בשביל עצמו, לא היה שום איסור והבן, אבל באמת לא פתר בשביל זה ולא בטח בזה הסבה, רק שמאחר שכבר פתר, היה חושב שמא יגלגל השי"ת להוציאו על ידי סבה זו, וזה ודאי אין איסור, כמו שאין איסור בשום השתדלות, והבן. אם כן לפי זה קשה על הפתרון איך עבר על לאו דלא תחנם כנ"ל. אבל התירוץ הוא שהיא עבירה לשמה כדי שיתקדש שם שמים, כמו שאמר הלא לאלקים פתרונים (בראשית מ ח). והנה מבואר מתוספת מסכת כתובות (דף ג' ע"ב ד"ה ולדרוש להו גבי יעל), דפירשו דקושית הגמרא (נזיר כ"ג ע"ב) והא קא מתהני מעבירה, ואם כן הוי עבירה שלא לשמה עיין שם, אף דלא עשתה משום הנאתה רק לשמה, שמע מינה דכל דמתהני לא מקרי לשמה, אם כן הכי נמי כיון שאין עושה בשביל עצמו דלא בטח בזה, אם כן עושה לו טובת חנם, והוי עבירה לאו דלא תחנם, רק דהוא עבירה לשמה כנ"ל. נמצא לפי זה כיון שכבר היא עבירה, לא הוי ראוי להנות מזה, דנמצא הוי עבירה שלא לשמה. ונמצא אם לא בטח בה', לא הוי הפתרון עבירה דהיה עושה בשביל עצמו, וגם אם בטח בה', לא הוי הפתרון עבירה שלא לשמה. רק על ידי שבטח בה' ואמר לשר המשקים והזכרתני, הרי הוי עבירה שלא לשמה ומשום הכי נענש, והבן כי עמוק הוא. ועיקר דרש זה יוצא מהפשוטו, דקשה על הפשוטו שמשבח את הבוטח, מ"ש רהבים דנקט, על כן מפרש דקאי על יוסף, שמתוך גנותו למדנו שבחו ששם ה' מבטחו, ואשר כמו אשוריו ותהלותיו, כמו אשרי האיש אשר לא הלך (תהלים א א), והבן. ועל זה קאי ר' יודן לתרץ כפשוטו, דמשבח להבוטח, ורהבים הוא רובי רברבן, והבן כי נכון הוא בס"ד. ועל פי זה מדוייק מאד לשון רש"י סוף וישב (ד"ה וישכחהו), דכתב מפני שתלה בו יוסף לזכרו, הוזקק להיות אסור ב' שנים, ולא כתב מפני שתלה בו יוסף בטחונו, דהוי דבר והיפוכו של ולא בטח שכתוב אחר כך, וגם מה דמסיים ולא בטח על מצרים הקרוים רהב, דאם כונת רש"י היה לפרש הפסוק ולא קאי על יוסף, היה לו לומר ואינו בוטח על מצרים, אלא ודאי כדפרשנו. וכללו של דבר, כיון דמה שתלה בו זכרונו הוי רק דרך טפל דלא בטח בו, אם כן העבירה בשלמותה, דהא לא עשה בשביל עצמו, והלשמה נגרע אף על ידי הנאתו דרך טפל כמו ביעל, ומשום הכי נענש ב' שנים, והבן כי נכון הוא מאד. ויתכן עוד להסביר הדבר, כי כשהריוח שלו מזומן, הרי עושה בשביל עצמו, מה שאין כן כשאינו מזומן רק היא באפשרית רחוקה אחר שגומר עשייתו, אם כן עשייתו לאו בשביל כך היה, והבן. והנה דמיון לזה בשבת פרק ב' בסוגיא דשמן שריפה, ובפסחים (דף פ"ג ע"ב) דאף שמדליקה לצורכו, מכל מקום עיקרו למצות שריפה, ולכך לא חשוב כמדליק בשביל עצמו, אף שכל כונתו בשביל עצמו, אם כן מכל שכן כאן דעיקרו לאו בשביל עצמו רק בשביל עצמו בדרך טפל, אבל לענין עבירה לשמה דאף הנאתו דרך טפל, מגרע הלשמה כיון דשורשו עבירה, והבן. ועוד דמיון לזה שכתבתי דלא הוי טובתו לענין זה דיהיה עושה בשביל עצמו, ולענין זה הוי טובת עצמו דלא הוי עבירה לשמה ולא אמרינן ממה נפשך, הא דכתב הרשב"ם (ב"ב דף מ"ט) לענין אונס, דנחת רוח עשתה לבעלה, והבן.
2