ישמח משה, משפטים כ׳Yismach Moshe, Mishpatim 20
א׳ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים (שמות כג ח). ובפרשת שופטים (דברים טז יט) נאמר ולא תטה משפט וגו' ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים. ויש להבין השינוי שבין זה לזה, דכאן נאמר ושחד לא תקח, ושם נאמר לא תקח קודם. וכאן נאמר פקחים, ושם חכמים. ועוד דאיתא בשם האר"י ז"ל על הפסוק (איוב יד ד) מי יתן טהור מטמא לא אחד, על פי דאיתא במדרש (ילקו"ש רמז תתק"ז) כל דיין הנוטל שחד, אינו מת עד שמטהר את הטמא ומטמא את הטהור. והנה אמרו רז"ל (כתובות ק"ה ע"ב) מאי שחד שהוא חד, ופירש הוא ז"ל כי לא תקח שחד, ס"ת אחד, אבל הנוטל, משבר תיבת לא, ונשאר תקח שחד ס"ת חד, עד כאן. וז"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד, עד כאן דבריו וש"י. ויש לדקדק למה זה הרמז אחד, ולמה בפרשה זו לא נכתב כסדר לרמז זה בס"ת, ובפרשת שופטים נכתב כסדר זה לרמז.
1
ב׳ונקדים להבין המשנה בסוף פאה (פ"ח מ"ט) וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל, אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות, וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל, אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו הכתוב אומר (ירמיה יז ז) ברוך הגבר וגו', וכל דיין שדן דין אמת לאמיתו, וכל מי שאינו לא חגר ולא סומא ולא פסח ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם, שנאמר (דברים טז כ) צדק וגו', וכל דיין שלוקח שחד ומטה את הדין, אינו מת מן הזקנה עד שעיניו כהות, שנאמר ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים וכו', עד כאן. ויש לתמוה טובא במשנה זו. (א), אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות, למה אמר בכאן אינו נפטר מן העולם, ולהלן אינו מת מן הזקנה, והמפרשים נדחקו בזה. (ב), מה זה העונש, בשלמא למאן דמסוה הבושה על פניו לפשוט ידיו וליטול מן הבריות, כאמרם ז"ל כיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום (ברכות ו' ע"ב), אם כן כדי לו בזיון וקצף על אשר הוכרח לבא לידי כך, ויחרד וירתע ויתחלחל מאימת פסק דין ומשפט חרוץ הלזה כי כלה ונחרצה עליו. אבל זה אינו בוש בדבר ונקלה היא לו לבזות את עצמו ליטול, דהא אינו צריך ליטול ונוטל, והרגיל בדבר זה ליטול מן הבריות, לא יחת ולא יפחד מאימת דין הלזה, כי אם יצטרך לבריות יפשוט ידיו ויטול לאשר כי כבר הורגל בזה, והוא דקדוק עצום לדעתי. (ג), וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, הנה תיבת משלו הוא מיותר, והיה די באמרו עד שיפרנס ובודאי משלו קאמר. (ד), ועליו הכתוב אומר, הוה ליה למימר שנאמר דהוא לשון קצר, ולשון זה משמע שיש איזה קושיא בפסוק הנ"ל, עד שמשום זה לא יתפרש רק עליו ועל כיוצא בו, ויש להבין מה זה ולמה זה. (ה), וכל דיין שדן דין אמת לאמיתו, אין לו חיבור וקישור לכאן כלל, והמפרשים נדחקו מאד בזה, ועיין בהר"ם וברע"ב ובחדושי זקני מהרש"א באגדות. ואכתי קשה דתיבת לאמיתו אין לו שייכות כלל לכאן, דכיון שדן דין אמת ואינו נוטל, הרי הוא בוטח בהשי"ת אף אם אינו לאמיתת הענין, עיין בחדושי זקני מהרש"א בחידושי אגדות כאן ובחידושי אגדות שלו בפרק קמא דב"ב (דף ח' ע"ב), שהוכיח במישור דלאמיתו, היינו כפירוש התוספת (ד"ה) ולא כפירוש הבית יוסף מאמרם ז"ל בסנהדרין (דף ז' ע"א) כל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו, גורם לשכינה שתסלק מישראל, שנאמר (תהלים יב ו) משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה', והבן. (וא"ו), וכל מי שאינו לא חיגר וכו' אינו מת מן הזקנה וכו', עיין במפרשים ובתוספות יום טוב, וקשה למה אמר כאן אינו מת מן הזקנה, לפי דברי המפרשים דבהשכר שייך לומר אינו מת מן הזקנה, דר"ל שיזקין, ובהעונש לא שייך לשון זה דלא יזקין, וכאן עונש הוא. (זיי"ן), וכל דיין שלוקח שוחד ומטה את הדין, למה אמר ומטה את הדין, הא אפילו בלא הטיית המשפט נמי. (חי"ת), איזה חיבור יש לו לכאן. (טי"ת), למה אמר כאן אינו מת מן הזקנה. (יו"ד), שנאמר וגו', והנה הגרסא שלפנינו במשניות של תוספת יו"ט היא שנאמר ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים, והוא הקרא הנאמר בפרשת משפטים והגרסא בהמשניות שנדפסו עם (הרא"ש והרא"ם) [הר"ש והר"מ] הוא שנאמר ושחד לא תקח כי השחד יעור עיני חכמים, והוא הקרא הנ"ל דפרשת שופטים, ואם כן טעות נפל בדפוס וראוי לומר ולא תקח שחד, וזה פשוט. ועתה נרדפה לדעת איזה מהן יכשר, ולהגרסא האחרונה שהבאתי יש לדקדק למה שביק התנא קרא דפרשת משפטים שהוא קודם, ונקט קרא דפרשת שופטים שהוא האחרון, ועיין בזרע יצחק על אותה המשנה והמדרש שהביא עד שיורה צדיק בהוראתו, ומה שפירש על הפסוק (תהלים פב ב-ה) עד מתי תשפטו עול וגו', (תהלים פב ה) לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, ותורף דבריו דעיניו כהות קאי על הנשמה, וז"ש לא ידעו ולא יבינו הפירוש של בחשכה יתהלכו, ור"ל הפירוש של כי השחד יעור עיני חכמים, דהם סוברים דקאי אגוף, ובאמת קאי על הנשמה, עד כאן דבריו.
2
ג׳וכדי ליישב כל זה, אקדים לפרש סוגיא אחת בכתובות (דף ק"ה ע"א) קרנא הוי שקיל וכו', עיין שם כל הסוגיא עד מה שחד שהוא חד. והנה בסוגיא זו קשה טובא. (א), בקושית הגמרא והיכי עביד הכי והכתיב ושחד לא תקח, למה נקט דוקא קרא ושחד לא תקח, ולאו הפסוק ולא תקח שחד, ואף דיש ליישב זה דנקט קרא הקודם, מכל מקום כיון די"ל בהשכל שהכל בדקדוק נאמר, ודאי דראוי לומר כן. (ב), בהברייתא שמייתי ושחד לא תקח מה תלמוד לומר, גם כן דקדוק הנ"ל דלמה נקט קרא זה דוקא. (ג), קושית מהרש"א בחידושי אגדות דאכתי לא נשמע רק אם מקבל מאחד על מנת לזכות את הזכאי דאסור, דמכל מקום מקרבא דעתיה לגביה ואי אפשר שלא יטה, אבל משניהם מנא לן דאסור, וקושיא זו עצומה מאד והניח בקושיא, והביא ראיה דרש"י פירש כן בפרשת שופטים יעור עיני חכמים, אי אפשר שלא יטה ועיין שם בהרא"מ, והפני יהושע הקשה גם כן קושיא זו ונדחק מאד. (ד), קושית הפני יהושע מאי מקשה הא כבר נאמר לא תטה משפט, דהא איצטרך לאו דשחד בפני עצמו, עיין עליו ונדחק ליישב. (ה), דקדוק עצום על מה דתני בברייתא אם ללמד שלא לזכות את הזכאי וכו', ר"ל שלא יקבל שחד לזכות וכו', דהא אקבלת שחד קאי, לפי זה קשה תיבת שלא מיותר, דהא אלא תקח קאי, והיה ראוי לומר אם לזכות את החייב, ר"ל על זה אסר רחמנא, ומכל שכן מה דאמר פעם שנית ושלא לחייב, ודאי דתיבת ושלא מיותר, דתרתי בבי הנ"ל מסמכו אשלא הראשון, דר"ל שלא יקבל שוחד אדעתא דהכי דמפורש והבן, והוא דקדוק עצום לענ"ד. (ו), מאי שמתרץ הני מילי היכי דשקיל בתורת שוחד, קרנא בתורת אגרא הוי שקיל, לא ידעתי הבין, דכיון דדעת הגמרא דאסור אף משניהם בשוה, מה היא בתורת שחד ומה היא בתורת אגרא. (ז) אמר ר' אבוהו בא וראה וכו' שנאמר כי השחד יעור פקחים, למה נקט האי קרא ולא יעור עיני חכמים. (ח), בברייתא קל וחומר לרשעים, ומקשה בני דינא נינהו, ומשני אלא הכא קאמר וכו'. והנה לפי התירוץ יתפרש שפיר קל וחומר לטפשין כמו שפירשו רש"י והתוספת, אבל קל וחומר לרשעים לא מתיישב בדרך זה, דצדיק הוא רובו זכיות (עיין קידושין מ' ע"ב), והבן. וגם קל וחומר לטפשים לא מתיישב שפיר כמ"ש זקני מהרש"א ז"ל בחידושי הלכות, ומ"ש התוספת דהוא כעין הברייתא דהמקבל, כבר כתב זקני הגאון הנ"ל ז"ל דלא דמי כלל. (ט), צריך להבין ההפרש בין סומית הלב, ובין טריפת דעת, ולמה נכתב כפול, ועיין בדברי זקני בחידושי אגדות מ"ש בזה. (י), למה אצל חכמים נכתב למדרש סמית הלב, ואצל צדיקים נכתב למדרש טריפת דעת. (יא), למה יעור פקחים נדרש בשמעתין על עיורון ממש, ויעור עיני חכמים נדרש לענין חכמה, ואם כך משמע הלשון דעיני חכמים משמע לענין חכמה, ופקחים רק לענין פקחות עין, על זה קשה למה כתבה התורה בפרשת משפטים גבי ושחד לא תקח, עונש דעיורון וסמיית עין הגשמי ולא סמיית הלב, ובפרשת שופטים גבי ושחד אל תקח, נכתב עונש דסמיית הלב שהוא עיורון עין השכל.
3
ד׳וליישב כל הנ"ל נציע הוצעות, דהנה לכאורה כפי העולה על הדעת היה נראה כי ושחד לא תקח, מוסב הוראתו על החייב לזכותו, דמשמעו קודם שלקח הדיין, הוי שחד בעת הנתינה להיות לב אחד עם שנותנו כי על מנת כן נותן, אבל לזכות את הזכאי בעת הנתינה לאו שחד הוא, רק אחר הלקיחה נתקרב דעתו, לכך נאמר ולא תקח שחד, והבן כי נכון הוא. והנה לפי זה יהיה ושחד לא תקח, היינו לזכות את החייב ולא תקח שחד לזכות את הזכאי, אך לזה קשה דלזכות את החייב כבר נאמר לא תטה משפט, ואם איצטרך ללאו בפני עצמו, הלא מדאמר ולא תקח שחד, הוי ושחד לא תקח כל שכן וקל וחומר דבכלל מאתים מנה. ונראה לומר בהיפך דושחד לא תקח הוא רבותא טפי, דהנה במקבל מאחד לזכות את הזכאי, אז היה שחד גם אחר הלקיחה, אבל במקבל משניהם זה שלא בפני זה, אם כן בעת הנתינה הוי שחד שעל מנת כן ניתן, וכל אחד חושב שהוא לבדו נותן, אבל אחר שקיבל משניהם, אם כן כבר יצא מתורת שחד שהוא חד, דאין כאן קירוב דעת לאחד יותר מחבירו, ואם כן אם לא הוי כתיב רק ולא תקח שוחד דהיינו שנשאר שחד, אז לא הוי שמעינן שיהיה כהאי גוונא בתורת שחד, רק איסור דגניבת דעת, אבל אין ענין זה ללאו דשוחד כלל, לכך איצטרך ושוחד לא תקח, דהיינו לכהאי גוונא שאחר שבא לדיין לא הוי שחד כלל בזה אסור, ואם כן איצטרך תרוייהו, דאי הוי כתיב רק ושחד לא תקח, הוה אמינא דאינו בכלל הלאו רק אם נוטל לזכות את החייב כמ"ש, ואם הוי כתיב רק ולא תקח שחד, לא הוי שמעינן כהאי גוונא שנוטל משניהם זה שלא בפני זה, לכך איצטרכו תרוייהו ושמעינן הכל. אך אכתי יש להבין בזה שנוטל משניהם למה נאסר מטעם שחד, הלא אין כאן קירוב דעת לאחד יותר מחבירו. וצריך לומר דמכל מקום אינו מזכה להזכאי לגמרי, ואינו מחייב החייב לגמרי, רק מזכה לאחד במקצת ומחייב במקצת, כדי שידמה לכל אחד שעשה לו טובה, והבן. ונקדים מ"ש בפירושי למגילת איכה על הפסוק (ג' ל"ה (איכה ג לה)) להטות משפט וגו' לעות אדם בריבו וגו'. דיש חילוק בין הטיה לעיות, דהטיה היא כעין שכתבנו הטיה מדרך הישר, ועיות הוא מן ההיפך אל ההיפך, ואם כן כיון שכבר נכתב לא תטה משפט, שמע מינה דאף הטיה אסור, וכיון דכבר הזהיר על השוחד, ממילא ידעינן דאף שחד לכהאי גוונא אסור כיון דהטיה הוא, והבן זה כי נכון הוא מאד. וכדרך הזה נמצא בכמה מקומות בש"ס ותוספת, רק צריך לומר באופן אחר דאיצטרך ושחד לא תקח, דהיינו ששניהם נותנין זה בפני זה בשוה, רק דמכל מקום הראשון שנתן חישב לשחד או שלא יתן השני, או שידע הדיין שעל ידו נותן גם השני, ועל ידי זה יסתם טענת השני אף דליכא קירוב דעת באמת משום זה, כיון שמקבל הנאה כאחד משניהם. והנה לפי זה זה לא נאסר רק בנותנין מעצמן ואין הדיין קוצב להם כמה, מה שאין כן אם הדיין אומר שיתנו לו שכר כך וכך וקוצב להם ואומר לשניהם ביחד, אם כן אין כאן תורת שחד כלל, ולא אסור רק משום שנוטל שכר לדין, רק בשכר בטלה דמוכח, אז שרי לגמרי. ועל פי זה יתפרש הסוגיא קרנא הוי שקיל וכו', ומקשה הא כתיב ושוחד לא תקח, דכיון שנטל משניהם לא קשה רק מקרא זה, וכי תימא הני מילי וכו', והא דכתיב ושחד לא תקח, היינו להיפך דלא אסור רק לחייב את הזכאי בזה הלאו, לכך אצטרך למכתב ולא תקח שחד לאסור בכהאי גוונא כמ"ש. והא דקשה אם כן לכתוב רק ולא תקח שחד, י"ל דבא זה ולימד על זה, וגם מן הלשון לא הוי ידנעינן, רק ממה דאנו רואין פעם אחת רק בשינוי הלשון והבן זה, אבל מכל מקום לא אסור רק מחד, לזה מקשה מהברייתא דמבואר להדיא דלא ניחא לאוקמי קראי בהכי, דהא תניא ושחד לא תקח מה תלמוד לומר, פירוש הרי נאמר ולא תקח שחד, ולא אמר אם לזכות את החייב וכו', דזה אין צריך לומר כלל דזה נשמע במכל שכן ממה דכתיב ולא תקח שחד דהוא לזכות את הזכאי כמ"ש, רק דאומר אם ללמד שלא לזכותו וכו', וקאי על קבלת שחד דסמיך ליה. והכי פירושו, אם ללמד לאסור קבלת שחד היכי שמקבל שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי, ואינו ו' המחלקה רק העיטוף שכוונתו שלא לזכות את החייב לגמרי ושלא לחייב את הזכאי לגמרי, רק לחייב ולזכות זה וזה כעין שכתבנו, והיינו בנוטל משניהם בשוה זה שלא בפני זה, הרי כבר נאמר לא תטה משפט לא תטה דייקא, וכיון דידעינן דהטיה כעיות יחשב, וגם ידעינן מלאו קבלת שחד, ממילא ידעינן דגם זה בכלל הלאו, ובפרט דולא תקח שחד כתיב בתר ולא תטה משפט בחד קרא, משמעו שהאיסור של קבלת שחד הוא קאי גם כן על לא תטה, דהיינו שמקבל שחד כדי להטות משפט, וזה נכון, אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב גם כן בוא"ו העיטוף, דאם לא כן כבר נשמע מלא תקח שחד כמ"ש, ואדרבה משם נשמע הך מילתא טפי. אלא ודאי דפירושו בוא"ו העיטוף, והיינו שנוטל משניהם בשוה זה בפני זה, ואם כן קשיא על קרנא, ואם כן מיושב קושית מהרש"א, וגם קושית הפני יהושע וגם הדקדוקים אשר דקדקתי. ומשני קרנא בתורת אגרא הוי שקיל, והיינו כמ"ש והבן. והנה לפי זה יובן שינוי שבהפסוקים, ויובן שפיר שבפרשת שופטים ולא תקח שחד ס"ת אחד, דהיינו דהרמז מסייע להפשוטו דמיירי שנוטל רק מאחד, אבל ושחד לא תקח, מיירי שנוטל משניהם לא נכתב הס"ת אחד. ואם כן לפי זה בפרשת שופטים דמיירי שנוטל מאחד, ואיכא קירוב דעת ואי אפשר שלא יטה ומדמה בדמיונו סברות רעות עד שנטבע כך פעם אחר פעם, וכבר אמרו רז"ל (פסחים קי"ב ע"א) שבשתא כיון דעל (כל) [על], ועל ידי זה שם שכלו רעוע, ואף אם לא נטל שחד, מטה הדין בשכלו הסרוח, והיינו עד שיורה צדק בהוראותיו, והבן זה כי נכון הוא דהיינו שאף בלא השחד סובר על הוראותיו המקולקלים מכבר שהם צדק, לכך נאמר יעור עיני חכמים והיא סמיית הלב, והוא בטבע מלבד העונש והוא יותר רע ומר לחכמים מסמיית עין הגשמיי, אבל ושחד לא תקח הנאמר בפרשת משפטים, דמיירי שנוטל משניהם בשוה זה בפני זה מה שנותנין מעצמן, ובאמת אין בזה קירוב דעת כיון שמקבל הנאה משניהם כאחד, לכך אין כאן עיורון השכל שהשיבוש אין נקבע בו, רק בדרך עונש יגיע לו עיורון ממש, לכך נאמר יעור פקחים. והשתא אתי שפיר דרשת ר' אבוהו יעור פקחים על עיורון ממש, והברייתא יעור עיני חכמים על סמיית הלב. ועל פי זה נפרש הברייתא ונציע הצעות, כי כל דבר שב למקורו בהסיר המונע, ואם כן החכם מקורו החכמה והשחד הוא המונע, ואם כן בהסיר המונע ראוי לשוב למקורו, ואף על פי כן נאמר שמקלקל אחר כך הדין מחמת שנקבע בלבו סברות רעועות, מכל שכן זה שהוא טיפש בטבע ובעל סברא רעה, אף אם הוא גמור יש ליזהר שלא ימנו אותו לדיין. והנה על זה שאמרו רז"ל (שבת דף קנ"ב.) תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן מיישבת, וזקני עמי הארץ דעתן מטפשת, איתמר משמיה דהגאון החסיד מו"ה שמואל שמעלקא הלוי זצוק"ל פירוש נאה על פי משל, דהיינו דעמי הארץ מטרפת דעתן, כי קרוב ימי העוני והצער שיצא מהרוחה ליגון ואנחה, ובכל פעם הם מקורבים לאידם ושברם, ובצדיקים בהיפך, עד כאן. והנה נמתיק עוד דבר אחד, דדבר אחד יש בענין קבלת שחד והטית משפט יותר מבכל העבירות, דבכל העבירות שעובר, מכל מקום אם רובו זכיות, צדיק הוא וזכאי. מה שאין כן בעבירות אלו דמצינו לרז"ל (מגילה דף י"ב ע"ב) במדתו של אדם מודדין לו, וכמו שהוא מחייב את הזכאי בסברות רעות ומחפש אחר חובותיו, הכי נמי כדינא הדין יתעבד ליה דמחפשין גם כן אחר חובותיו ומחייבין אותו אף בסברא רעוע, וזה עונש הוא מדה כנגד מדה, והוא דבר נכון לדעתי. ועל פי זה נפרש הברייתא כי השחד יעור עיני חכמים קל וחומר לטפשין, ויסלף דברי צדיקים קל וחומר לרשעים, וס"ד דהכי פירושו קל וחומר לטפשין ורשעים המקבלים שחד, ועל זה יקשה בני דינא נינהו, דמשמע דבלא זה ראוין לדין, (ומפני) [ומשני] הכי קאמר אפילו חכם גדול דייקא אינו נפטר מן העולם בלא סמיית הלב מהטעם שכתבתי, ולזה אמר הברייתא קל וחומר לטפשין, לא קאי על טפשין המקבלי שחד, רק על טפשין סתם, והא גופא קאמר שאין למנות אותן אף אם לא מקבלי שחד, דמה על ידי הרגל נשתנה השכל ומחייב את התולדה, מכל שכן טיפש בתולדה, ויסלף דברי צדיקים אפילו צדיק דהיינו שרובו זכיות ונוטל שחד, בא לידי מדת טירוף הדעת מהטעם שכתבתי, קל וחומר לרשעים דעלמא ולא קאי על דיינים, רק על אותן שהם באמת רשעים, והוא מוסר גדול והבן. ועל זה קאי אמר רבא מאי טעמא דשחד, ר"ל מה זה הטעם שנתנה התורה עיור עיני חכמים כנ"ל.
4
ה׳ונחזור ליישב המשנה בסוף פאה, ונקדים דכתב הרמב"ן בשער הגמול וכן הגאון מהר"י ביערות דבש, כי בעולם הזה אין עונש רק התעוררות, והנה נמשיל משל בגנב אחד שהוליכהו לתליה, ואמר אחד שרצונו היה לידע מה בדעתו, ושמע זה הגנב וכו' לגמור המשל. והכי נמי אין העשיר יודע ומבין דחקות העני, ואינו מבין כמה חטא בזה שנוטל מן הצדקה ומגרע לעני זה. והנה אם יש באפשרות לתקן איזה חטא, אז בעל החסד ממציא לו שיבא לידי תיקון שיוכל לתקן אם ירצה לתקן בבחירתו, ומידי דמחוסר תיקון, מכל מקום מגלגל שיכיר בחטאו שמא יתחרט וגם כן טוב לו. והנה זה הגוזל לעני, תיקונו לפרנס לעניים והבן זה, וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל וגוזל לעניים בזה, והוא אינו מבין מהות החטא כלל, כי חושב כי מכל עני אני נוטל מעט מעט, ואצלי הוא סך מסויים, לזה מסבב בעל החסד שיצטרך לבריות, ואז יודע לדוחקן של עניים ויכיר בחטא הקדום, ואולי יתן לב לשוב וטוב לו, ותשובתו היא שעכשיו צריך ליטול ולא יטול גם כן מדה כנגד מדה ומחזיר גזלו לעניים בזה. ונמצא הוא עושה משפט, והקב"ה מחשבו לתשובה ברוב רחמיו ומקבל שכר על זה. ונמצא נצמח לו טובה מרשעתו הקדום, כי הזדון נעשה לו כזכות. והיינו וכל מי שצריך ליטול וכו' והיינו וא"ו העיטוף, ולכך אמר עד שיפרנס אחרים משלו, כי מקודם גם כן פרנס אחרים רק שלא משלו והבן זה, ונמצא עושה משפט וצדקה. ולכך ברישא לא אמר מן הזקנה, כי אינו ממתין ית' לעת זקנתו כדי שיוכל לתקן כמות הזמן שגזלן יחזיר להן, ואחר כך יזכה עוד למעלת העושר ולהיות צדקתו עומדת לעד. אבל בזה נאמר מן הזקנה, כי אף אם יתארך זמן הגזל וזמן העוני, מכל מקום אינו מת מן הזקנה וכו', והיינו באם משים אל לבו ועושה התשובה דלזה יש בחירה, והבן כי נכון הוא מאד. ועליו הכתוב אומר וכו', על פי מ"ש במגילת איכה (ג לה) להטות משפט גבר, כי גבר היא מדריגה פחותה, ברוך הגבר היינו שפל ורשע שחזר למוטב ומשום זה הוא ברוך, ומפרש האיך נצמח ברכה על ידי זה, לזה אמר אשר אחר כך יבטח על ידי זה שיענש ויכיר בחטאו ויבטח בהשי"ת, ויהיה השכר והיה ה' מבטחו (ירמיה י"ז ז'), והבן כי הוא נפלא בס"ד. ומיושב הכפל, וגם מה שאמר גבר לשון גנאי, ויבטח לשון עתיד. ועל זה אמר וכן דיין שדן דין אמת לאמיתו גם כן עושה משפט וצדקה, כאמרם סנהדרין (דף וא"ו (ו') ע"ב) ויהי דוד עושה משפט וצדקה (שמואל ב' ח טו), משפט לזה וצדקה לזה שהוציא גזילה מתחת ידו, ואם כן הוא דוקא באמת לאמיתו, והבן כי נכון הוא. וגמר אומר וכל מי שאינו לא חיגר וכו', נקדים הירושלמי שהביאו הר"ש והרע"ב עיין שם, ולפרש אינו מת מן הזקנה, דאף שיתארך, מכל מקום אינו מת עד שיהיה כאחד מהם ויכיר בחסרונם ובדוחקן, ויכיר בחטאו שגזלן ואולי יתחרט וטוב לו, אבל בזה יוכל להיות שימתינו לו עד הזקנה, דהא לא יוכל לתקן רק שיתחרט, דהא תיקונו הוא שלא יטול אף שיצטרך, וכשבא לידי מדה זו אז אסור לו שלא יטול, כיון שאי אפשר לאלו (להפרנס) [להתפרנס] זולת זה, דהא זה היא חשיבותן לענין הצדקה, ואם כן אסור לו שלא ירצה ליטול, כמו שכתבו הר"ש והרע"ב בשם הירושלמי, והבן זה כי נכון מאד. ולזה שאומר זה שעושה עצמו עור נעשה עור, מסמיך זה שדומה לו שדיין שלוקח ועושה עצמו בזדון עיורין השכל, נעשה אחר כך באמת עיור השכל, לכך אמר וכל דיין שנוטל שחד ומטה את הדין, דעיורין השכל אינו רק בכהאי גוונא, ועיניו כהות היינו עיני השכל כמ"ש בזרע יצחק, ולכך מייתי הקרא יעור עיני חכמים, ומתורץ הכל על נכון בס"ד.
5